פרשת ויקרא

בין קרבנות נדבה לקרבנות חובה

מחבר: הרב אלחנן סמט

ויקרא א-ה

מתוך הספר עיונים בפרשות השבוע * הוצאת מעליות שע"י שעלבים טל: 02-5353655

תוכן המאמר:
א. קרבנות הנדבה בפרשתנו
ב. קרבנות החובה בפרשתנו
ג. ההבדל בין קרבנות נדבה לקרבנות חובה
ד. אשם תלוי
ה. "אשם חסידים"
ו. "על חטאים שאנו חיבים עליהם עולה"
ז. ההבחנה בין נדבה לחובה אף בעולה ובאשם תלוי

א. קרבנות הנדבה בפרשתנו

חלקה הראשון של פרשת ויקרא הכולל את שלושת הפרקים הראשונים שלה מוקדש לשלושה סוגי קרבנות: עולה (פרק א'); מנחה (פרק ב'); שלמים (פרק ג'). כל אחד משלושת הקרבנות הללו ניתן להבאה בכמה אופנים, ופירוט האופנים הללו הוא עיקר תוכנם של הפרקים הנידונים¹.

מה הן הנסיבות שבהן מובאים שלושת הקרבנות הללו, שהם קרבנות יחיד²? כך פותחת הפרשה את דיניהם:

א', ב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'...

ופירש רש"י את הצירוף "כי יקריב" - "כשיקריב, בקרבנות נדבה דיבר הענין".

מקורו של רש"י בספרא על פסוק זה:

"אדם כי יקריב" - יכול גזרה? תלמוד לומר: כי יקריב, אינה אלא רשות.

אף רשב"ם פירש כך את פסוקנו: "כי יקריב - כישיתנדב להקריב, שאינו חובה בשביל חטא", ואף שאר הפרשנים הסכימו כי העולה, המנחה והשלמים שמדובר בהם כאן הם קרבנות נדבה של יחיד.

מחמת האופי המשותף הזה של שלושת הקרבנות הללו כלולות הפרשיות העוסקות בהם בדיבור אחד של ה' אל משה. ארכו של דיבור זה הוא חמישים פסוקים³.

ב. קרבנות החובה בפרשתנו

בחלקה השני של פרשתנו - פרקים ד'-ה' - מתחיל דיבור חדש של ה' אל משה, ובו נידונות נסיבות אחרות של הקרבת קרבנות:

ד', א-ג וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר:

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה... וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתו אֲשֶׁר חָטָא...

ובכן, כאן מדובר בקרבנות שהיחיד חייב להביאם, כדי לכפר על חטא שחטא בשגגה. אמנם חובה זו זכות היא לו, שהרי בהבאתם "וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו".

חלוקה זו של פרשתנו לשני חלקים גדולים, הנבדלים זה מזה בסיבת הבאת הקרבן - נדבת לבו של המקריב, או חובתו לכפר על חטאו באמצעות קרבנו - מתבטאת במדרש ההלכה לספר ויקרא - הספרא (המכונה גם 'תורת כהנים'). בפרשתנו הספרא מחולק לשני "דיבורים": "דיבורא דנדבה" - מדרש ההלכה לפרקים א'-ג'; "דיבורא דחובה" - מדרש ההלכה לפרקים ד'-ה'. אך בעוד ש"דיבורא דנדבה" הוא אכן דיבור אחד ארוך של ה' אל משה, הרי שב"דיבורא דחובה" - בפרקים ד'-ה' - ישנם שלושה דיבורים כאלה.

הדיבור של ה' אל משה הפותח את קרבנות החובה עוסק כולו בקרבן אחד - החטאת לסוגיה, והוא משתרע על פני ארבעים ושמונה פסוקים (ד', א - ה', יג, בדומה לאורכו של הדיבור הראשון - "דיבורא דנדבה").

בדומה לדיבור הראשון שבפרשתנו אף הדיבור השני עוסק באופנים השונים שבהם מובאת החטאת, ופירוט האופנים הללו הוא עיקר תוכנם של פסוקים אלו (השוה להערה 1). רוב רובן של אפשרויות ההבאה הנזכרות בקרבנות הנדבה על שלושת סוגיהם - עולה מנחה ושלמים - מצויות גם בחטאת לסוגיה⁴, וגיוון זה הוא ממאפייניו המובהקים של קרבן החטאת, שכן כמעט שאין למצוא קרבנות חובה נוספים שיש בהם אפשרויות שונות של הבאה⁵.

אלא שכאן יש לשאול: הגיוון האפשרי בקרבנות הנדבה נובע מכך שהאדם מביא את הקרבן מנדבת לבו, ועל כן פותחת התורה לפניו אפיקים שונים של הבאה⁶. אולם בקרבן חובה הבא לכפר על חטא, היש מקום לגיוון?

התשובה לכך היא שבחטאת הבאה על חטא בשגגה על "אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה", נובע הגיוון משאלת מעמדו של החוטא בעם ישראל:

הכהן המשיח והעדה שחטאו בשגגה - מביאים פר בן בקר לחטאת.

הנשיא שחטא בשגגה - מביא שעיר עזים זכר לחטאת.

