פרשת עקב

בין מדבר לנהר - שבחה הכפול של הארץ

מחבר: הרב אלחנן סמט

דברים ח, י"א

מתוך: עיונים בפרשות השבוע, הוצאת מעליות שע"י ישיבת מעלה אדומים

תוכן המאמר:
א. בין המדבר לבין ארץ שבעת המינים
ב. בין ארץ הנהר לבין ארץ זבת חלב ודבש
ג. ארץ הבחירה בין מדבר לנהר

בשני מקומות בנאומו של משה בפרשתנו נידון שבחה של הארץ היעודה. מן הראוי לבחון כל אחד מהם בנפרד, וכן להשוותם זה לזה כדי לעמוד על השווה ועל השונה ביניהם.

א. בין המדבר לבין ארץ שבעת המינים

לראשונה בפרשתנו נזכר שבחה של הארץ בפרק ח', ז-י:

דברים פרק ח

ז. כִּי ה' אֱלהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טובָה:

אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנת וּתְהמת יצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

ח. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּון,

אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.

ט. אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנֻת תּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לא תֶחְסַר כּל בָּהּ,

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחשֶׁת.

י. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

ניתן להיווכח בנקל בחשיבותה הרבה של התיבה 'ארץ' בקטע הזה: היא חוזרת בו שבע פעמים כמילה מנחה, ובחמש הופעותיה המרכזיות היא משמשת כאנפורה: היא ניצבת כנושא בראשם של חמישה משפטים רצופים. בכך היא קובעת באוזני המאזין (או בעיניו של הקורא) את נושא הקטע כולו, את מקצבו ואת מבנהו הפנימי.¹

על פי בחינת ההקשרים השונים שבהם מופיעה המילה המנחה מתברר מבנהו הכיאסטי של הקטע שלפנינו, כדלהלן:

1. אֶרֶץ טובָה (ה' אלהיך מביאך אליה).

2. אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנת וּתְהמת יצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

3. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׁערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּון.

4. אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.

5. אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנֻת תּאכַל בָּהּ לֶחֶם...

6. אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחשֶׁת.

7. הָאָרֶץ הַטּבָה (ה' אלהיך נתנה לך ואתה מברכו עליה).

בהופעות הראשונה והשביעית מכונה הארץ "טובה", בלא פירוט של תכונה מתכונותיה. בשתיהן מדובר על כך שה' אלוהיך מביאך אליה או שנתנה לך, אלא שבהופעה הראשונה הארץ עודנה יעד שלא הוסבר מה טיבו ומה טובו, ואילו בשביעית, לאחר פירוט שבחי הארץ (בהופעות 6-2), חוזרת התורה ומסכמת: לאחר כניסתכם אליה ואכילתכם מטובה, תברכו את ה' על הארץ הטובה (הפעם בה"א הידיעה) אשר נתן לכם.

בהופעות השנייה והשישית מתוארים אוצרות הטבע שבהם נתברכה הארץ: ראש לכול - המים הנובעים בה בבקעה ובהר, שהם אוצר הטבע הנחוץ ביותר, והם המאפשרים קיומה של חקלאות. במקביל - המחצבים המצויים באדמתה, ברזל ונחושת, המאפשרים חרושת וייצור כלים לחקלאות, לשימוש ביתי ולייצור כלי נשק.

בהופעות שבלב הקטע (5-4-3) בא פירוט שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ - הם הגידולים החקלאיים המאפיינים אותה. בהופעה השלישית נזכרים שני מיני התבואה ושלושה מיני הפירות המשמשים למאכלו של האדם, ובמקביל נאמר בהופעה החמישית כי ה'לחם' (שהוא עשוי חיטה או שעורה) יהא מצוי בארץ בשפע, ביחד עם שאר מאכלים. בהופעה המרכזית (הרביעית) נזכרים השמן והדבש (- הבא מן התמרים, כפירושם של חז"ל, והוא דבר הלמד מעניינו²). במה זכו הללו לעמוד במוקד?³

הבה נבחן שוב את ההתפתחות הקיימת בתוך כל צמד מקביל, וננסה לראות האם קיימת שיטה אחידה בכל הצמדים. נעשה עתה את דרכנו מן המרכז החוצה, בכיוון ההפוך מזה שהלכנו בו קודם. מה בין החיטה והשעורה המוזכרות בהופעה השלישית ללחם שבהופעה החמישית? התשובה על כך היא שביניהם מפרידות שמונה ממלאכות הפת⁴. החיטה והשעורה גדלות בארץ בצורה גולמית, וכשלעצמן אינן רגילות להיאכל (אלא בדרך עראי או בדרך שאינה נפוצה כקלי וכרמל). אולם באמצעות סדרת פעולות של האדם, שבהן הוא משקיע את כוחו ואת חכמתו - סדרת מלאכות הפת - הוא הופך את החיטה ואת השעורה ללחם. הלחם הוא אפוא דרגת התפתחות גבוהה יותר של ניצול טובה של הארץ, ביטוי לשיתוף הפעולה בין האדם לאדמה.⁵

המים הזורמים בנחליה של הארץ בהופעה השנייה נובעים מאליהם בעיינות היוצאים בבקעה ובהר. האדם יכול לאגור מים אלו או לכוון את זרימתם של הנחלים בדרך שתשקה את שדותיו. אולם כדי להפיק לשימושו של האדם את הברזל והנחושת הנזכרים בהופעה השישית - האצורים באדמת הארץ ובסלעיה - דרוש מאמץ אנושי ניכר ומתוחכם. השוואת הפעלים בשתי הופעות אלו תבהיר את ההבדל ואת ההתפתחות: המים "יוצאים" בבקעה ובהר, ואילו את הנחושת "תחצוב" אַתָה האדם מהרריה. אף כאן: הפקת המחצבים היא דרגת התפתחות גבוהה יותר של ניצול טובה של הארץ: מימוש הפוטנציאל הטמון בה, הנעשה בחכמתו ובחריצותו של האדם.

