ארבעת המינים

מחבר: נוגה הראובני

ויקרא כג; יחזקאל יז

מתוך: טבע ונוף במורשת ישראל, נאות קדומים

תוכן המאמר:
ארבעת המינים בהקבלה ל"מקרא ביכורים"
ארבעת המינים בתפילה לקראת השנה החדשה
   ערבי נחל: סמל התלות במים
   ההדס: סמל ההצלחה ונצחיות החיים
   האתרוג: סמל הפוריות
   הלולב: סמל הנצחון
נספח
   "חילפא-גילא - כשר להושענא"
   "קח צפצפה" - משל החידה של יחזקאל

 ארבעת המינים בהקבלה ל"מקרא ביכורים"

"אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי, באספכם את-תבואת הארץ, תחגו את-חג-ה' שבעת ימים. ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ-עבת וערבי-נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג 39-40).

בדברי חז"ל יש מדרשים רבים המאירים צדדים שונים של "ארבעת המינים" הללו באור סמלי, כגון: הקבלתם לשכבות שונות בעם ישראל, או לאבות האומה, ואף לאברי גוף האדם. למדרשים אלה נודע ערך רגשי רב, והשפעתם הייתה רבה במשך הדורות. הרמב"ם מזכיר את המדרשים האלה כדברי פיוט, האופייניים לבעלי המדרש, אך אינו רואה בהם הסבר ענייני.

ואלה הם דבריו (מורה נבוכים חלק ג', פרק מ"ג):

"ואמנם ארבעה מינים שבלולב, כבר זכרו ז"ל בו קצת סיבה על צד הדרשות, שדרכם ידוע למי שהבין דרכיהם, וזה שהם אצלם בדמות מליצת השיר - לא שהדבר ההוא הוא עניין הפסוק ההוא".

בזאת מדגיש הרמב"ם כי דרש לחוד ופשט לחוד, וכיוון ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" יש לחפש גם מה הוא "עניין הפסוק ההוא", וכך הוא ממשיך שם:

"והנראה לי בארבעה מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר, אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ומים אין לשתות, אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות. ולקח לזיכרון זה הנאה שבפירות האדמה והטוב שבריחות, והיפה שבעלים והטוב שבעשבים גם כן, רצוני לומר ערבי נחל".

רעיון זה של הרמב"ם, הרואה את "ארבעת המינים" כמסמלי המאורע ההיסטורי של המעבר מן המדבר אל ההתנחלות בארץ, עולה בקנה אחד עם שיטת התורה בהצמדת זיכרון המאורעות ההיסטוריים של העם אל המועדים החקלאיים של הארץ. הכרת ארבעת המינים הללו בבתי הגידול הטבעיים שלהם יכולה להבהיר רעיון זה ולנמק את אושיותיו:

"פרי עץ הדר"- ראשית לכל יש לשים לב לעובדה כי רק הראשון ב"ארבעת המינים" הוא פרי: "פרי עץ הדר" - פרי נאה, הגדל על עץ נאה, "הוד והדר" הוא ו"הוד והדר" לבושו. משמעות זו ברורה גם בלא להיזקק בינתיים להגדרה מדויקת מהו פרי זה.

"כפות תמרים" - הרי אלו עלי עץ התומר: אותם עלי-ענק השסועים לעלעלים-אצבעות, ונראים ככפות עצומות פרושות לשמים. אף על פי שבעונת האסיף מצויים תמרים בשלים לרוב, אין ההוראה להביא את הפרי, כי אם את כפות התמרים. מסתבר אפוא כי הכוונה היא לייצוגו של העץ בכללו. ולא של הפרי בלבד.

"ענף עץ עבות וערבי נחל" - גם פה אין הכתוב מדבר בפירות. "ערבי הנחל" הלא הם "עצי סרק", וענף עץ עבות הרי זה ענף ולא פרי, גם בלא להיזקק בינתיים להגדרתו המדויקת.

מצוות התורה קובעת אפוא כי ביום הראשון של חג הסוכות יש לקחת "פרי עץ הדר" ואתו שלושה מיני ענפים שאינם מייצגים פירות, ולשמוח לפני ה' שבעת ימים.