אדם רגיל שחטא בשגגה - יכול להתכפר בשעירת עזים או בכבשה (שכפי הנראה ערכן דומה) על פי בחירתו⁷.

פירוט החטאות האפשריות הללו תופס את רובו של הדיבור השני בפרשתנו - את כל פרק ד' שיש בו שלושים וחמישה פסוקים. חלקו האחר של דיבור זה (ה', א-יג) עוסק בקרבן חטאת מיוחד, הקרוי בפי חז"ל "קרבן עולה ויורד". חטאת זו מובאת על ידי אדם שעבר על אחת משלוש עבירות בלבד, והן מפורטות בראשו של חלק זה בפסוקים א-ד. חטאת זו ניתנת להבאה בשלושה אופנים שונים והתחלפותם תלויה ביכולתו הכלכלית של החוטא⁸. העשיר המקריב את הקרבן ה"עולֶה" - מביא חטאת יחיד, כמו זו שהוזכרה בפרק ד' ביחס לחטאת היחיד שעבר בשגגה על "אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה", וחטאתו היא: "נקבה מן הצאן, כשבה או שעירת עזים" (ה', ו)⁹. הדל המקריב את הקרבן ה"יורד", מביא "שתי תרים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעלה". ואילו הדל ביותר מביא עשירית האיפה סולת לחטאת.

לאחר הדיבור הארוך הזה, העוסק בחטאות השונות, באים שני דיבורים קצרים של ה' אל משה (ה', יד-יט; שם כ-כו), ושניהם עוסקים בקרבן חובה נוסף הבא לכפר על חטא - האשם. האשם, שלא כחטאת, מובא על עבירות מסויימות בלבד. שלוש עבירות כאלה נזכרו בסוף פרשתנו¹⁰, ואילו במקום אחר בספר ויקרא (י"ט, כ-כב) מובא חיוב אשם על עבירה נוספת.

האשם, המובא על חטאים אלו, בניגוד לחטאת ולקרבנות הנדבה, מובא באופן אחד בלבד, בכל הנסיבות המחייבות את הבאתו, ועל ידי כל האישים המתחייבים בו:

ה', טו אַיִל תָּמִים מִן הַצּאן

בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ¹¹

ופירשה ההלכה כי איל זה (הזכר בכבשים) יהא כבן שתי שנים¹², ושערכו יהא לפחות "כסף שקלים" - שני שקלי כסף.

בסקירה זו של קרבנות החובה שבפרשתנו לא עסקנו בנסיבות המחייבות את הבאתם - בחטאים השונים המחייבים את הבאתו של כל קרבן וקרבן. נושא זה מצריך עיון בפני עצמו. אולם לצורך המשך הדיון בעיון זה, נעיר על הנסיבות המחייבות הבאת חטאת קבועה (- רגילה). בפרק ד' נאמר כמה פעמים שהחטאת מובאת על עבירה במעשה בשוגג על "אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה" - כלומר, על לא-תעשה שבתורה. אמנם, חז"ל ביארו שאין הכוונה לכל מאות הלאוין שבתורה, אלא לחמורים שבהם: אותם לאוין שעל זדונם יש עונש כרת¹³.

ג. ההבדל בין קרבנות נדבה לקרבנות חובה

קרבנות הנדבה באים מרצונו החפשי של האדם שעלה על לבו להביא קרבנו לה', ושני מסלולים פתוחים לפני אדם זה לממש את רצונו: באמצעות נדר או באמצעות נדבה. כך כותב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות בראש פרק יד:

מתנדב אדם ונודר (- או נודר) עולה ושלמים וכל מין שירצה מחמשה מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה...

אי זה הוא נדר ואיזו היא נדבה? האומר: הרי עלי עולה או הרי עלי שלמים (- ולא ייחד לכך בהמה מסויימת) או הרי עלי מנחה... זהו הנדר. אבל האומר: הרי בהמה זו או דמי בהמה זו עולה או שלמים, או הרי העשרון הזה מנחה - הרי זו נדבה.

מה בין נדרים לנדבות? שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב - חיב באחריותו, עד שיקריב כמו שנדר. והמתנדב ואמר: "זו" - אם מת או נגנב אינו חיב באחריותו.

האם ניתן לחייב אדם לנדור או לנדב עולה או שלמים או מנחה? ודאי שלא, שהרי קרבנות הנדבה, מעצם הגדרתם, באים מתוך החלטתו החפשית של האדם החפץ להביאם¹⁴.

קרבנות החובה שאנו דנים בהם עתה, החטאת והאשם לסוגיהם, באים בנסיבות שבהן היחיד חטא בחטא מסויים שהתורה חייבה עליו הבאת קרבן מתאים, כדי לכפר על חטא זה. האם יכול אדם להתנדב (בנדר או בנדבה) להביא קרבן חטאת או אשם, כשאין הוא חייב בכך, כלומר, כשלא חטא בחטא המחייבו בהבאת קרבן כזה? כך פסק הרמב"ם (מעשה הקרבנות יד, ח):

חטאת ואשם אינם באין אלא על חטא, ואינן באין בנדר ונדבה. האומר: הרי עלי חטאת או אשם (נדר) או שאמר: הרי זו חטאת או אשם (- נדבה), לא אמר כלום.¹⁵

והדברים, מסתברים מפשוטו של מקרא: "נפש כי תחטא..." אמרה התורה על קרבנות אלו, ומי שלא חטא אינו נכנס בחיובם וממילא אינו רשאי להביאם. משמעות דבר זה היא שמי ש"יתנדב" להביא חטאת או אשם שאינו מחוייב בהם הרי הוא שוחט חולין בעזרה¹⁶ - ו"אין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד, אבל החולין אסור לשוחטן בעזרה" (רמב"ם הלכות שחיטה ב, א)¹⁷.

