פרשת ואתחנן

א. שני תיאורים של המפגש עם הארץ

ספר דברים הוא ספר ההכנות לכניסה אל הארץ. כך הדבר בפרשות ההלכתיות המצויות במרכזו, כך גם בפרשותיו האחרונות, העוסקות בברית שנכרתה בערבות מואב, וכך בייחוד בנאומו הגדול של משה בפרשותיו הראשונות של הספר.

בשמונה מקומות בנאומו בפרשות ואתחנן-עקב מתאר משה את המפגש הקרב עם הארץ¹. מפגש זה מתואר מאספקטים שונים, ולכל תיאור כזה מצורפות מצוות ואזהרות שהן מעניינו של אותו תיאור. נשווה כאן שני תיאורים כאלה, האחד בפרשת ואתחנן (ו', י-טו) והאחר בפרשת עקב (ח', ז-כ).

המסגרת הכללית של שני הקטעים הללו דומה:

* שניהם בנויים ממשפט טפל ארוך (המסומן בטבלת ההשוואה באות א) שלאחריו בא המשפט העיקרי (ב בטבלת ההשוואה).

* המשפט הטפל בשתי הפרשות פותח במילים דומות: "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ..." - "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ", ואף מסיים בדרך דומה: "ואכלת ושבעת"². בין הפתיחה לסיום מתואר כל הטוב המצפה לך בארץ.

* המשפט העיקרי בשתי הפרשות פותח באותה אזהרה: "הִשמר לך פן תשכח את ה' ", ובשתיהן נזכר כי ה' הוא ש"הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". הסיבה שעלולה לגרום לשכחת ה' קשורה באותו רוב הטובה המושפע עליך בארץ.³ 

* כנגד האזהרה על שכחת ה' מופיע בשתי הפרשות ציווי חיובי מנוגד: בפרשת ואתחנן (ו', יג) "את ה' אלהיך תירא...", ואילו בפרשת עקב (ח', יח) "וזכרת את ה' אלהיך...".

* סיומם של שני הקטעים הוא באזהרה מפני הליכה אחרי אלוהים אחרים ובאיום בעונש כְליה על חטא זה.

הדמיון בין שני הקטעים קיים אפוא הן במבנה הכללי שלהם והן בלשונות הדומים או אף הזהים המשובצים בשניהם באותם המקומות במסגרת המבנה המשותף.

בכל מקום שבו נדמה כי התורה כופלת דבריה בעניין מסויים יש לחתור למציאת ההבדלים שבין המקומות הדומים. הבדלים אלו הם שיוצרים את ההבחנה בין הפרשות הדומות, והם המורים על המשמעות הייחודית ועל החידוש שיש בכל פרשה ופרשה.

לא קשה להבחין בהבדל היסודי הכללי בין שני הקטעים שאנו עוסקים בהם, הבדל שהוא סיבת כל ההבדלים הפרטיים: בשתי הפרשות מתוארים שני שלבים שונים במפגש בין ישראל לבין ארצם היעודה. בפרשת ואתחנן מתואר המפגש הראשוני עם הארץ, מיד לאחר כיבושה, כשישראל יורשים את כל הנכסים החומריים שנוצרו בארץ על ידי העמים שישבו בה ערב הכיבוש ומנצלים אותם, ואילו בפרשת עקב מתואר המפגש המתמשך עם הארץ הטובה, עם תכונותיה הטבעיות המשמשות בסיס לחקלאות משגשגת (- גידול שבעת המינים), לבניין ולהתעשרות, הבאים בעקבות עמל הכפיים והחריצות של בני ישראל המנצלים את טובה⁴.