אף ההתפתחות בין ההופעה הראשונה להופעה השביעית קשורה באותו עיקרון: בהופעה הראשונה האדם הוא פסיבי: ה' "מביאו" אל ארץ טובה. אולם לאחר שבחריצותו הפיק מן הארץ את טובה ואת מיטבה - חרש, זרע וקצר, נטע ואסף פירותיו, אפה את לחמו והפיק מן הארץ מחצבים, וזכה לאכול ולשבוע - הוא פונה ביזמתו אל ה' ומברך אותו על שהביאו לארץ הטובה ונתנה לו כנאמר בהופעה השביעית.

נסכם ונאמר כי ההתפתחות בין המחצית הראשונה של הקטע לבין המחצית השנייה, המקבילה לו, היא התפתחות בין טובה הנתון של הארץ - המצוי בה או המתקבל ממנה בצורתו הגולמית - לבין מה שהאדם יוצר ומשנה על בסיס המצוי בארץ.

עתה אנו מגיעים להופעה המצויה במוקד המבנה הזה: "ארץ זֵית שמן ודבש". מצד אחד מצוי צמד זה ברשימת פירותיה של הארץ - הוא מכיל שניים מתוך שבעת המינים הגדלים בה - ואם כן הוא שייך למחצית הראשונה של הקטע. אולם מן הצד האחר שייך צמד זה כבר למחצית השנייה, באשר הוא איננו מציין פירות במצבם הגולמי אלא פירות שהאדם הפיק מהם בכוחו ובחכמתו את מיטבם: מן הזית הפיק את השמן⁶ ומן התמרים הפיק את הדבש. אף בתוכו של צמד זה קיימת התפתחות: מוצאו של השמן - פרי הזית - מוזכר, ואילו הדבש, לא נזכר ממה הוא מופק (וראה הערה 2), ורק התוצר הסופי נזכר בכתוב. נמצא שהשמן והדבש שייכים לשתי מחציותיו של הקטע הנידון ומהווים חוליה מקשרת ביניהן, ועל כן הם נמצאים במרכזו.

חשיפת העיקרון שעל פיו בנוי הקטע הנידון כאן תבהיר את המשכו בפסוקים יא-יד. בהמשך זה מביעה התורה חשש מפני גאוותו של האדם על העושר והנכסים שצבר בארץ⁷. המשך זה הוא מעין "תמונת ראי" של מה שקדם לו, הן מבחינת המבנה והן מבחינת התוכן⁸:

ח', יא	הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן	תִּשְׂכַּח אֶת ה' אֱלהֶיך...
יב	פֶּן	תּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.
יג		וּבְקָרְךָ וְצאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה
יד	וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׂכַחְתָּ אֶת ה' אֱלהֶיךָ...

שורש הברכה הוא גם שורש הקלקול. עיקר שבחה של הארץ הוא בכך שתכונותיה הטובות הגנוזות בה בכוח מאפשרות לאדם העמל בה להוציאן אל הפועל. חלקו של האדם בתוצר הסופי שיצר בשותפות עם הארץ הוא שמגדיל את שבחה של הארץ.

אולם ככל שגדל חלקו של האדם בעשיית עושרו, וככל שמתרחקות פעולותיו מאותה שותפות עם הארץ, גדל החשש לכך שיאמר בלבבו (ח', יז) "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ושגאוותו זו תביא אותו לשכחת ה' ולבלתי שמור מצוותיו.

נקודת המוצא של תהליך מסוכן זה היא בנקודת הסיום של התיאור הקודם: (י) "ואכלת ושבעת..."; (יב) "פן תאכל ושבעת...". אלא שבפסוק יב חסר ההמשך של פסוק י, שבלעדיו צפויה אותה הידרדרות. המשך זה הוא: "וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה...".

האכילה והשביעה הבאות בסיומו של תיאור הקשר שבין האדם לארץ בקטע הקודם, הן רק ראשית תהליך ההתעשרות המופרזת בקטע שאחריו: ההמשך הוא "בתים טבים תבנה וישבת" - והבתים עדיין מונחים על הקרקע, ומאבניה של הארץ הם בנויים. אחר כך "ובקרך וצאנך ירביֻן" - הבקר והצאן הם כבר ניידים על פני הארץ, ותכלית גידולם היא אכילת בשר⁹. השלב הבא הוא "וכסף וזהב ירבה לך" "וכל אשר לך ירבה" - ריבוי מופרז של עושר המנותק מן הארץ ומטובהּ. את כל העושר הזה עשה האדם לכאורה בכוחו ובעוצם ידו. ראשיתו בשיתוף עם הארץ, שהיא מתנת ה' לו, וסופו במנותק ממנה. והנה, אותה פעילות אנושית שהייתה בראשית העניין שבח לארץ ושבח לאדם, היא שעלולה - בהיותה מופרזת - להעביר את האדם על דעת בוראו ולהגדיל את גאוותו עד לשכחת ה' לבלתי שמור מצוותיו: "וישמן ישורון ויבעט". ואין תרופה כי אם לזכור מניין באנו אל הארץ הזאת ואל העושר הזה, מי נתן לנו את כל הטוב הזה ומי הוא שנתן לנו כוח לעשות חיל¹⁰.

תיאור שבחה של הארץ בפסוקים ז-י מוקף בכתובים המתארים את תקופת המדבר כאנטיתזה לישיבה בארץ¹¹. והמדבר הרי הוא (במדבר כ', ה): "המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורִמון, ומים אין לשתות"¹².

לפני תיאור שבחה של הארץ נאמר בפסוקים ב-ג:

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הולִיכְךָ ה' אֱלהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר... וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לא יָדַעְתָּ וְלא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ, לְמַעַן הודִיעֲךָ כִּי לא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּו יִחְיֶה הָאָדָם...

לאחר תיאור שבחה של הארץ נאמרו בפסוקים טו-טז דברים דומים:

הַמּולִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדל וְהַנּורָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאון אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ, לְמַעַן עַנּתְךָ...

חיי ישראל במדבר היו שלב נחוץ בתולדותיו של העם, והם נועדו לחנכו "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". זיכרון ההליכה במדבר הוא התרופה העיקרית לסכנה הצפויה לישראל דווקא בשל טובתה של הארץ ובשל העושר שהם עתידים להתעשר בה.