נמצא שכשם שאין מושג ה"חובה" חל על קרבנות הנדבה, כך אין מושג ה"נדבה" חל על קרבנות החובה.

בהמשך עיוננו ננסה להראות כי ההבחנה החותכת הזו בין קרבנות הנדבה לקרבנות החובה יש בה פרצות לשני הכיוונים: קרבן נדבה אחד נידון כקרבן הבא לכפר על חטאים מסויימים שחטא האדם, ושעל כן הוא מביאו, קרבן חובה אחד נידון כקרבן נדבה. לאחר שנדון בשני הקרבנות יוצאי הדופן הללו, נחזור ונעמיד את הגבול בין קרבנות הנדבה לקרבנות החובה על תלו.

ד. אשם תלוי

כאמור לעיל, נזכרו בפרשתנו שלוש עבירות שעליהן חייבה התורה הבאת קרבן אשם.

ברצוננו להתמקד באשם המובא על העבירה האמצעית:

ה', יז-יט וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְות ה' אֲשֶׁר לא

תֵעָשֶׂינָה וְלא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲונו. וְהֵבִיא אַיִל... לְאָשָׁם אֶל

הַכּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכּהֵן עַל שִׁגְגָתו אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לא יָדַע

וְנִסְלַח לו. אָשָׁם הוּא אָשם אָשַׁם לַה'.

כבר בהתבוננות ראשונה ניכר הדמיון הרב בין הנסיבות המחייבות הבאת אשם זה לבין אלו המחייבות הבאת חטאת. הבה נשווה בין הפסוקים המצווים על חטאת היחיד לבין אלו המצווים על הבאת אשם זה:

חטאת היחיד (ד', כז-לה)	אשם (ה', יז-יח)
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְות ה' אֲשֶׁר לא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם, או הודַע אֵלָיו חַטָּאתו אֲשֶׁר חָטָא	וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְות ה' אֲשֶׁר לא תֵעָשֶׂינָה וְלא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲונו.
וְהֵבִיא קָרְבָּנו שְׂעִירַת עִזִּים... וְכִפֶּר עָלָיו הַכּהֵן עַל חַטָּאתו אֲשֶׁר חָטָא	וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים... וְכִפֶּר עָלָיו הַכּהֵן עַל שִׁגְגָתו אֲשֶׁר שָׁגָג
וְנִסְלַח לו.	וְהוּא לא יָדַע וְנִסְלַח לו.

במבט שטחי נראה כי המדובר באותן נסיבות המחייבות את הבאת שני הקרבנות: עבירה בעשיית מעשה בשגגה על אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה. מדוע אפוא מביא החוטא שבפרק ד' קרבן חטאת שעירת עזים, ואילו זה שבפרק ה' מביא קרבן אשם איל תמים?

בעיון יותר מדוקדק מתברר כי הנסיבות להבאת שני הקרבנות נבדלות בנקודה מרכזית אחת: בפרק ד' חל חיוב הבאת הקרבן "או (- אם) הודע אליו חטאתו אשר חטא", ואילו בפרק ה' נאמר ההיפך: "ולא ידע ואשם ונשא עונו...". אולם אם החוטא 'לא ידע' שחטא, כיצד יביא קרבן על מעשה שאינו יודע שעשאו? על כך עונה רש"י בד"ה ולא ידע ואשם:

הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו, ולא ידע אם עבר עליו אם לאו. כגון חלב ושומן לפניו, וכסבור שתיהן היתר, ואכל את האחד. אמרו לו: אחת של חלב היתה, ולא ידע אם זו של חלב אכל - הרי זה מביא אשם תלוי, ומגן עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא. ואם נודע לו לאחר זמן, יביא חטאת.

בכך נבדל אשם זה משני האשמות הסובבים אותו: העבירה הראשונה והשלישית שמביאים עליהן אשם הן עבירות ודאיות, שהחוטא יודע בוודאות שעבר עליהן, ועל כן האשם המובא עליהן נקרא 'אשם ודאי'. אולם העבירה האמצעית היא עבירה שהאדם אינו בטוח שאכן עשאה, ועל כן כינו חז"ל את האשם המובא במצב זה 'אשם תלוי'. "תלוי", משום שהוא מגן על האדם באופן זמני - 'תולה' לו, עד אשר יוודע לו אם חטא בוודאי.

דיני אשם תלוי נידונו במסכת כריתות החל מפרק רביעי (וברמב"ם הלכות שגגות פרק ח) בזיקה הדוקה לדיני החטאת הנידונים שם אף הם.