מחג השבועות ועד ל"יום הראשון" הזה אפשר היה להביא ביכורים ולקרוא "מקרא ביכורים" ("אלו מביאין וקורין: מן העצרת ועד החג" - ביכורים א', י'), "מקרא" הקושר את סיפור תולדות העם עם "הפרי אשר נתתה לי ה"'. ועם סיום עונת הביכורים, ב"יום הראשון" של חג האסיף, שוב מביאים פרי. הפעם "פרי עץ הדר", המסמל את הישגי השנה כולה, כדי "לשמוח לפני ה"'. אולם עכשיו כבר אין קוראים "מקרא ביכורים", אלא מביאים עם הפרי הזה שלושה ענפים: של התמר, של ערבי הנחל, ושל "עץ עבות".

"כפות תמרים", היו לצל מעל לראשיהם של בני ישראל בתקופות חנייתם בנאות המדבר וישיבתם בסוכות. התמר הוא "בן המדבר" וסמלו.

"ערבי נחל", הלא הם העצים הגדלים על גדות הירדן ולאורך הנחלים הנשפכים אליו ואל ים המלח, אשר בקצהו הדרומי. אלה הם אותם "ערבים" הגדלים ב"נחל הערבים" (ישעיהו ט"ו 7) בגבול מואב, ועל נהרות בבל ("על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו" - תהלים קל"ז ב). כאשר עברו את הירדן נצטוו בני ישראל לקחת שתים עשרה אבנים מן הירדן ולהציבן "לזכרון לבני ישראל עד-עולם" (יהושע ד' 6-8). אבני הזיכרון ההן לא נמצאו עדיין, אולם "ערבי הנחל" גדלים ומשגשגים על גדות הירדן עד ימינו אלה.

ו"עץ עבות" מהו? עוד טרם נברר הגדרתו המדויקת, הרי ברור מעצם כינויו שהוא עבות וסבוך, כאותם העצים ב"סבכי היער", שבני ישראל מצאו בארץ בימי יהושע.

נקל אפוא לראות בשלושת הענפים הנלקחים עם "פרי עץ הדר" את סיפור תולדות העם. הרי זה כמעט אותו סיפור המפורט ב"מקרא ביכורים", אולם הפעם לא במלים אלא בענפי שלושת המינים הנלווים אל פרי האסיף - הוא "פרי עץ הדר", כאומר: שמחה זו בפירות האסיף היא "אשר נתתה לי ה"'! אתה ולא אחר, אתה, ולא "כוחי ועוצם ידי", אתה שהנחית אותנו במדבר מימי יציאת מצרים, הושבת אותנו בסוכות בצל כפות התמרים, ולאחר מכן הולכת אותנו לחנות ב"ערבות הירדן" (הן "ערבות יריחו" או "ערבות מואב") ; אתה הוא שהעברת אותנו את הירדן בחרבה והבאתנו אל "ארץ זבת חלב ודבש" לברא יערותיה העבותים ולהכשיר אדמתה למטעי הפרי.

ארבעת המינים בתפילה לקראת השנה החדשה

הסמלים ההיסטוריים הגלומים בארבעת המינים ניתנו לבירור גם בלא להיזקק להגדרתו המדויקת של כל מין ומין. לא כן הדבר בבואנו לבדוק את הסמלים שביטאו ארבעת המינים מתקופת בית שני ואילך.

בנוסחים שונים במדרש תנחומא ובויקרא רבה ל', ט"ו נמצא המדרש הבא:

"אחר כל החכמה שכתוב בשלמה "ותרב חכמת שלמה ויחכם מכל אדם" (מלכים א' ה' 10-11) הניח כל הדברים האלו וישב לו תמיה על ד' מינין הללו, שנאמר: שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים (משלי ל' 18) - אלו ארבעה מינין שבלולב, שביקש לעמוד עליהם:

פרי עץ הדר - מי יאמר שהוא אתרוג? - כל האילנות עושין פירות הדר!

כפות תמרים: התורה אמרה טול שתי כפות תמרים להלל בהן, והוא אינו נוטל אלא לולב, ליבה של תמרה!

וענף עץ עבות: מי יאמר שהוא הדס? - - -

וערבי נחל: כל האילנות גדלין במים...

- ומי פירש להם לישראל על ד' מינין הללו שהן אתרוג, לולב, הדס וערבה? - חכמים!".

מסתבר, כי לדעת בעלי המדרש הזה עדיין לא ידעו כל ישראל (בימי בית ראשון) הגדרותיהם של "ארבעת המינים" כפי שהן מצויות בידינו מפי חז"ל. ושלמה, החכם מכל אדם, שידע את ההגדרות הללו, ישב לו תמיה: מי "יאמר" אותן לישראל בבוא היום...