בשתי הפרשות אמנם מתוארים שפע חומרי וכל טוב המצפים לישראל בארצם, אולם זהו שפע מסוגים שונים, ממקורות שונים, והוא ניתן לישראל בשלבים שונים של תהליך היאחזותם בארץ. כתוצאה מכך שונה גם החשש מפני הקלקול הדתי שעלול שפע זה להביא על ישראל ושמפניו מזהירה התורה בכל אחת מהפרשות, ושונה גם התיקון שהתורה מצווה עליו. הבה נפרט דברים אלו, ונחלק את דיוננו, כפי שגם חילקנו את הקטעים בטבלת ההשוואה, לדיון במפגש עם הארץ מחד (חלק א בטבלה) ולדיון בחששות התורה מפני תוצאות אותו מפגש מאידך (חלק ב בטבלה).

ב. שפע כלכלי מזומן לשימוש ושפע כלכלי פוטנציאלי

לא אל ארץ ריקה, מכוסה יערות עד, הובאו בני ישראל ,⁵אלא אל ארץ מיושבת, שבה ישבו עמים בעלי תרבות חומרית גבוהה בהרבה מזו של ישראל. אילו הייתה המלחמה על כיבוש הארץ מידי עמים אלו מתמשכת זמן רב מאוד ומתנהלת בקושי ובמאמץ ניכר, היא הייתה מותירה אחריה אדמה חרוכה, הרס וחורבן של כל אותה תרבות חומרית. אולם התורה הבטיחה לישראל ניצחון גדול ומהיר על אותם עמים:

דברים ט', א-ג

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתָּה עבֵר הַיּום... לָרֶשֶׁת גּויִם גְּדלִים 

וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ, עָרִים גְּדלת וּבְצֻרת בַּשָּׁמָיִם... וְיָדַעְתָּ הַיּום 

כִּי ה' אֱלהֶיךָ... הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ  

וְהורַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר...

וכך אכן מתואר כיבוש הארץ בימי יהושע: רוב ערי הארץ נפלו בידי ישראל בשלמותן ובתהליך כיבוש מהיר. דבר זה מכוון היה לטובתם של ישראל, להקל עליהם את הכיבוש ואת ההתנחלות בארץ ולהכניסם לחיי שפע וכל טוב מיד בבואם לארץ. על כן אמרה התורה בפרשת "כי תקרב אל עיר להלחם" (כ', יד): "כל שללה תבז לך, ואכלת את שלל איביך אשר נתן ה' אלהיך לך", וציוותה שם בהמשך שלא להשחית את עץ המאכל בעת המצור על עיר, "כי ממנו תאכל (- לאחר הכיבוש) ואותו לא תכרת" (שם, יט).

בפרשת ואתחנן, בקטע שאנו דנים בו, מתארת התורה את היתרון הגדול שבירושת הארץ המכילה בתוכה את הטוב שיצרו בני אדם עליה: "ערים גדלת וטבת... ובתים מלאים כל טוב...". לעומת זאת, בקטע המקביל שבפרשת בעקב מתואר דווקא טובה של הארץ עצמה, גם כן פעמיים: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה... וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך".

לפיכך, אף השפע שזוכה לו העם בארצו שונה בשתי הפרשות: אם בפרשת עקב ניתנים המים על ידי הארץ עצמה באופן טבעי - מי הנחלים הזורמים בערוציה והמעיינות הנובעים בה בבקעה ובהר - הרי שבפרשת ואתחנן המים הם מי בורות חצובים שנחצבו על ידי יושבי הארץ הקודמים; אם בפרשת עקב נאמר כי הארץ מצמיחה שבעה מיני גידולים חקלאיים (דבר המחייב את האדם להשקיע עמל בגידולם של הללו עד שיהיה מסוגל לאכול מהם בשפע), הרי שבפרשתנו מוכנים לישראל "כרמים וזיתים". לא מיני הפירות הם החשובים בתיאור זה אלא המצב שבו הם מצויים: נטועים ומוכנים לשימוש ולאכילה.