הנה לשון הרמב"ם בראש פרק ח מהלכות שגגות:

כל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה, חייבין על 'לא הודע' שלו אשם תלוי. ומהו 'לא נודע'? אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה או לא שגג - הרי זה מצווה להקריב אשם... וזהו הנקרא אשם תלוי - מפני שהוא מכפר על הספק ותולה לו, עד שיוודע בודאי שחטא בשגגה ויקריב חטאתו.

ה. "אשם חסידים"

קרבן אשם תלוי היה נושא לדיון עקרוני ולמחלוקת שראשיתם בימי בית שני, והדעות נחלקו בו עד לסוף תקופת הראשונים. כך שנינו במסכת כריתות פ"ו מ"ג:

ר' אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה, והוא הנקרא אשם חסידים.

אמרו עליו על בבא בן בוטי¹⁸ שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: המעון הזה! אלו היו מניחים לי, הייתי מביא. אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק.

וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

מסוגיית התלמוד (כריתות כה, ע"א) עולה, שלדעת ר' אליעזר, אשם תלוי הוא קרבן נדבה, שכן אם קרבן חובה הוא - שתכליתו לכפר על החטא - מדוע כשנודע לו שחטא בוודאי, חייב להביא קרבן חטאת¹⁹, הרי כבר נתכפר? על כרחך אין אשם תלוי אלא בגדר נדבה, ועל כן חסידים היו מביאים אותו גם שלא על חטא מסויים או על ספק חטא כזה, אלא מתוך נדבת לבם.

אולם לדעת חכמים, מסביר התלמוד, רק עולה ושלמים, שנידונו ב"דיבורא דנדבה" בראש פרשתנו, הם הבאים בנדבה "אבל חטאת ואשם חובה הם", והתורה חייבה להביא אשם תלוי, כדי שיגן על האדם מן העונש בינתיים, עד שיוודע לו שחטא בוודאי, שאז יביא חטאת לכפר על חטאו²⁰.

מדברי האומרים לבבא בן בוטי "המתן עד שתכנס לספק" משמע שקרבן אשם תלוי הוא אמנם קרבן נדבה, אך בכל זאת הוא נועד לכפר על תחושתו התמידית של האדם כי הוא מצוי בספק קבוע שמא חטא לה', "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ)²¹.

ממשנה זו כשלעצמה, קשה להכריע האם לפסוק כחכמים - על פי הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים, או שמא כדעת החולקים עליהם - שכן המעשה בבבא בן בוטי הוא 'מעשה רב' מימי הבית. כך נהג חכם קדום זה למעשה, ואף חבריו הסכימו עמו באופן עקרוני²².

משנה נוספת במסכת חולין פ"ב מ"י דנה בהגדרתו של אשם תלוי. משנה זו עוסקת במי ששוחטים בזמן הזה (שאין מקדש) בהמות חולין לשם קרבנות שונים. וכלל קבעה המשנה: "כל דבר שנידר ונידב - השוחט לשמו אסור. ושאינו נידר ונידב (- קרבנות חובה) - השוחט לשמו כשר". והסבר הדבר: השוחט לשם קרבן נדבה, פסלו חכמים את שחיטתו, משום שהרואה סבור שעתה, לפני מעשה השחיטה, הקדיש השוחט בהמה זו לקרבן (מה שהוא אפשרי באופן עקרוני) והדבר נראה כשוחט קדשים בחוץ. אולם השוחט לשם קרבן חובה, והנסיבות אינן מלמדות על חיובו באותו קרבן, ניכר לעיין שאין בכך שקרא על הבהמה שם של קרבן, כלום, ואין זה נראה כשוחט קדשים בחוץ (ועל כן לא פסלו חכמים את שחיטתו).

המשנה מדגימה עיקרון זה:

השוחט לשם עולה, לשם זבחים (- שלמים) לשם אשם תלוי... שחיטתו פסולה.

השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי... שחיטתו כשרה.

בסוגיית התלמוד בחולין (מא ע"ב) תמהו על הרישא: "אשם תלוי, נידר ונידב הוא?", ועל כך עונה ר' יוחנן: "ר' אליעזר הוא, דאמר (- במסכת כריתות): מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום".

הרמב"ם פסק כחכמים במשנה במסכת כריתות²³, ועל כן כתב בהלכות שחיטה (ב, יז-יח) במה שנוגע לאשם תלוי שלא כמשנה בחולין הנשנית בשיטתו של ר' אליעזר:

השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונודרים כמותן - שחיטתו פסולה, שזה כשוחט קדשים בחוץ. שחט לשם קדשים שאינן באין בנדר ונדבה - שחיטתו כשרה. כיצד... שחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם אשם תלוי... שחיטתו כשרה²⁴.

אולם ר' יעקב בר אשר, בעל הטורים, חלק על הרמב"ם בטור יורה דעה, בהלכות שחיטה סימן ה, וכתב:

השוחט לשם דבר שבא בנדר או בנדבה כגון עולה ושלמים ואשם תלוי... שחיטתו פסולה ... אבל השוחט לשם דבר שאינו בא בנדר ונדבה כגון חטאת ואשם ודאי ... שחיטתו כשרה.