ובכל זאת, התכלית הרצויה לחיי העם היא קיומו בארץ הטובה: בעבודת אדמתה ובאכילת כל הטוב שבה, אכילה המלווה בברכת ה' על הארץ הטובה אשר נתן לנו ובשמירת המצוות כולן. רק בארץ יתגלה חסד ה' עם ישראל בשלמותו.

ב. בין ארץ הנהר לבין ארץ זבת חלב ודבש

המקום הבא בפרשת עקב שבו נידון שבחה של הארץ הוא בפרק י"א, ח-יב:

דברים פרק יא

ח. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום,

לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ

אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

ט. וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵיכֶם

לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

י. כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם,

אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.

יא. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ,

אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.

יב. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ דּרֵשׁ אתָהּ,

תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

כמו בקטע שעסקנו בו בסעיף הקודם, גם כאן נקל להיווכח כי המילה "ארץ" חוזרת שבע פעמים כמילה מנחה¹³. אולם בין שני המקומות הללו ניכרים כמה הבדלים:

א.לא בכל הופעותיה של המילה 'ארץ' במקום זה הכוונה לארץ ישראל: בפסוק י, בהופעה הרביעית - האמצעית בין השבע - מכוונת המילה 'ארץ' דווקא למצרים!

ב. בעוד שבקטע הראשון שבחה העיקרי של הארץ הוא בהיותה ארץ שבעת המינים, עיקר שבחה כאן הוא בהיותה "ארץ זבת חלב ודבש".

ג. בעוד ששם (ח', ז) "עֲיָנת ותְהמת יצאים בבקעה ובהר" וזורמים בנחלי הארץ, הרי שכאן (יא) "ארץ הרים ובְקָעת, למטר השמים תשתה מים". דווקא הדמיון בין שני הפסוקים בתיאור פניה של הארץ כארץ הרים ובקעות מבליט את ההבדל ביניהם.

ד. ההבדל הבולט מכול הוא כי דרישת ה' והשגחתו התמידית על הארץ שנזכרו בסוף הקטע הנוכחי (פסוק יב) לא נזכרו כלל בקטע הקודם שבפרק ח'.

המפתח להבנתו של קטע זה וההבדלים שבינו לבין קודמו הוא בהבחנה כי בקטע הנוכחי שבחה של ארץ ישראל מונגד כולו לגנותה (או לשבחה המגונה) של ארץ מצרים. כיוון שניגוד זה בין שתי הארצות הוא עיקרו של הקטע, מתייחסת ההופעה הרביעית של המילה 'ארץ', ההופעה המרכזית, דווקא למצרים:

לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא...

שבחה של ארץ ישראל ערוך מסביב לפסוק זה כניגוד לנאמר בו בשלושה צמדים של הופעת המילה המנחה, אשר בכל אחד מהם קיימת הקבלה לשונית או עניינית. כך נוצר לפנינו שוב מבנה כיאסטי אשר תשתיתו היא המילה המנחה 'ארץ'¹⁴.

הניגוד הראשון המובלט בין ארץ ישראל למצרים, והוא מצוי במרכזו של הקטע, הוא בתחום הזיקה ההיסטורית של ישראל לשתי הארצות:

3. (י)	כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה	בָא שָׂמָּה לְרִשְׂתָּהּ
4.	לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר	יְצָאתֶם מִשָּׁם...
5. (יא)	וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם	עבְרִים שָׂמָּה לְרִשְׂתָּהּ...

ארץ כנען היא ארץ הייעוד המובטח - ארץ העתיד - ואילו ארץ מצרים היא זו "אשר יצאתם משם" - ארץ העבר שלכול ידוע מה הייתה עבורנו.

הניגוד השני בין שתי הארצות הוא בטבען של השתיים בתחום הגיאוגרפי, בתחום האקלימי ובתחום הבוטני. ניגוד זה מצוי במעגל החיצוני יותר:

	2. (ט)	אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ
	4. (י)	לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא... אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק...
	6. (יא)	אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.

מהי "זבת חלב ודבש"? נראה שכאן אין הכוונה לדבש פירות (- תמרים) כמו בקטע שעסקנו בו בסעיף הקודם, שכן הדבש כאן הוא כעין החלב, ושניהם תוצרים של בעלי חיים. הכוונה היא אפוא לדבש דבורים ולחלב צאן ובקר. דבש דבורים הוא תולדה של שדות עשירי פריחה, ושפע חלב הוא תולדה של מרעה טבעי דשן. תואר זה לארץ מורה אפוא על היותה בעלת נתונים טבעיים טובים עד כדי כך שגם כאשר אין היא מעובדת עיבוד חקלאי (כאשר ההתיישבות בה דלילה, כבדורות הראשונים לאחר כיבושה) היא מספקת שפע של דבש וחלב ליושביה החיים בשטחי יערותיה ורועים בה את צאנם¹⁵.

היותה של ארץ כנען "ארץ זבת חלב ודבש" נובע מכך שהיא "ארץ הרים ובקעת" הניזונים ממטר השמים, כמוסבר בהופעה השישית המקבילה. מצרים המדברית והשחונה, הניזונה ממימי הנילוס בלבד וכל כולה אינה אלא עמק ארוך מסביב לנהר, היא אמנם ארץ חקלאות מפותחת ואינטנסיבית - "והשקית ברגלך כגן הירק"¹⁶ - אך אינה "ארץ זבת חלב ודבש" מטבעה¹⁷.

הניגוד השלישי בין שתי הארצות, והוא במעגל החיצוני ביותר, הוא בתחום הזיקה שבין הארץ לבין ה' ומצוותיו, זיקה הקובעת את גורל יושביה:

	1. (ח) (ט)	וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה... לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ... וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם...
	4. (י)	לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם
	7. (יב)	אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ דּרֵשׁ אתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

ירושת הארץ ואריכות ימי ישראל עליה (בהופעה 1) תלויים בשמירת מצוות ה'. תלות זו מיוחדת דווקא לארץ זו, ואינה קיימת במצרים. דבר זה מוסבר בבחירת ה' את הארץ וביחסו המיוחד אליה, כמתואר בהופעה השביעית המקבילה. במעגל החיצוני הזה נמצאת נקודת המוצא של הקטע כולו - הדרישה לשמירת המצוות בארץ - ובו גם נקודת הסיום והשיא בתיאור שבחיה של הארץ - דרישת ה' את הארץ מראשית השנה ועד אחריתה.