בפרשת ואתחנן מוזכרים 'ערים גדולות וטובות ובתים מלאים כל טוב' שהניחו יושבי הארץ. דבר זה אינו מוזכר בקטע המקביל שבפרשת עקב, שהרי אלו אינם מסגולותיה של הארץ עצמה⁶. מאידך, בפרשת עקב הוזכרו הברזל והנחושת המצויים באדמתה של הארץ, שאותם עליך לחצוב. דבר זה כמובן אינו שייך לתיאור שבפרשת ואתחנן. השורש חצ"ב שמור שם לבורות המים שחצבו יושבי הארץ הקודמים בסלעיה.

לסיום ההשוואה שבין החלקים המתארים את השפע החומרי בארץ בשתי הפרשות נצביע על תופעה סגנונית דומה המצויה בשניהם, אשר ממחישה את הנושא המיוחד הנידון בכל מקום: בשתי הפרשות ישנה חזרה על מילה או צירוף מילים במקום קבוע - בתחילת המשפט (- אנפורה) או בסופו (- אפיפורה) - באופן שהחזרה הולמת באוזני השומע כפטיש. בפרשת עקב זוהי המילה 'ארץ', החוזרת בראשם של חמישה משפטים רצופים וקובעת את נושא הפרשה: "טובה של הארץ". בפרשת ואתחנן זהו הצירוף 'אשר לא ___תָּ', החוזר בסופם של ארבעה משפטים רצופים וקובע את הנושא המיוחד לפרשה זו: שפע חומרי הניתן לך מתנת חינם, בלא שטרחת בו כלל.

ג. שפע כגורם לגאווה ושפע כפיתוי לעבודה זרה

הסכנה שמפניה מזהירה התורה בשתי הפרשות היא "פן תשכח את ה' ", ובשתיהן מוזכרת כפיות הטובה שיש בשכחה זו שהרי ה' הוא שהוציאנו "מארץ מצרים מבית עבדים". אולם המעיין היטב ייווכח כי שונה הסיבה לשכחה זו בכל אחת מן הפרשות, ועל כן שונה גם תוצאתה.

בפרשת עקב מופיע פירוט התהליך שעלול להביא לאותה שכחה כפויית טובה: האדם המנצל את טובה של הארץ ועובד בה בחריצות זוכה להתעשר ולחיות בה חיי רווחה. לא מיד יקרה דבר זה, אלא בסיומו של תהליך ההשתרשות בארץ⁷. העושר והרווחה הכלכלית שהושגו בעמל האדם מביאים לידי גאווה - "ורם לבבך" - וייחוס כל ההצלחה הזאת לאדם עצמו "ואמרת בלבבך: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". התוצאה המעשית מכך היא ראשית כול שכחת ה' "לבלתי שמר מצותיו" - זניחת עול המצוות, כנאמר בפרשת האזינו (ל"ב, טו) "וישמן ישֻרון ויבעט...". רק בשלב מאוחר יותר מגיע תהליך זה עד כדי הליכה אחר אלוהים אחרים⁸.

כל הפירוט הזה חסר בפרשת ואתחנן. מהי הסיבה לשכחת ה' שם? הכתוב אינו מפרש אותה⁹. על כל פנים, אין מדובר בגאווה (שהרי לא מסתבר שישראל יתגאו בעושר שלא הם יצרו אותו) ואף לא בזניחת המצוות. בפרשה זו מקצרת התורה בהרבה את הדרך המובילה לעבודה זרה.

אם נשווה את הניסוח של אזהרת התורה ביחס להליכה אחר אלוהים אחרים בשתי הפרשות נגלה הבדל:

רש"י בפרשת ואתחנן מתקשה בצמצום שיש באזהרה שם: "מאלהי העמים אשר סביבותיכם - הוא הדין לרחוקים, אלא לפי שאתה רואה את סביבותיך תועים אחריהם הוצרך להזהיר עליהם ביותר".

הבה ננסה לנסח את התשובה באופן שיתאים להקשר שבו מצויה אזהרה זו: החשש שמעלה התורה הוא שהתרבות החומרית שיירשו ישראל בארץ כנען תביא גם לידי קבלתה של התרבות הדתית הכרוכה בה. יחד עם הערים הגדולות והטובות ועם הבתים המלאים כל טוב יקבלו בני ישראל את בעל ועשתורת אלילי כנען ואת המושגים האליליים הספוגים בתוך אותה תרבות חומרית¹⁰. בכל בית כנעני היו מצויות צלמיות של אלילים¹¹, ובערים כנעניות רבות היה בנוי מקדש אלילי.