ר' יוסף קארו בבית יוסף ביאר את מחלוקתם של הרמב"ם ובעל הטורים:

משמע לרבינו (- בעל הטורים) דכיון דסתם לן התנא (- במשנה בחולין) כר' אליעזר, כך היא ההלכה²⁵. אבל הרמב"ם משמע שהוא סובר שכיוון שבמקום אחר - במסכת כריתות - במחלוקת הוא שנוי, נוקטים אנו כחכמים החולקים על ר' אליעזר שם, דהלכה כרבים.

למדנו אפוא כי הגבול בין קרבנות הנדבה לקרבנות החובה בפרשתנו אינו חד משמעי ואינו מוסכם: לדעת חכמים שונים מימי הבית ועד לסוף תקופת הראשונים יצא אשם תלוי מכלל קרבנות החובה. ומפני אופיו המיוחד כבא על הספק, קבעו חכמים אלו שהוא קרבן נדבה.

ו. "על חטאים שאנו חיבים עליהם עולה"

העולה שבה פותחת פרשתנו היא עולת נדבה (א', ב-ג): "אדם כי יקריב מכם קרבן... אם עלה קרבנו...²⁶" לא נאמר בפרשתה (בפרק א') כי היא באה על חטאים מסויימים, וגם לא נאמר כלל שחייבים להביאה. אולם בוידוי הארוך של יום הכפורים אנו אומרים: "על חטאים שאנו חיבים עליהם עולה"²⁷. מהי אפוא כוונת הוידוי?

עיון בפרשת העולה יגלה בכל זאת ביטוי לתפקידה כקרבן מכפר:

א', ד וְסָמַךְ יָדו עַל ראשׁ הָעלָה וְנִרְצָה לו לְכַפֵּר עָלָיו.

לפי פשוטו, נראה כי אין הכוונה לכפרה על חטא מסויים, אלא לכפרה כללית, אשר לה זקוק כל אדם בכל עת, ושאפשר כי לשם השגתה התנדב האדם להביא עולתו למקדש. נראה שכך פירש זאת ראב"ע שכתב: "לכפר עליו - להיות כופר עונש שיש עליו".

אולם חז"ל והמפרשים שהלכו בעקבותיהם לא הסתפקו בכך, וניסו להגדיר במדוייק מה הם החטאים שהבאת העולה מכפרת עליהם.

בספרא כאן (ד', ח) נאמר:

"ונרצה לו" - מלמד שהמקום רוצה לו. ועל מה המקום רוצה לו? אם תאמר דברים שחייבין עליהן מיתת בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים, חטאות ואשמות - הרי ענשן אמור (- והעונש או הקרבן שמפורש בהם הוא המכפר). ועל מה המקום רוצה לו? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום ועשה²⁸.

על מצוות עשה ועל לאו הניתק לעשה אין עונש מלקות או עונש אחר, ועל כן אומר הספרא (ורש"י הביאו בשינויי לשון) שהן הן העבירות שעליהן מכפרת העולה. מדברים אלו משמע שהעולה מכפרת על עבירות אלו שנעשו במזיד. הרמב"ן על פסוקנו ד"ה ונרצה לו תמה על דברים אלו:

ואני תמה... כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין²⁹, ונוכל לומר (- שלא כדברי הספרא) שיכפרו (- העולות) על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין, ועל חייבי מלקות שוגגין, ועל חייבי מיתות בית דין שוגגין - באותן שאין חייבין עליהם חטאת³⁰... כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין³¹.

שני תירוצים מציע הרמב"ן ליישוב דברי הספרא (ורש"י) הללו, ואנו נביא את תירוצו השני, המתבסס על הבחנה לשונית בין כפרת העולה לכפרת קרבנות החובה:

ויתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה 'לכפר עליו על שגגתו אשר שגג' כאשר [אמר] בקרבנות החטא (- השווה ה', יח), ואמר (- בעולת נדבה) 'ונרצה', היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים, שאינם רצויים לפניו. כי השוגג, אף על פי שחטא - רצוי השם הוא. אם כן, אי אפשר (- לעולה) לכפר לו במזידים, זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה, שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך, בעבור שעברו על מצוותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם? בדורון הזה (- בעולה)³².

לאחר שיישב את דברי רבותינו שבספרא, מביא הרמב"ן דברים אחרים שמצא בדבריהם, במדרש האגדה של ספרנו:

וראיתי באגדה בויקרא רבה (ז', ג): "תני ר' שמעון בן יוחי: אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר ר' לוי: מקרא מלא הוא (יחזקאל כ', לב): 'והעלָה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים וגו' לשרת עץ ואבן' - העולה מכפרת על העולה על רוחכם.

וכן באיוב הוא אומר (איוב א', ה): 'וְהֶעֱלָה עלות מספר כלם, כי אמר איוב, אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם'.

הדא אמרה: אין העולה באה אלא על הרהורי הלב"³³.

והטעם: שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה'³⁴.