קיים קשר ברור בין המעגל החיצון הזה לבין המעגל הפנימי יותר: הזדקקותה של הארץ מדי שנה לגשמים ותלותה בהם הן הביטוי הממשי להשגחת ה' המיוחדת עליה. לפיכך החיים בה אינם דבר המובן מאליו כבמצרים, אלא הם תלויים בהתנהגות העם היושב בה, הישמור את מצוות ה' הדורש את הארץ בתמידות אם לאו.

וכך הסביר הרמב"ן בדבריו כאן (ד"ה לא כארץ מצרים) את הקשר בין המעגל החיצוני למעגל הפנימי יותר ואת הניגוד בין שתי הארצות:

פשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר. שאמר להם "ושמרתם את כל המצוה" וירשתם "ארץ זבת חלב ודבש", כי ה' ייתן מטר ארצכם בעתו והארץ תיתן יבולה. אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק, רק היא "ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים", לא בעניין אחר, וצריכה מטר כל (ה)שנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון, הנה היא רעה מאוד, לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה. ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השנייה (- "והיה אם שמעַ") כי "אם שמע תשמעו אל מצותי... ונתתי מטר ארצכם"... ואם לא תשמעו "ועצר את השמים" וגו'... שלא תוכלו לחיות בה בלי מטר.

ג. ארץ הבחירה בין מדבר לנהר

עתה אנו יכולים לבאר את ההבדלים בין שני תיאוריה של הארץ בפרשתנו: בפִסקה האחרונה שנידונה (י"א, ח-יב), שבה מוצבת הארץ כניגוד למצרים, לא יהא זה מתאים לשבח את הארץ על השפע החקלאי שבה כבפסקה הראשונה, שכן בכך עולה עליה ארץ מצרים, שיש בה נהר גדול וחקלאות מפותחת הכוללת את רוב שבעת המינים. גם לא יהא זה מתאים לשבח את הארץ בפסקה זו על הנחלים הזורמים בה כפי שנעשה בפסקה הראשונה, שהרי הנחלים הללו אינם משתווים כלל לנילוס של מצרים, שהוא מגדולי נהרות העולם. מאידך, גשמים המרווים את הריה ועמקיה של הארץ אינם יורדים במצרים, וגשמים אלו הם שהופכים את ארץ ישראל ל"ארץ זבת חלב ודבש", שלא כמצרים.

לעומת זאת, בפִסקה הראשונה, בפרק ח', במקום שבו מנגידה התורה את החיים בארץ אל החיים במדבר, אין זה מתאים לשבח את הארץ על היותה זבת חלב ודבש (שהם כעין מתנות חינם לאדם שחי בה, ללא שעבד את אדמתה) ולא על היותה מושגחת בתמידות על ידי ה'. שכן חיי ישראל בלכתם במדבר היו בהשגחה אלוהית מתמדת, ישירה וגלויה יותר מזו שבארץ, והמן שאכלו במדבר - לחם שמיים - היה עדיף מדבש ומחלב. מה שחסר לישראל במדבר היו חיים טבעיים של עם עובד אדמתו המוציא ממנה שפע תבואה ופירות - הם שבעת המינים. חיים כאלה הם בדרגה יותר גבוהה מחיים התלויים בנס מתמיד כפי שהיו החיים במדבר, ועל כן מדגישה התורה בפסקה זו דווקא צד זה של שבח הארץ.

נמצא אפוא שבכל אחד משני המקומות מתאימים דברי התורה למסגרת ולמטרה אשר לשמה מופיע תיאור שבחה של הארץ.

אלא שכאן מתעוררת מאליה השאלה: האם אין סתירה בין שני התיאורים הללו? הרי בין מצרים והמדבר קיים ניגוד קיצוני, ואיך אפשר שארץ ישראל תשתבח כניגוד לשניהם גם יחד?

שבחה של הארץ הוא אכן בכך שבה מתאפשר קיום אנושי ולאומי בדרך 'שביל הזהב' האידיאלי בין שני קצוות שליליים: הקצה השלילי האחד הוא אופי הקיום במצרים, שאינה נדרשת על ידי ה'. ה' נתן ליושבי מצרים את כל צורכיהם - מים בשפע ואדמה פורייה - וכאילו ניתק מהם כל קשר. בכך מתאפשר להם לשקוע בתועבותיהם, שכן אין קיומם תלוי כל כך במעשיהם¹⁸.

אולם גם החיים בקצה האחר, החיים במדבר, אינם חיים אידיאליים. החיים של ישראל במדבר היו תלויים בנסים גלויים שנתחדשו מדי יום ביומו. המים ניתנו להם מן הסלע ואילו הלחם - מן השמים, הֵפֶך החיים הטבעיים. לתלות זו בנסים קוראת התורה 'עינוי' ו'ניסיון' (ח', ב-ג ושם טז)¹⁹.

החיים האידיאליים הם אלה שבהם חיים אדם ועם חיים טבעיים, עמלים ואוכלים מפרי עמלם המבורך בשמחה²⁰, בלא להיות תלויים בשינוי סדרי בראשית, ובכל זאת הם זוכים לראות בהשגחת ה' עליהם בין לטב ובין למוטב במסגרת חוקי הטבע עצמם. ערכם של מעשיהם בתחום המוסרי-הדתי הוא שקובע את הצלחתם בתחום הריאלי-הארצי. באורח חיים כזה ישנם יסודות חקלאיים-טבעיים כמו במצרים - ארץ הנהר - ויסודות של חיים תחת השגחה אלוהית מתמדת כמו אלה שהיו במדבר. מזיגתם במידה הראויה הוא המאפיין את החיים בארץ הבחירה.