עתה ברור מהו החשש שמעלה כאן התורה: ירושת תרבות החומר על ידי עם שהוא נחות בתרבותו החומרית מן העמים שהוא מוריש עלולה להיות 'ניצחון פִּירוּס' - ניצחון המביא לאבדן המנצח. מתוך רגשות נחיתות והתבטלות ייכנס העם המנצח אל תוך תרבותו העשירה יותר מן הבחינה החומרית של העם המנוצח ויאמץ אותה על קרבה ועל כרעיה, כולל חלקה הדתי. המנוצח יוכל לומר אז: 'אותי ניצחו אך את תורתי קיבלו'. תהליכים כאלו אירעו לא אחת בהיסטוריה האנושית¹².

על כן תובעת התורה מישראל להפריד בין הערים הטובות, הבתים המלאים כל טוב והתשתית הכנענית כולה, שנתינתם לישראל היא חסד עמם, לבין האמונות והדעות של הכנענים וביטוייהן המוחשיים הכלולים באותה תרבות חומרית. בסיומה של פרשת ואתחנן (ז', א-ח) מצוי המשך ישיר של הפרשה שאנו עוסקים בה:

כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָשַׁל גּויִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ... שִׁבְעָה גויִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ... הַחֲרֵם תַּחֲרִים אתָם... וְלא תִתְחַתֵּן בָּם... כּה תַעֲשׂוּ לָהֶם: מִזְבְּחתֵיהֶם תִּתּצוּ וּמַצֵּבתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. כִּי עַם קָדושׁ אַתָּה לָה' אֱלהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלהֶיךָ לִהְיות לו לְעַם סְגֻלָּה מִכּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים, כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם...

הווה אומר: אמנם יתרון לעמים אשר אתם באים לרשת אותם עליכם: הם רבים ועצומים מכם, שהרי "אתם המעט מכל העמים" (ואין הכוונה רק לממד המספרי). אולם אתם עם קדוש לה' ובכם הוא בחר מכל העמים. מכוח עליונותכם זו אתם עתידים לנצח את העמים הללו, ועל כן היזהרו שלא לאבד את יתרונכם עליהם - את קדושתכם¹³.

ד. זכירת חסדי ה' - ריסון הגאווה; 

    דבקות בה' וביעור עבודה זרה - מחסום כנגד הפיתוי

מהי התקנה שמעלה התורה כנגד חשש הקלקול בכל אחת מן הפרשות? בפרשת עקב מתחיל הרמז לתיקון עוד בטרם נידון החשש לקלקול:

ח', י     וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

במקום המקביל בפרשת ואתחנן נאמר רק "ואכלת ושבעת", אך לא נזכרה ברכת ה' על כך. הסברו של הבדל זה הוא בכך שברכת ה', שנתן לנו את הארץ הטובה שהיא מקור כל העושר והרווחה שהגענו אליהם, אף שהיא אכן ערובה למניעת גאווה ושכחת חסדי ה', אין בכוחה להגן מפני השפעת התרבות האלילית.

תקנה נוספת שמעלה התורה בפרשת עקב כנגד גאוות האדם ושכחתו את חסדי ה' היא היזכרות בחסדי ה' עם ישראל ביציאת מצרים ובעת הליכתו במדבר:

ח', יד-טז

הַמּוצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

הַמּולִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדל וְהַנּורָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאון אֲשֶׁר 

אֵין מָיִם הַמּוצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר...