שתי ראיות מובאות בויקרא רבה לדברי רשב"י. הראשונה, מספר יחזקאל, היא על דרך הדרש, ונראה שהיא מבוססת על ניקוד התיבה 'והעלה' בקמץ תחת הלמ"ד במקום בסגול כרגיל. אולם הראיה השנייה, מספר איוב, היא ראיה על דרך הפשט: ממעשהו של איוב ניתן ללמוד שני דברים. ראשית, שעל חטאים חמורים שחוטא אדם בלבו - יש צורך בכפרה. שנית, שכפרה זו מושגת בהקרבת עולה דווקא. שתי הראיות שהובאו במדרש קרובות זו לזו בהגדרת אותם "הרהורי עבירת הלב" שעליהם יש לכפר בעולה: ביחזקאל: "אשר אתם אמרים (- חושבים) נהיה כגוים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן" ואילו באיוב: "אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם".

אם נחבר את דברי רבותינו בשני מדרשיו של ספר ויקרא, יתברר כי טווח העבירות שעליהן מכפרת העולה הוא רחב מאד: מעבירות על מצוות עשה שהן העבירות הקלות ביותר³⁵, ועד לעבירות החמורות ביותר, של מחשבת עבודה זרה וברכת ה'. אלא שעל הראשונות מכפרת העולה למי שעבר במזיד ובפועל, ואילו על האחרונות היא מכפרת רק כאשר היו הללו במחשבה בלבד.

ז. ההבחנה בין נדבה לחובה אף בעולה ובאשם תלוי

בשני הסעיפים האחרונים של עיוננו נוכחנו לדעת כי הגבול בין שני חלקיה של פרשתנו - בין קרבנות הנדבה לבין קרבנות החובה הבאים על חטא - אינו חד משמעי. בקרבן עולה נרמז, שהמביא אותה חפץ לזכות על ידי כך לכפרה (א', ד). ודבר זה הפך אף את עולת הנדבה לקרבן הבא על חטאים מסויימים, וכפי שמפורש בספר איוב (א', ה), ובדברי רבותינו. גם קרבן חובה - האשם התלוי - נתפס על ידי חכמים שונים במהלך הדורות כקרבן הבא גם בנדבה, כדי שיכפר על הספק התמידי שאדם מצוי בו שמא חטא³⁶.

ואף על פי כן נראה כי אף לדעות אלו האשם התלוי הוא קרבן חובה ביסודו, ומי שנסתפק אם שגג בעבירה מסויימת שחייבים על זדונה כרת - חייב להקריב אשם זה³⁷. כמו כן, העולה היא קרבן נדבה ביסודה. אדם רשאי להתנדב ולהביא עולה, אף שלא על שום חטא שהוא. ומאידך, אף מי שחטא בחטאים שהוזכרו בדברי רבותינו, אינו חייב להביא עולה³⁸. ואף כשהוא חפץ לכפר על חטאיו הללו, הוא יכול להשיג זאת בתשובה בלבד, וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות תשובה א, ד:

עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה - אינו זז משם עד שמוחלין לו, ובאלו נאמר (ירמיהו ג', כב): "שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם"³⁹.

הערות:

1. העולה יכולה לבוא זכרים מן הבקר או מן הצאן (- מן הכבשים או מן העזים), וכן היא יכולה לבוא מן העוף (- תור או בן יונה); המנחה, הבאה מן הסולת, יכולה להיות מובאת סולת כמות שהיא, או כמאפה תנור, או על המחבת, או כמרחשת; השלמים יכולים להיות מובאים מן הבקר או מן הצאן, זכר או נקבה.

2. יוצאת דופן היא מנחת ביכורים (ב', יד-טז), שלפי פירושם של חז"ל (בספרא כאן) הכוונה בה למנחת העומר שהיא קרבן חובה של ציבור. לעומת זאת ראה פירושו של ראב"ע לפסוק יד, המבאר את המילים "ואם תקריב מנחת בכורים" כמתייחסות לקרבן נדבה של יחיד: "והרוצה להביא מנחת בכורים נדבה - יביא".

3. חלוקת דיבור זה לשלושה נושאים - שלושה קרבנות, תואמת את החלוקה לפרקים, והיא חלוקה לשלושה חלקים שווים: פרק א' - 17 פסוקים; פרק ב' - 16 פסוקים; פרק ג' - 17 פסוקים.

4. החטאת לסוגיה השונים (כולל קרבן עולה ויורד) מובאת מן הבקר - פר זכר (אך אין חטאת נקבה מן הבקר כפי שהדבר אפשרי בשלמים); מן הצאן - שעיר עזים זכר, שעירת עזים, כבשה (ורק כבש זכר אינו אפשרי בחטאת); מן העוף - תורים או בני יונה; מן הצומח - מנחת סולת.

5. יוצאי דופן הם קרבן היולדת במלאת ימי טהרה (ויקרא י"ב, ו-ח) וקרבן המצורע ביום השמיני לטהרתו (ויקרא י"ד, י-לב), שבשניהם ניתנת אפשרות ליולדת הענייה ולמצורע המטהר אם דל הוא, להביא תחליף לכבש - תור או בן יונה. בכך דומים הם לקרבן עולה ויורד שבמקומנו.