הערות:

1. חשיבותה המרכזית של המילה "ארץ" בפִסקה זו הוכרה בהלכה. במסכת ברכות מא ע"א, מובאת מימרא זו: "אמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר 'ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש' ". בעמוד ב שם מובא המעשה הבא (בתרגום לעברית): "רב חסדא ורב המנונא היו יושבים בסעודה. הביאו לפניהם תמרים ורימונים. נטל רב המנונא ובירך בראשונה על התמרים. אמר לו רב חסדא: אין אדוני סובר את מה שאמר רב יוסף, ויש אומרים ר' יצחק, 'כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה'? אמר לו: זה (- התמרים) שני לארץ וזה (- הרימונים) חמישי לארץ. אמר לו: מי ייתן לנו רגליים של ברזל ונשמשך (רש"י: ונלך אחריך תמיד)". הרי שחשיבותם של שבעת המינים (לעניין הקדמת ברכתם לפחות) אינה תלויה במיקומם ברשימה אלא בקרבתם למילה המנחה "ארץ".

2. אין זה סביר שמדובר בדבש דבורים, שהרי הדבש בפסוק זה חותם רשימה של גידולי קרקע המאפיינים את חקלאותה של הארץ (דבש דבורים אינו מגידולי קרקע, ובתקופת המקרא נאכל רק כשנמצא בטבע. גידול דבורים לשם הפקת דבש בארץ ישראל הוא תופעה מאוחרת מאוד). השיקול שהנחה את חז"ל בזיהוי הדבש עם התמר היה הצורך למצוא פרי האופייני לחקלאותה של הארץ שאינו מצוי ברשימה הקודמת ושניתן להפיק ממנו דבש.

3. לדעת ר' עובדיה ספורנו חשיבותם של זית שמן ודבש היא בכך "שהם מעדני מלך" - דהיינו מותרות. אולם נדמה שבכך אין לענות על שאלתנו: אם הללו מותרות, אין הם ראויים לעמוד במרכז אלא דווקא בשוליים. מלבד זאת, השמן היה מצרך נחוץ לשלושה צרכים חשובים של האדם: למאכל, לסיכה ולמאור. אף התמר, נראה שהיה מרכיב חשוב בתזונת האדם באזורי גידולו.

4. אחת עשרה מלאכות הפת מנויות ברשימת ל"ט אבות המלאכה האסורים בשבת במשנה במסכת שבת פ"ז מ"ב. שלוש הראשונות - הזורע והחורש והקוצר - מותירות ביד האדם את החיטה והשעורה במצבן הגולמי. שמונה המלאכות הבאות הופכות אותן ללחם.

5. אף ההלכה הכירה בעדיפותו של התוצר החקלאי המעובד על ידי האדם, שהושקעו בו עמל וחכמה, על פני הפרי הגולמי במצבו הטבעי. על כן שונה דינו של הלחם מדין החיטה והשעורה שמהן הוא נעשה: הוא קובע לעצמו ברכה מיוחדת לפניו - "המוציא לחם מן הארץ" - (בעוד שעל חיטה ושעורה מברכים "בורא פרי האדמה"), ורק עליו מברכים לאחריו ברכת המזון מדאורייתא. כמו כן קודם הלחם לכל שאר המאכלים, וברכתו פוטרת אותם מברכה נוספת. אף דין היין שונה מדין הענבים (רק עליו נתייחדה ברכה ראשונה "בורא פרי הגפן", בניגוד לענבים שעליהם מברכים "בורא פרי העץ", כעל שאר פירות האילן; כמו כן, לפי כמה שיטות חל חיוב תרומות ומעשרות מדאורייתא רק על היין, ולא על הענבים). אף ברכת היין פוטרת את שאר המשקין כפי שנאמר במסכת ברכות מא ע"ב "אמר ר' חייא: "פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים". אף השמן שונה מן הזיתים לעניין חיוב תרומות ומעשרות מדאורייתא, החל - לפי אותן שיטות שהזכרנו - רק עליו ולא עליהם. לעניין עדיפות השמן על הזיתים ראה גם את ההערה הבאה.

6. רש"י פירש את הסמיכות "זית שמן" - "זיתים העושים שמן". ופירש את דבריו מפרשו בעל לבוש האורה: "נראה לי דקשה לרש"י: דפשט כל הפסוק הזה... לשבח את הארץ שמוציאה אילנות טובים והם הנושאים הפֵרות הטובים... אם כן למה כתב בזית 'שמן', שהוא הפֵרות, ולא כתב גם כן 'זית' סתם? ומתרץ ואומר שפירושו 'זיתים העושים שמן', כלומר: בשאר האילנות שזכר... שבח הארץ הוא באותן פֵרות בעצמם שאוכלים אותם, שידוע שהם עצמן סתמן טובים מאוד ושבח הארץ הם, אבל בזית, אם כתב גם כן זית סתם היה משמע גם כן שהשבח הוא הפרי היוצא ממנו, והם הזיתים. וזה ידוע שאין העניין כן, שהזיתים עצמם אינם טובים לאכילה, ואיך ישבח בהם את ארץ ישראל? לכך הוצרך הפסוק לפרש שהשבח הוא בשמן שעושים מן הפרי... וזהו כוונת רש"י שאמר 'זיתים העושים שמן', כלומר: השבח בזית הוא בשמן שעושים מן הזיתים, לא בזיתים עצמן".

יש להוסיף כי אכילת זיתים כבושים המוכרת בימינו לא הייתה נפוצה בעבר: במקרא, כמדומני, אין נזכרת כלל אכילה של זיתים, ובדברי חז"ל נדיר הדבר ביותר.

7. עסקנו בכך בעיוננו לפרשת ואתחנן (השפע החומרי לסוגיו ולסכנותיו), בייחוד בראשם של סעיפים ג, ד וְ-ה. וראה גם הערות 4 ו7- באותו עיון.

8. על המבנה הספרותי של יחידת הנאום שאנו עוסקים בה (ח', א-כ) ראה להלן בהערה 11.