ואמנם גם בדברי חז"ל יש תהיות בדבר ביסוס זהותם של "ארבעת המינים":

"כתיב "פרי עץ הדר" - עץ שפריו הדר ועצו הדר. אי זה? זה אתרוג. אם תאמר רמון - פריו הדר ואין עצו הדר. אם תאמר חרוב - עצו הדר ואין פריו הדר. אי זה? - זה אתרוג!" (ירושלמי, סוכה ג'. ה')

"תנו רבנן ; ענף עץ עבות - שענפיו חופין את עצו. ואיזה הוא? הוה אומר: זה הדס. ואימא זיתא? (ואם תאמר: זית) - בעינן (והרי צריכים אנו) עבות, וליכא (ואין. - אי אפשר לראות בזית "עץ עבות", שענפיו חופין את עצו).

ואימא דולבא (ואם תאמר: דולב), בעינן ענפיו חופין את עצו, וליכא (שהדולב ענפיו מרוחקים זה מזה, ואף עומד בשלכת תקופה ממושכת).

ואימא הירדוף (ואם תאמר: הרדוף) - אמר אביי: "דרכיה דרכי נועם', וליכא (כי ההרדוף ידוע כעץ רעל, אף על פי שמתקיים בו "ענפיו חופין את עצו", והוא סבוך ועבות. והרי לא ייתכן, שהתורה, שדרכיה דרכי נועם, תצווה על לקיחת עץ רעל לשמחת החג). " (סוכה דף ל"ב עמ' ב')

"תנו רבנן: ערבי נחל - הגדלין על הנחל. דבר אחר ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל - - - תנו רבנן: ערבי נחל - הגדלות על הנחל. פרט לצפצפה הגדלה בין ההרים. - - - תנו רבנן: איזהו ערבה ואיזהו צפצפה? -- ערבה: קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק; צפצפה: קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל" (סוכה, דף ל"ג עמ' ב' ודף ל"ד עמ' א)

הציטטות דלעיל הן אך דוגמאות אחדות, מהן אנו למדים כי חז"ל הקפידו לפרט ולהגדיר מינים מדויקים לקיום המצווה, אף על פי שהדבר אינו מתבקש מאליו בפשטו של מקרא. במה נוכל להסביר זאת? בפרק הקודם ניסינו לראות הקבלה בין "מקרא ביכורים" ומצוות "ארבעת המינים" שבתורה, בהתאם לשיטה של הצמדת הזיכרונות ההיסטוריים של העם אל החגים החקלאיים: ביטוי לאחדות הבורא ומניעה של "פסיחה על שתי הסעיפים".

אולם המלחמה בעבודה זרה ובפסיחה על הסעיפים נמשכה, למעשה, רק בתקופת בית ראשון מימי עזרא ואנשי כנסת הגדולה בטלה עבודת אלילים מישראל, ובקרב העם כבר לא היה כל פקפוק בכך שהחגים החקלאיים הם חגי הודייה לאל האחד, שהוציא את העם ממצרים והנחילו את הארץ.

לפיכך מסתבר, שמתקופת בית שני ואילך לא הייתה כבר אותה חשיבות להדגשת הסמלים ההיסטוריים הגלומים בארבעת המינים, ובדרך הטבע עבר הדגש אל סמלים שעניינם בתכונה הנפשית לקראת השנה החקלאית החדשה.

ערבי נחל: סמל התלות במים

מצוות ערבה כיצד? - מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטים מורביות (ענפים גבוהים, מלשון "רבא") של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת ואומרים: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא,... ואותו היום (יום שביעי של חג) מקיפים את המזבח שבע פעמים (סוכה ד', ה')

המכיר את ערבי הנחל יודע, כי כל קיומם תלוי בשפע מים. ייבש המעיין - יכמשו ויאבדו עצי הערבה שגדלו על מימיו. ענפי הערבה שליד הלולב בסוכה נכמשים ביום הראשון, לפני כל המינים האחרים. תכונה זו היא היסוד לדימוי המדרשי:

"מה ערבה זו כמושה לפני שלשת המינים, כך רחל מתה לפני אחותה". "מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין שבלולב, כך מת יוסף לפני אחיו" (ויקרא רבה ל', י')