ופירש זאת רמב"ן (ח', יח ד"ה וזכרת):

אם תחשוב "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", תזכור ה' שהוציא אותך ממצרים, ולא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל. ותזכור עוד כי במדבר, אשר אין לאל ידך לחיות שם, עשה לך כל צורכך. אם כן, גם החיל הזה אשר עשית בכוחך¹⁴ - ה' הוא שנתן לך הכוח כאשר עשית אותו.

אולם אף תקנה זו, אין בכוחה להגן מפני השפעת התרבות האלילית שעליה מזהירה התורה בפרשת ואתחנן. בפרשתנו אין תקנה אלא בדבקות גמורה בה':

ו', יג     אֶת ה' אֱלהֶיךָ תִּירָא 

וְאתו תַעֲבד 

וּבִשְׂמו תִּשָּׁבֵעַ.

ומכלל פסוק זה נשמע איסור לירא מפני אלוהים אחרים ואיסור לעבדם ולהישבע בשמם.

התקנה המעשית למניעת השפעתה של התרבות האלילית הכנענית כתובה בהמשך פרשתנו ונשנית בכמה מקומות בספר דברים, והיא החרמת העמים עובדי האלילים, ניתוץ המזבחות ושרפת פסילי האלילים. מעשים אלו הם התנאי לכך שלא ידבק בישראל מאומה מן החרם.

ה. השלכות אקטואליות לחברת השפע המודרנית

מן העיון שערכנו כאן ניתן להסיק מסקנות אקטואליות גם לזמננו ולחברת השפע שאנו חיים בה. שפע כלכלי ועושר ורווחה בחיי הפרט והכלל טומנים בחובם שתי סכנות רוחניות לנהנים מהם.

סכנה אחת אופיינית לאדם שהרוויח את עושרו בעמלו - דבר שהוא חיובי כשלעצמו, אך עלול להביא לידי גאווה ותחושת עצמה אנושית הדוחקת את זיכרון חסדי ה' עִמו. שמחת היצירה ותחושת הגאווה על ההישג של אדם שבחריצותו ובתבונת כפיו זכה לעושר ולנכסים הן דבר שאין בו פסול. אולם רק כחוט השערה מבדיל בין שמחה וגאווה אלו לבין גאווה אסורה ושלילית. חוט השערה הזה הוא הזכירה שזוכר האדם את המקור האמיתי לכל הישגיו: את חסדי ה' עִמו.

כך פירש הר"ן¹⁵ בדרשה העשירית בספר דרשותיו את הפסוקים בפרשת עקב (ח', יז-יח): "ואמרת בלבבך: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך, כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל...":

עם היות שאמת הוא שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה שיוכל העשיר לומר: "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", עם כל זה, עם היות שהכוח ההוא נטוע בך, זכור תזכור שהכוח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אמרו: "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". לא אמר: 'וזכרת כי ה' אלהיך נותן לך החיל', שאם כן היה מרחיק שהכוח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכוחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכוח ההוא יתברך.

כלומר: כאשר זוכר האדם את מקור כוחו וכשרונו ואת מי שגמל עמו חסד עד כה, רשאי הוא לומר בשמחה 'כוחי ועוצם ידי (- שהם מתנת ה') עשה לי את החיל הזה!'.

סכנה אחרת האופיינית לתקופתנו היא שהישגי התקשורת של חברת השפע שאנו חיים בה מביאים לידי חיבור בין תרבויות שונות והופכים אותן לתרבות אחת¹⁶. הרבה ברכה יש בכך: בלא צורך במלחמה ובלא 'לאכול את שלל אויבינו' אנו נהנים מכל הישג תרבותי שעמלים עליו בקצה העולם, והוא מובא לבתינו בדרכים שונות בלא שנצטרך לעמול. השאלה הניצבת בפנינו היא עד כמה אנו מסוגלים להפריד בין תרבות חומרית המשפרת את 'איכות חיינו' לבין הערכים הרוחניים של יוצרי אותה תרבות. היכולת לעשות הפרדה זו בדורנו והידיעה היכן עובר קו ההפרדה הן מן המשימות המורכבות והכבדות המוטלות על שכמנו. זאת, משום שהתרבות המערבית אינה תרבות אלילית כמו התרבות הכנענית בזמנה, וחלק מערכיה הרוחניים תואם את תורת ישראל ואף מושפע ממנה. אף על פי כן, חלק אחר מערכיה עומד בניגוד לתורת ישראל. ניתן לנסות להימלט מן המשימה הזו באמצעות הסתגרות מפני כל גילוייה של תרבות זו (ובאמת זוהי אך אשליה שהדבר אפשרי בשלמות ולאורך זמן). אולם החפץ בהתמודדות עמה תוך נטילת הטוב שבה והשלכת פסולתה חייב לתת לבו לדברי התורה בפרשתנו.