9. על יחסה של התורה להפרזה באכילת בשר ראה מה שכתבנו בעיון לפרשת בהעלותך 'מנהיגות במשבר' בסעיף ו בחלקו השני. נציין כאן שבשום מקום לא נשתבחה ארץ ישראל בשבחה של מצרים כארץ המעניקה ליושביה בשר ודגים. "ארץ מקנה" היא תכונתו של עבר הירדן המזרחי, שבו חפצו לישב בני גד ובני ראובן והביאו על עצמם את ביקורתו של משה בשל כך (ראה עיוננו לפרשות מטות-מסעי). אפשר שסיבת הדבר אינה רק בהתנגשות בין אופייה החקלאי של הארץ - שהיא מתאימה להוצאת תבואה ופירות - לבין רעיית הצאן, הפוגעת ביישוב החקלאי (ועל כן אסרו חכמים לגדל בהמה דקה בארץ ישראל), אלא גם מפני יחסה העקרוני האמביוולנטי של התורה לאכילת בשר.

10. וכך מסכם הרמב"ן את כוונת דברי התורה בפסוקים יד-יח (בביאורו לפסוק יח): "אם תחשוב 'כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה', תזכור ה' שהוציא אותך ממצרים, ולא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל, ותזכור עוד כי במדבר, אשר אין לאל ידך לחיות שם, עשה לך כל צורכך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכוחך, ה' הוא שנתן לך הכוח כאשר עשית אותו".

11. יחידת הנאום ח', א-כ נחצית לשתי מחציות שוות בנות עשרה פסוקים כל אחת. המחצית הראשונה (פסוקים א-י) עוסקת בחסדי ה' עם ישראל במדבר ובמתנת הארץ, ובדרישה לקיום המצוות שהיא קשורה הן לנִסֵי המדבר והן לכניסה לארץ ולחיים בה. המחצית השנייה (פסוקים יא-כ) עוסקת באפשרות שההתעשרות בארץ תגרום לגאווה ולשכחת ה' ואף לעבודה זרה, והיא מזהירה מפני זאת, ומציעה דרכי התגוננות. שתי המחציות בנויות בהקבלה כיאסטית ניגודית בדרך כלל. בתוך מבנה זה מקביל תיאור טובה של הארץ והשבחתו על ידי האדם לתיאור ההתעשרות המופרזת בה הקבלה ניגודית (וכל מה שכתבנו לעיל בעיון נכנס להקבלה זו), ומקביל תיאור ההליכה במדבר במחצית הראשונה לזה שבמחצית השנייה. בראשונה נועד התיאור לשכנע בהכרח של קיום המצוות כלקח מנִסֵי המדבר, ובשנייה נועד התיאור לשכנע בכך שהטובות שנתן ה' לישראל לא מכוחו ועוצם ידו באו.

12. בתלונתם זו על הבאתם למדבר בפרשת מי מריבה תיארו בני ישראל את המדבר כניגוד גמור לארץ ישראל. הם כללו בדבריהם את רוב המרכיבים המצויים בתיאור שבחה של הארץ שאנו עוסקים בו: במקום "ארץ טובה" הם מכנים את המדבר "מקום רע" שבו חסרים המים וחמישה מתוך שבעת המינים. הם אינם מזכירים בתלונתם את השמן והדבש ולא את הברזל והנחושת משום שבמדבר אין ערך להללו, אף לו היו מצויים. שכן אין דרכם של נודדי מדבר להפיק מחצבים מן האדמה ולפתח מהם תעשיית כלים, ואין דרכם לעצור זיתים ותמרים ולהפיק מהם שמן ודבש באין בתי בד. הפקת המוצרים הללו מאפיינת תרבות חקלאית מיושבת ומפותחת. בעיון לפרשת חוקת בהערה 15, הסברנו זאת בדרך אחרת: תלונתם נסבה רק על חסרון האמצעים הבסיסיים לקיום אנושי, ואילו השמן והדבש, הברזל והנחושת, אינם מצרכים חיוניים שלא ניתן לחיות בלעדיהם (וראה גם הערה 3 לעיל).

עוד יש להעיר על הסדר המתחלף בדבריהם "תאנה וגפן", המנוגד לסדר בתיאור שבחה של הארץ וכמעט בכל המקרא - גפן ואחר כך תאנה. שינוי סדר כזה מצוי בעוד שני מקומות במקרא: ביואל ב', כב: "כי עץ נשא פריו, תאנה וגפן נתנו חילם", ובשיר השירים ב', יג: "התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח". ביאר זאת ר' ראובן מרגליות ז"ל בספרו 'המקרא והמסורה' עמ' סג הערה 1: "בכל שאר הכתובים הוסדרו (- הגפן והתאנה) לפי חשיבותם (- ראה המובא בהערה 1 לעיל 'כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה'). הנה, כשידובר על גידול הפרות (- על דרך גדילתם) הוקדמה התאנה הממהרת להיגמל. כשהתאנה חונטת פגיה אזי הגפן המאחרת מפתחת הסמדר (- שזוהי פריחתה), והרימון, המאחר עוד יותר, מציץ את נצו (- ניצני פרחיו, ראה שה"ש ו', יא)". סדר הבשלתם של שלושת הפירות הללו הוא שעומד גם ביסוד המשנה ביכורים פ"ג מ"א.

דברי הרב מרגליות מתאימים מאוד לפסוק ביואל ולפסוק בשיר השירים, המתארים שניהם את המציאות בשדות. אולם כיצד ניישב את הפסוק שבפי ישראל בפרשת מי מריבה? צריך לבאר כי בני ישראל לא ביקשו להדגיש כל כך בדבריהם את חסרונם של הפירות (אילו זו הייתה מגמתם היו מקדימים את הגפן החשובה יותר) אלא בעיקר את חסרון החיים הנורמליים שיש בהם עבודת אדמה ומפגש של החקלאי עם מעגל השנה ועם הבשלת הפירות כסדר.

13. בכל טיעון על חזרתה של מילה מנחה בקטע נתון שבע פעמים (או מספר אחר בעל משמעות) יש להצדיק את גבולות היחידה הספרותית שבה נספרה אותה מילה. בייחוד אמורים הדברים בנאום כמו זה של משה, המהווה מסגרת ספרותית רחבה מאוד, שבה החלוקה הפנימית אינה כה ברורה וחד-משמעית.