המורביות של ערבה, שהביאו ממוצא ותקעו אותן בצדי המזבח, כפפו את ראשיהן על גבי המזבח כי היו בהן כבר סימני כמישה. בכך אפשר לראות השתלבותן בקריאת "אנא ה' הושיעה נא!": חג הסוכות, שמועדו בצאת השנה, מעורר את לב האיכר בחרדה לקראת השנה הבאה: האם תהיה ברוכה בגשמים, או שמא, חלילה, תקולל בבצורת? יומו השביעי של חג הסוכות הרי הוא היום האחרון של "צאת השנה" החקלאית. בו נתרכזה גם "שמחת בית השואבה" וקויים בו "ניסוך המים" על גבי המזבח. הקפת המזבח ביום זה שבע פעמים בקריאות "הושיעה נא" משתלבת יפה במשמעותם הסמלית של מורביות הערבה שהובאו ממוצא, ואשר ראשיהן כפופים על גבי המזבח. כאילו זועקות הן להצלה ולישועה מפני סכנת הבצורת. בקריאה זו ("הושיעה נא") מסתבר גם הכינוי "הושענות" אשר דבק בענפי הערבה, הנמכרים לקראת סוכות בכל תפוצות ישראל יחד עם שלושת המינים האחרים.

ההדס: סמל ההצלחה ונצחיות החיים

ההדס גדל בר בין סבכי היער אשר בהרים, והכינוי "עץ עבות" אכן הולם אותו, בהיות "ענפיו חופין את עצו". מוצאים אותו בימינו במיוחד במדרונות שבגדות הנחלים בגליל ובגולן. לעומת ענפי הערבה, הנכמשים מיד לאחר קיצוצם אם אינם טבולים במים, נשארים ענפי ההדס זקופים ורעננים גם ללא מים. בתכונה זו אפשר אולי להסביר את סמל נצחיות החיים שנקשר בהדס.

ממקומות שונים בתלמוד אנו יודעים, כי היו מניחים הדס על מיטת המת, ומאידך היו משמחים בו חתן וכלה, אף קולעים להם בו עטרות לחופתם. ומסופר גם באחד שקידש לו כלה בשוק בענף של הדס (קידושין דף י"ב).

נראים הדברים, כי שני השימושים הסמליים הללו בהדס, ככל שהם מנוגדים, נובעים מהיותו סמל לנצחיות החיים, ובהתפתחות נוספת: סמל להצלחה:

"הרואה הדס בחלום נכסיו מצליחין לו. ואם אין לו נכסים - ירושה נופלת לו ממקום אחר". (ברכות דף נ"ז, עמ' א')

בזכות סמל זה התפשט כנראה המנהג לעטר את החנויות בהדס (עבודה זרה י"ג, עמ' ב') כסימן להצלחה ולמזל-טוב.

לאור הדברים הללו מסתבר כי ייתכן שיש קשר בין ההגדרה שבמסורת "עץ עבות" - הדס, ובין סמל זה של ההצלחה, הנובע מעמידותו של ההדס בתנאי יובש. כי מי כהדס ראוי לבוא עם הערבה לבית המקדש ולהשתלב בקריאות "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא"? - כאומר: יהי רצון מלפניך, שיהיו כל מעשי ידינו מבורכים בשנה הבאה עלינו לטובה, איתנים ועמידים כהדס זה, ולא כפופים וכמושים כערבה זו. אולי לא נפליג בהשערות הרחק מדי אם נלמד מעניין זה גם להבין מהו הרקע לדעתו של רב יהודה (סוכה דף ל"ב, עמ' ב'), שהדס ייקרא "עץ עבות" ויהיה כשר למצוות ארבעת המינים רק אם יש לו שלושה-שלושה עלים בכל קן (בעקבות דעה זו הולכים עד היום המהדרים במצוות ומבקשים להם לחג הדסים "משולשים"). ידוע, כי לאחר שריפה מצמיח לפעמים ההדס ענפים "משולשים" רבים. מתקבל אפוא מאד על הדעת, שענפים "משולשים" כאלה ייחשבו כראויים במיוחד למצוות, בהיותם מסמלים ביתר הדגשה את יכולתו של ההדס לעמוד בפני פגעים - ואפילו בפני שריפות.

האתרוג: סמל הפוריות

מה המיוחד באתרוג לעומת כל פרי אחר? - הווה אומר: הפיטם. קובעת המשנה:

"עלתה חזזית על רובו, ניטלה פטמתו, נקלף, נסדק, ניקב וחסר כל שהוא - פסול. עלתה חזזית על מיעוטו, ניטל עוקצו, ניקב ולא חסר כל שהוא - כשר" (סוכה, ג' ו').