ו. נספח: היתר מאכלות אסורים בעת כיבוש הארץ וטעמו

במסכת חולין יז ע"א מובא מאמר משמו של רב:

"ובתים מלאים כל טוב" (דברים ו', יא) - 

אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי (רש"י: חזירים יבשים). ¹⁷

רש"י ביאר כי עיקרו של הלימוד נובע דווקא ממה שנאמר בסופו של אותו פסוק שמילותיו הראשונות הובאו בדברי הגמרא (וזו תופעה נפוצה בדרשות המובאות בגמרא):

"ובתים מלאים כל טוב וגו'" - סיפיה דקרא "ואכלת ושבעת".

עתה מתברר הגיונו של המאמר הזה: בבוא התורה לתאר את השפע הכלכלי המצפה לישראל בבואם לארץ כתוצאה מן התשתית הכלכלית שתיפול לידיהם היא מזכירה "בתים מלאים כל טוב" שעל תכולתם היא אומרת "ואכלת ושבעת". מאליה עולה השאלה: האם כל המאכלות הטובים הממלאים את בתיהם של הכנענים מותרים למאכלם של בני ישראל? הרי בחלקם הגדול הם מאכלות אסורים, וכיצד אפוא מבטיחה התורה לישראל שיאכלו מכל הטוב הממלא בתים אלו? על כורחך עליך לומר שהתורה התירה כאן לישראל לאכול גם את הדברים האסורים המצויים באותם בתים.

אולם מה טעמו של היתר זה? והאם יש לו השלכות לדורות הבאים?

לדעת הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פרק ח הלכה א) זו אכן הלכה לדורות, ומדבריו יתברר גם טעמה:

חלוצי צבא כשייכנסו בגבול הגויים ויכבשום וְיִשְׁבּוּ מהם - מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים. וכן שותה יין נסך. מפי השמועה למדו "ובתים מלאים כל טוב" - עורפי חזירים וכיוצא בהם.

אולם הרמב"ן בפירושו לתורה כאן (ד"ה והיה כי יביאך) חולק על הרמב"ם:

ואין זה נכון (- מה שכתב הרמב"ם), שלא בשביל פיקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה (כלומר, לא רק בשעת מלחמה ומפני פיקוח נפש או רעבון הלוחמים), אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן (משמע: לאחר סיום המלחמה, ולכל ישראל), התיר להם שלל אויביהם. ולא בכל חלוצי צבא (כלומר: לא בכל מלחמה) אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו, כמו שמפורש בעניין.

יש במחלוקת זו שתי תפיסות שונות של ההיתר האמור בתלמוד משמו של רב, ולכל תפיסה ישנן תוצאות אחדות. לפי תפיסת הרמב"ם זהו דין מדיני המלחמה, והוא אמור בכל מלחמה שעם ישראל נלחם, דהיינו הוא דין לדורות. ההיתר הוא תולדת המצב המלחמתי הבסיסי, שהוא קרוב לאונס ולפיקוח נפש, ולפיכך חלות עליו מגבלות אחדות: הוא ניתן רק בזמן המלחמה, ורק לאנשי הצבא, ורק "אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים"¹⁸.