הפסקה הקודמת שעסקנו בה (ח', ז-י) מהווה יחידה ספרותית קטנה ומוגדרת היטב הן מבחינת תוכנה, הן מבחינת סגנונה והן מבחינת המבנה שלה. יחידה זו אמנם מהווה חלק מפרשה גדולה יותר (ח', א-כ), המתארת את ההליכה במדבר הן לפני תיאור טובה של הארץ והן לאחריו (ראה הערה 11), אולם אין בכך כדי לטשטש את ייחודה של הפסקה הנידונה בעיון זה.

הקטע שאנו דנים בו עתה מצריך תיחום. לכאורה הדיון הישיר על טיבה של הארץ מתחיל רק בפסוק י, שם מתחילה פרשה חדשה בחלוקת המסורה, ורק החל מפסוק זה הארץ היא הנושא הנדון. אולם באמת שלושה פסוקים אלו (י-יב) אינם עומדים בפני עצמם, אלא הם מהווים הנמקה והסבר לתביעה לשמירת המצוות שבשני הפסוקים הקודמים ח-ט - נאמר בהם ששמירת המצוות היא תנאי לירושת הארץ ולהמשכת הקיום של ישראל עליה כ"ארץ זבת חלב ודבש". דבר זה צריך הבהרה: כיצד מתבטאת תלות זו בין קיום המצוות לבין הישיבה של ישראל בארץ? על כך באה ההבהרה בהמשך: "כי הארץ..." היא ארץ שהשגחת ה' התמידית עליה היא שמביאה לירידת הגשמים, ההופכים אותה לארץ זבת חלב ודבש. נרמז אפוא כבר כאן כי מצב זה של הארץ תלוי במעשיהם של ישראל בה (כך תפסו את הקשר בין הפסוקים ראב"ע בד"ה כי הארץ; רמב"ן בד"ה לא כארץ מצרים, דבריו מובאים בסוף סעיף זה; ספורנו בד"ה ולמען תאריכו ובדיבורים שאחריו).

גם מבחינה סגנונית קיימת אחידות לשונית בין פסוקים ח-ט להמשכם י-יב: הצירוף "הארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה" שבפסוק ח חוזר מילולית בפסוק יא, ובשינוי קל בפסוק י.

יוצא אפוא שפסוקים ח-יב מהווים יחידה אחת. יחידה זו נבדלת בבירור ממה שלפניה (י"א, ב-ז), שכן הקטע שלפניה עוסק בנסי יציאת מצרים וההליכה במדבר.

אולם יחידה זו שאנו דנים בה נבדלת גם מן הפרשה הבאה בהמשך (יג-כא) "והיה אם שמע...", אף שיש ביניהן קשר אמיץ. בפרשת "והיה אם שמע" אין תיאור טובה של הארץ עומד במרכז הדיון אלא פעולתו של ה' בה, ואילו בפסקה שלנו נדון טובה של הארץ כשלעצמו כהנמקה לתביעה לשמירת המצוות.

נוסיף ונעיר שהניתוח המבני הנעשה בהמשך סעיף זה מוכיח אף הוא את ייחודה ואת אחדותה של הפסקה שאנו דנים בה.

14. המילה 'ארץ' משמשת כמילה מנחה במקומות רבים במקרא, בהקשרים שונים, בסוגות ספרותיות שונות ובמשמעויות שונות. לעתים משמעה 'העולם היבשתי' בניגוד לים או לשמיים (במשמעות זו היא מופיעה כמילה מנחה בסיפור המבול שבו היא חוזרת 6X7 פעמים = 42 פעמים), לעתים משמעה ארץ ישראל ולעתים - ארץ מסוימת אחרת. ישנן יחידות ספרותיות שבהן המילה המנחה 'ארץ' שומרת על משמעות אחת לכל אורך היחידה, כמו שראינו בפסקה הקודמת שנידונה בעיון זה; ישנן יחידות שבהן המילה המנחה 'ארץ' יוצרת מעבר מארץ לארץ (ראה בראשית י"ב, א-ז; ירמיהו ב', ד-טו); וישנן יחידות היוצרות באמצעות מילה מנחה זו הנגדה בין ארץ לארץ.

בעיוננו לפרשות מטות-מסעי בסעיף ו הצבענו על המילה המנחה 'ארץ', המשמשת בסיפור המשא ומתן שבין משה לבין בני ראובן ובני גד בשתי משמעויות מנוגדות: "הארץ הזאת" - עבר הירדן המזרחי, ולעומתה "הארץ אשר נתן ה'" לבני ישראל - ארץ כנען. כל אחת מאלו מופיעה בסיפור שמונה פעמים, ארבע בכל מחצית. שיטת ההנגדה בפסקה שלנו שונה, כמתואר למעלה. שיטה זו מצאנוה פעם נוספת בסיפור הפרֵדה של אברם מלוט, בראשית י"ג, ה-יח: שלוש ההופעות הראשונות של המילה 'ארץ' הן: (ו) "ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו"; (ז) "והכנעני והפרִזי אז ישב בארץ"; (ט) "הלא כל הארץ לפניך". ההופעה הרביעית-המרכזית היא (י) "ויִשא לוט את עיניו וירא את כל כִכר הירדן כי כֻלָה משקה... כגן ה' כארץ מצרים". אחר כך באות עוד שלוש הופעות: (יב) "אברם ישב בארץ כנען"; (טו) "כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה"; (יז) "קום התהלך בארץ... כי לך אתננה". העדפתו של לוט את כיכר הירדן מפני דמיונה למצרים - "כי כֻלה משקה" - קשורה בהנגדה של מצרים וארץ כנען בפסקה שאנו דנים בה.

15. ראה מ"מ בובר, 'דרכו של מקרא' עמ' 85-84. בתקופות מאוחרות יותר, בימי בית ראשון, כאשר הייתה הארץ מיושבת בצפיפות יחסית, מציינת אכילת הדבש והחלב חזרה של הארץ למצב בלתי-מיושב כתוצאה מחורבן. כך הוא בישעיהו ז', יד-כה (והמפרשים התקשו שם). עיין על כך: נגה הראובני, 'טבע ונוף במורשת ישראל' עמ' 19-15.