ה"פטמה" (או "פיטם") היא הקצה המורחב של עמוד העלי, שהוא האבר הנקבי של הפרח. ה"עוקץ" נמצא בדיוק בצידו השני של האתרוג: הוא המחבר את הפרי אל הענף. הפרי נראה שלם ונאה ללא כל פגם רק בהיות שניהם באתרוג - הפיטמה מכאן והעוקץ מכאן. מדוע, אפוא, רק הפטמה היא תנאי לכשרותו של האתרוג במצווה, ולא העוקץ?

התשובה לשאלה זו עשויה להסביר את עצם המסורת המזהה "פרי עץ הדר" - "אתרוג". כי הפטמה הרי היא אותו אבר בפרח, שדרכו הופרה בית-הזרע באמצעות האבקה, והפך לפרי. באתרוג, שלא כבשאר פירות, נשארת הפטמה בראש הפרי גם לאחר הבשלתו, ובזנים מיוחדים (בעיקר באתרוגים המורכבים) גם בולטת עליו במיוחד. באתרוג ידועה גם תופעה נוספת: פירותיו אינם פוסקים משך כל השנה. כל אימת שתיגש אל האילן תמצא בו פרי. האתרוג היה אפוא סמל לפוריות. בכך מובנת ההלכה שאין האתרוג כשר למצוות ארבעת המינים אם ניטלה פטמתו. בסמל זה קשורות גם האמונות העממיות, המייחסות לאכילה של פיטמת האתרוג סגולה לריפוי עקרות, ואף לברכת ריבוי בנים.

הלולב: סמל הנצחון

בימי בית שני מופיע התמר בהזדמנויות שונות של שמחה המונית, ובמיוחד בחגיגות ניצחון. כאשר כבש שמעון את המצודה בירושלים

"ויבואו אליה בשלושה ועשרים לחודש השני בשנת אחת ושבעים ומאה בהלל ובכפות תמרים ובכינורות ובתופים ובנבלים" (חשמונאים א, י"ג,:"א).

ובימי מלחמת היהודים הראשונה ברומאים נטבעו מטבעות, שבהן צורת תומר וסלי תמרים כעיטור לכתובת "לגאולת ציון".

"אמר רבי אבין: משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ואין אנו יודעים מי הוא המנצח, אלא מי שיוצא ובידו "באיין" (- כפת תומר ביוונית) אנו יודעים שהוא המנצח. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגין לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ואין אנו יודעים מי המנצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן (ובנוסחת מדרש תנחומא: אמר הקדוש ברוך הוא: טלו לולביכם בידכם) אנו יודעים שישראל הן המנצחים. הוא שדוד אומר לישראל: אם קיימת מצוות לולב - הרי אתה מבושר שניצחת לאומות העולם" (ויקרא רבה ל' ובמקומות אחרים)

במערכת הבקשות והתקוות לקראת השנה החקלאית החדשה, המתבטאת בסמלי "ארבעת המינים", יש אפוא מקום מיוחד ללולב: בו מובעת התקווה לניצחון על האויבים מסביב. אכן, במשך הדורות נרכש הניסיון המר, שבלי להבטיח ניצחון על האויבים אין סיכוי להצלחת היבולים החקלאיים, באשר לא תהיה אפשרות לעיבוד השדה והכרם. רק ניצחון כזה יכול להבטיח כי ישבו "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ואין מחריד".

נספח

 "חילפא-גילא - כשר להושענא"

ההדגשה ש"ערבי נחל" שיש לקחת למצוות ארבעת המינים הם "הגדלות על הנחל, פרט לצפצפה הגדלה בין ההרים" היא, לכאורה, מיותרת ואף מוזרה. מדוע בכלל לציין כי "צפצפה הגדלה בין ההרים" אינה יכולה לשמש כ"ערבה" בארבעת המינים, וכי לא מובן מאליו הוא, שהרי לא זו בלבד שאינה ממיני הערבה, אלא אף אינה תלויה במים באותה מידה, ואינה יכולה לשמש בקריאת "הושיעה-נא" (כפי שהוסבר). אולם עיון מפורט בגלגולי השמות של עצי הערבה והצפצפה עשוי לחשוף פרטים מעניינים מאד. שיש בהם כדי להסביר תמיהה זו ואף תמיהות אחרות.