6. האפיקים השונים הם מבחינת סוג הקרבן - עולה, מנחה או שלמים; מבחינת יוקר הקרבן - מן הבקר, מן הצאן, מן העוף או מן הצומח, ובמנחות ישנן אף דרכי הבאה שונות של הסולת.

7. אמנם, דיני הקרבתו של פר החטאת (של הכהן המשיח ושל העדה) שונים מאלו של שעיר החטאת (של הנשיא) ושל חטאת היחיד, והשוני ביניהם מהותי.

8. א. אף הקרבנות הנזכרים בהערה 5 נקראים "עולה ויורד" (כריתות פ"ב מ"ד), וההבדל בינם לבין החטאת הנידונה במקומנו הוא ששם קיימות רק שתי אפשרויות, ואילו במקומנו שלוש.

ב. ראוי להדגיש כי כמו בחטאת הקבועה אין החטא מהווה סיבה להתחלפות אופני ההבאה, אלא מעמדו של המביא. אלא שבחטאת קבועה סיבת ההתחלפות היא חשיבותו של האדם החוטא ותפקידו בישראל, ואילו בקרבן עולה ויורד הסיבה היא יכולתו הכלכלית של החוטא. כיוון שזו עשוייה להשתנות יכול דינו של אותו אדם להשתנות.

9. אלא שהיחיד שעבר בשגגה על אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה (- ולא על שלוש העבירות המיוחדות לחטאת "עולה ויורד") יכול להתכפר אך ורק בכבשה או בשעירת עזים, אף אם הוא עני ואין ידו משגת.

10. בכך דומה האשם לקרבן עולה ויורד, המובא על שלוש העבירות הנזכרות בפרשתנו לפני כן (ה', א-ד).

11. ישנם עוד שני חיובים של הבאת אשם: אשם המצורע המובא ביום השמיני לטהרתו (ויקרא י"ד, יב-יד), ואשם נזיר המובא ביום השמיני לאחר שנטמא למת (במדבר ו', יב). אשמות אלו באים כבשים בני שנה (ולא אילים בני שנתיים) והם מובאים ביחד עם קרבנות נוספים.

12. פירוט שנותיהן של הבהמות השונות המובאות לקרבן על פי כינויה של כל בהמה בתורה נמצא במשנה פרה פרק א ובדברי הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות א, יד.

13. הרמב"ם בהלכות שגגות א, ד מנה ארבעים ושלוש עבירות כאלה. על ההסבר לצמצום העבירות דווקא לאלו, יש צורך לדון באותו עיון שיעסוק בנסיבות להבאת קרבנות החובה.

14. ורק לאחר שנדר או נדב - ואפילו גמר דבר זה בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום - חייב (רמב"ם, מעשה הקרבנות יד, יב). וכשנודע שאדם נדר או נדב, "בין שנדר ולא הפריש (- את הבהמה לקרבן), בין שהפריש ולא הקריב, כופין אותו עד שיקריב", אלא שהבאת הקרבן צריכה גם אז שתהא 'לרצונו' של המקריב (ויקרא א', ג), ועל כן "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (שם הלכה טז).

15. מקור עקיף לדברי הרמב"ם הוא המשנה בחולין מא ע"ב. משנה זו תובא בהמשך עיוננו. מקור ישיר לדבריו הוא התוספתא בתמורה פרק ג: "הרי אלו לחטאתי והרי אלו לאשמי, אם היה חייב דבריו קיימין, ואם לאו, לא אמר כלום".

16. דבר זה נזכר בכמה מקומות בתלמוד, שמי שאינו חייב בקרבנות החובה, או אפילו ספק אם הוא חייב, אינו רשאי להקריב מטעם זה של הבאת חולין לעזרה.

17. איסור זה יש הסוברים (בתלמוד וכן בין הראשונים) שהוא איסור תורה, ויש הסוברים שהוא איסור דרבנן, אף שבסוגיית התלמוד (קידושין נז ע"ב) למדו איסור זה מדרשות שונות בכתובים. דעת הרמב"ם (שם הלכה ג) כי איסור זה הוא מדברי קבלה.

18. מחכמי ירושלים ומתלמידי שמאי הזקן, חי בדורות שלפני החורבן.

19. מקור חיוב הבאת חטאת לכשנודע לו שחטא בודאי בספרא דיבורא דחובה (כ"א, ב) על הפסוק (ה', יח): "והוא לא ידע ונסלח לו" - "הא אם ידע, אין מתכפר לו. למה הדבר דומה? לעגלה ערופה, שאף על פי שנתערפה ואחר כך נמצא ההורג - הרי זה יהרג".

20. על ביאור זה לדעת חכמים הקשה רב אחא בנו של רבא לרב אשי: מניין לחכמים אותה הבחנה ברורה, אולי אשם תלוי הוא כמו עולה ושלמים הבאים לעתים גם כחובה (כגון ברגלים) והם גם קרבנות נדבה. תשובתו של רב אשי מסתמכת על ההבחנה הברורה בין שני חלקי פרשת ויקרא: "עולה ושלמים עיקרם בנדבה הם כתובים; אשם תלוי עיקרו בחובה הוא כתוב".