בימי חז"ל כבר קשה היה לתפוס את שבחה זה של ארץ ישראל כפשוטו, מפני שהארץ הפכה להיות ארץ חקלאית מיושבת בצפיפות מזה דורות. על כן דרשו חז"ל את הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" - 'ארץ שפרותיה שמנים כחלב ומתוקים כדבש' (כך בתרגום ירושלמי לפסוקנו, וכעין זה בתרגום יונתן וירושלמי לפסוקים נוספים שבהם מופיע ביטוי זה). במסכת כתובות קיא ע"ב נתפרש כי הדבש בביטוי זה הוא דבש הזב מן התאנים, ואילו החלב נתפרש כפשוטו - חלב הזב מן העִזים (אך צירוף בין גידולי קרקע לבין היוצא מן הבהמה אינו כל כך סביר).

הרב ראובן מרגליות הראה בספרו 'המקרא והמסורה' (פרק יח - 'ארץ זבת חלב ודבש', עמ' סב-סד) כי בכמה מקומות במקרא שנזכר בהם 'חלב', בייחוד בהקבלה ליין, פירשו חז"ל כי הכוונה ליין לבן. כך הוא מציע לפרש כי הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" אין משמעו אלא 'ארץ גפן ותאנה'. הצעתו מסתברת במה שנוגע לפרשנותם של חז"ל ביטוי זה (וראה מה שהביא בהערה 5 בעמ' סד כחיזוק לכך שזו אכן תפיסתם של חז"ל). אולם זוהי דרשה שהם דרשו את הביטוי, ומגמתה היא להפוך את שבחה זה של הארץ (החוזר במקרא כעשרים פעם) לשבח שיהא רלוונטי גם בדורם: לא זו בלבד שהארץ הייתה מיושבת בזמנם בצפיפות ומעובדת עיבוד חקלאי, אלא שגם תרבות האכילה לא כללה, כנראה, שימוש משמעותי בחלב ובדבש.

16. תיאור זה של דרכי ההשקיה במצרים מתייחס אולי לדרך העברת מי הנילוס בתעלות השקיה מערוגה לערוגה על ידי פתיחה וסתימה שלהן באמצעות הרגליים, ואפשר שכוונתו לשאיבת מי הנילוס באמצעות מערכות שאיבה המונעות על ידי הרגליים.

17. מכאן שדתן ואבירם שיקרו ביחסם למצרים את התואר המיוחד לארץ כנען באמרם (במדבר ט"ז, יג) "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש...". וראה על כך ב'עיונים בספר במדבר' מאת נחמה ליבוביץ ע"ה עמ' 224-223.

18. א. ולא שיש כאן ח"ו מגבלה ביחס ה' למצרים, "שהכול ברשותו, ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם", אלא שזהו "מנהגו של עולם" כדברי רמב"ן (י"א, י ד"ה לא כארץ מצרים). ואכן, ההבדל בין דרכי ענישתן על ידי ה' של הארצות התלויות בגשמים לבין דרך ענישתה של מצרים נידון בזכריה י"ד, יז-יח: "והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלם להשתחות למלך ה' צבאות, ולא עליהם יהיה הגשם. ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם, תהיה המגפה אשר יגף ה' את הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסֻכות". וביאר שם רש"י בד"ה ואם משפחת מצרים לא תעלה: "והם אין צריכין לגשמים, שנילוס עולה ומשקה אותה, 'ולא עליהם' - תהיה הגשם שלהם, כלומר: לא ישקה אותם נילוס. וכן תרגם יונתן 'לא עליהם יסק נילוס' ".

ב. האמור למעלה בגוף העיון על מצרים הוא כעין מה שהשיב ר' שמחה בונים מפשיסחה לחסיד ששאל אותו מה קללה יש לנחש בגזרת "ועפר תאכל כל ימי חייך", והלוא דווקא כך ימצא בכל מקום מה שנחוץ לו למחייתו. והשיב לו: הנחש, נתן לו השם כל מה שהוא צריך, שלא יערוך אליו שום בקשה (על פי 'אור הגנוז' תשי"ח, עמ' 419, ומקורו ב'שמחת ישראל').

ג. בספרו של משה סתוי 'גלויות וסתומות בלשון' (ת"א תשכ"א, עמ' 164-163) מצאנו כזאת: "בשפה הערבית מתהלכת מימרה: 'אהל מצר מה ביערף אללה' - אנשי מצרים אינם מכירים (- מודים) באלוהים. והדברים תמוהים, מדוע ולמה אין בני מצרים מודים באלוהים, ועל מה מושתתת מימרה זו? אולם כשאנו פותחים את ספר דברים י"א, י-יב... מתחוור לנו... מי שמשקה את האדמה ברגליים כגן הירק... ואינו זקוק לברכת שמים מעל, ומי ששותה מים בלי מטר השמים - אין הוא רואה צורך באלוהים...".

ד. מעניין לציין כי על פי עדותו של הרודוטוס, המצרים שבימיו ראו את תלותם במימי הנילוס המשקה את אדמתם ומעניק להם ביטחון כלכלי כיתרון גם בהקשר דתי. כך הוא מעיד עליהם ('כתבי הרודוטוס', תרגום ד"ר שור, ירושלים תרצ"ה, כרך א עמ' 90): "בשמעם כי בכל ארץ היוונים יורד גשם, ולא תושקה על ידי נהרות כמו שלהן, אמרו כי פעם אחת ייכזבו היוונים משִׂברם וירעבו מאוד. המילה הזאת רצו לאמור: אם לא ירצה האל לתת להם גשם, ובצורת ממושכה תבוא עליהם, ימותו היוונים ברעב, כי אין להם מוצא אחר להשיג מים...". בתפיסה האלילית המצרית מהווה התלות ברצון האל תלות שרירותית מפחידה. לא כן בתורה, המלמדת כי ירידת הגשמים או עצירתם תלויים במעשי האדם ובחוקיות מוסרית ידועה היטב מראש.

19. חיים אלה אמנם ראויים היו לישראל כהכשרה לקראת כניסתם לארץ, כחוויית תשתית אשר תלווה אותם בהמשך תולדותיהם ותגן עליהם מפני הקלקול המוסרי האורב לעם עובד אדמתו מתוך שבע ועשירות.

20. כך הם הרי כל חיי האדם בעולמנו זה, חיים שבהם הוא ניחן בבחירה חופשית ואינו אוכל "נהמא דכיסופא".