השואל לשמו הערבי של עץ הערבה יתמה לשמוע, כי במקומות רבים הוא נקרא בשם "צפצף". ולהיפך - עץ הצפצפה נקרא לעתים קרובות בערבית בשם "ע'רב". בגמרא. במסכת שבת (דף ל"ו עמוד א') מובא בשם רב חסדא, כי מיום שחרב בית המקדש השתנו השמות "ערבה

- צפצפה" ו"צפצפה - ערבה". ומעירה שם הגמרא "למאי נפקא מינה"? כלומר, איזו חשיבות יש לדבר זה בהלכה? - ומשיבה, "ללולב". כלומר, לקיום מצוות לולב, היא מצוות ארבעת-המינים בסוכות. שהרי על אדם מישראל לדעת איזו היא הערבה הכשרה למצווה זו. ובמסכת סוכה (דף ל"ד עמוד א') מביאה הגמרא מדברי רב חסדא על חילופי שמות נוספים שחלו לאחר חורבן בית המקדש, "חלפתא - ערבתא" "ערבתא - חלפתא". רב חסדא לימדנו אפוא על שלושה שמות שנתחלפו ביניהם במשך הדורות, חלפתא (או חילפא), ערבתא (או ערבה), וצפצפה. לפיכך, כדי להבטיח ידיעת הענפים הכשרים למצווה, למרות הבלבול שגרמו חילופי השמות, נותנת הגמרא את הסימנים המדויקים לאבחנה בין ערבה וצפצפה:

"ערבה קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך, ופיה חלק. צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל".

אולם כאן מביאה הגמרא ברייתא, שלכאורה סותרת את האמור לעיל, "דומה למגל כשר"! כלומר יש עץ, אשר עליו "דומים למגל" כעלי הצפצפה, ואף על פי כן הוא כשר למצווה. על כך עונה אביי, כי אותה ברייתא מדברת ב"חילפא גילא", ו"חילפא גילא כשר להושענא" (לקיים בו מצוות ערבה וקריאת "הושיעה נא!").

מה היא "חילפא גילא" זו?

"קח צפצפה" - משל החידה של יחזקאל

"נחל הערבים" (ישעיהו ט"ו, 7) מזוהה על-ידי רבים כנחל זרד, המגדל חילפא גילא ("דמירבי חילפי וגילי" - תרגום יונתן לבמדבר כ"א 12). המכיר את נחל זרד, הזורם אל ים המלח מדרום מזרח במפלים נהדרים, מכיר גם את העצים המיוחדים הגדלים על גדותיו. יש לעצים אלה עלים בני צורות שונות, בהם מוארכים-משוכים כעלי הערבה, אחרים סגלגלים-אליפטיים כעלי האקליפטוס, ועוד רבים אחרים הם "עגולים" כעלים הטיפוסיים לעצי הצפצפה.

- וכל אלה יחדו מעורבים בעץ אחד! לעץ כזה אכן יאה השם "חילפא-גילא", לאמור, יש בו עלים שונים, מהם "דמויי איזמל" (- "חלף" בארמית. ומכאן השם "חילפא") ומהם "עגולים" ("גילא" בארמית, כמו "גולה" בעברית). "נחל הערבים" הוא אפוא הנחל המגדל את ה"ערבים", העצים שהשם "ערבה" יאה להם במיוחד: שבענפיהם מעורבים עלים בעלי צורות שונות ומשונות.

עצים אלה גדלים לא רק ב"נחל הערבים", כי אם גם בכל הנחלים האחרים היורדים אל ים המלח, ובמיוחד ב"גאון הירדן". עצים אלה אופייניים גם לנהרות בבל, הפרת והחידקל. הוא שקראנו במזמור קל"ז בתהלים, "על נהרות בבל שם ישבנו גם-בכינו בזכרנו את ציון, על-ערבים בתוכה תלינו כנורותינו". ומעניין, כי שמו הבוטאני הלאטיני של עץ מיוחד זה הוא: "פופולוס אפרתיקה", ולפיכך נקרא כיום בספרי הבוטאניקה בעברית בשם "צפצפת הפרת" - עץ הצפצפה, שמקום גידולו האופייני הוא נהר פרת. זוהי אפוא צפצפה הגדלה על נהרות, שאדם מישראל רשאי לקחתה כ"ערבי נחל" למצוות ארבעת המינים, בניגוד לעץ הצפצפה הרגיל, שהוא "צפצפה הגדלה בין ההרים".