לדעת הרמב"ן, לעומת זאת, היתר זה אינו קשור בנסיבות המלחמה, ונראה שאינו לדורות: זהו היתר בהוראת שעה לאכילת שלל האויבים בכניסה לארץ, בדור כיבוש ארץ כנען בלבד. כנגד צמצום זה של ההיתר לדור ההוא בלבד מרחיבו הרמב"ן בכמה תחומים: ההיתר אינו מוגבל לשעת המלחמה אלא "היה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם"¹⁹, ונראה שאינו מיוחד לחלוצי צבא דווקא אלא הוא לכל עם ישראל, ואף בלא כל אונס או רעבון אלא לכתחילה²⁰.

טעמו של הרמב"ם בהיתר זה מובן היטב: זהו דין מדיני מלחמה, חלק מן ההקלות שהקלה התורה - והמשיכו בכך גם החכמים ביחס לכמה מתקנותיהם - על חיילים ישראלים בעת שהם עסוקים במלחמה²¹. אולם מה טעמו של ההיתר לדעת הרמב"ן?

טעם ההיתר קשור למה שהוסבר בעיוננו: מגמת התורה היא ליצור הבחנה חותכת בין התרבות החומרית החילונית הכנענית לבין היסודות האליליים הספוגים באותה תרבות. כדי לחדד הבחנה זו התירה התורה בהוראת שעה את כל שללם של הכנענים, ואף את המאכלות האסורים הכלולים בשלל זה, כדי להבליט את איסורו של אותו חלק בשלל שיש לו נגיעה לעבודה זרה. היתר אכילתם של נתחי חזיר מיובשים, שאינם קשורים כלל לעבודה זרה של הכנענים, יבליט את חומרת איסורם של "פסילי אלהיהם תשרפון באש, לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, פן תִּוָּקֵש בו, כי תועבת ה' אלהיך הוא. ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו..." (ז', כה-כו).

יש שהיתרו של איסור קל בהוראת שעה מגן על קיומו של איסור חמור.²² 

הסבר זה נרמז בדברי הרמב"ן בחלקם הראשון של דבריו שם:

ועל דעת רבותינו ירמוז עוד כי הטוב ההוא אשר יימצא בבתים המלאים מותר, אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה כגון קדלי דחזירי, או כרמים נטועים כלאיים או ערלה... והשליט אותם בכל הנמצא בארץ, במותר ובאסור. והנה הותרו להן כל האיסורין זולתי איסור עבודה זרה, כמו שיבאר (ז', כה) "לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך" וגו'. ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן (ז', ה) "מזבחתיהם תִתצו" - לאבד עבודה זרה ומשמשיה, ושאר כל הנמצא בארץ - מותר. והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם...²³

לסיום עלינו לברר איזו מבין שתי הגישות להסבר היתר מאכלות אסורים בעת כיבוש הארץ מתאימה יותר להקשר הפסוקים שמהם נלמד היתר זה. הבה נתבונן שוב בפסוקים:

ו', י-יד

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ... לָתֶת לָךְ 

עָרִים גְּדלת וְטבת אֲשֶׁר לא בָנִיתָ 

וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לא מִלֵּאתָ 

וּברת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לא חָצַבְתָּ 

כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לא נָטָעְתָּ 

 וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'...

לא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלהִים אֲחֵרִים מֵאֱלהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבותֵיכֶם.

 אין מדובר בפסוקים אלו כלל במלחמה ובקשייה, אלא בחסד ה' עם ישראל ובטובה הגדולה שהוא עתיד להשפיע עליהם בנתינת הארץ: "השליט אותם בכל הנמצא בארץ, במותר ובאסור" - כדברי הרמב"ן²⁴. לא אל חלוצי צבא פונים פסוקים אלו אלא אל העם כולו ואל כל יחידיו, והם מזהירים אותם שלא יתפתו אחר סממניה האליליים של תרבות הכנענים ולא ילכו אחרי אלוהים אחרים מאלוהי העמים הללו בעת שהם נהנים משלל אויביהם ומן התשתית הכלכלית שהניחו בארץ.