21. בהמשך סוגיית התלמוד (בעמוד ב) מבואר כי לדעת "האומרים" מובא אשם תלוי אף על ספק של לאו רגיל (שאין בו כרת), ומשמע שספק זה צריך להיות ספק ממשי בנוגע ללאו מסויים. אולם דבר זה קצת קשה: וכי בכל יום היה בבא בן בוטי מסופק שמא עבר על לאו מסויים?

כדברינו בגוף העיון כתב רש"י בביאורו למסכת חולין מא ע"ב ד"ה בכל יום, בנוגע להסבר דעתו של ר' אליעזר האומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום: "שבכל יום הוא עומד בספק חטאת ולבו נוקפו שמא חטא". אין מדובר אפוא על ספק ממשי, אלא על תחושה סובייקטיבית מתמדת שמא נתחייב האדם בחטאת כל שהיא.

22. ראה להלן הערה 25 במה שכתב הבית יוסף על דברי הטור אורח חיים סימן א.

23. דבר זה עולה לא רק ממה שכתב בהלכות שחיטה, שיובא מיד להלן בגוף העיון, אלא גם מהגדרתו את האשם התלוי בהלכות שגגות ח, א כחכמים. הגדרה זו הובאה לעיל בסוף סעיף ד.

24. אף בהלכות מעשה הקרבנות יד, ח כתב הרמב"ם: "חטאת ואשם אינן באין אלא על חטא, ואינן באין בנדר ונדבה". מקורו, כפי שצויין בכסף משנה, במשנה במסכת חולין, אלא שהמשנה חילקה בין אשם תלוי לאשם ודאי, והרמב"ם התעלם מכך.

25. פסיקתו של בעל הטורים כר' אליעזר בעניין אשם תלוי באה לידי ביטוי אף בטור אורח חיים סימן א בעניין אמירת 'קרבנות' לפני התפילה: "וכשיסיים פרשת העולה יאמר: 'רבון העולמים, יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה', וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם. ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה בנדבה". בבית יוסף שם ביאר את דבריו בהסתמך על המשנה בכריתות עצמה. וכך כתב בד"ה ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה: "כלומר, אבל אשם, אף על פי שאינו בא בנדבה, כיון דתנן בפרק שישי דכריתות 'ר' אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום' - כבא בנדבה דמי. ואף על גב דחכמים פליגי עליה, כיון דבבא בן בוטא היה עביד בה עובדא... שפיר דמי".

26. ראה דברי חז"ל והמפרשים על פתיחה זו של פרשת העולה, המובאים בראש סעיף א.

27. בתכלאל התימני נשמר נוסח קצר יותר של וידוי על חטא: "ועל חטאים שאנו חיבים עליהם קרבן" ללא פירוט.

28. הכוונה בסוף דברי הספרא ל'לאו הניתק לעשה' - לאו הניתן לתיקון על ידי קיום עשה שהוא הפוך ללאו ומתקן אותו, כגון "לא תקח האם על הבנים" ואם לקח "שלח תשלח את האם". הכלל הוא שלאו כזה אין לוקים עליו. והשווה דברי הספרא הללו למחלוקת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא במסכת יומא לו ע"א.

29. כך הדבר בדרך כלל אולם ישנם יוצאי דופן: "אלו מביאין על הזדון כשגגה: הבא על השפחה (- החרופה), ונזיר שנטמא, ועל שבועת העדות, ועל שבועת הפקדון" (כריתות פ"ב מ"ב).

30. על רוב מיתות בית דין ישנו עונש כרת במקרה שבית הדין אינו יכול להעניש, ועל אלו, ממילא, ישנו קרבן חטאת על שגגתם, ואינם צריכים לכפרת העולה.

31. הרמב"ן אמנם אומר דברים אלו בדרך קושיה - מדוע לא אמר הספרא שעל שגגות אלו באה העולה לכפר, אך לולי דברי חז"ל, אפשר שניתן לפרש כך את כפרת העולה בדרך הפשט.

32. בדבריו האחרונים רומז הרמב"ן לדברי רבא במסכת זבחים ז ע"ב: "עולה דורון היא... אי דאיכא תשובה, התניא: עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלים לו? אלא שמע מינה דורון הוא".

33. הרמב"ן קיצר את דברי המדרש והביא רק את הנחוץ לעניינו. כמו כן ישנם כמה שינויי לשון קלים בין גרסתו לבין נוסח המדרש הנדפס. המשפט "העולה מכפרת על העולה על רוחכם" נראה שהוא התערבות פרשנית של הרמב"ן בתוך דברי המדרש.

34. השווה דברי הרמב"ן הללו לדברי ר"ע ספורנו לפסוק ב: "ובהיות מיני החטא קצתם במחשבת הלב בלבד... הנה לכפרת הרהור הלב יאות אותו החלק אשר יעלה בלהב המזבח והם העולה...".

35. וכדברי ר' אלעזר בן עזריה (יומא פו ע"א): "עבר על עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו".

36. כך מסביר רש"י במסכת חולין מא ע"ב את דעת ר' אליעזר שאדם מתנדב אשם תלוי בכל יום. ראה הערה 21.

37. ואפשר שאף ר' אליעזר ובבא בן בוטא מסכימים לכך. אמנם מביאור התלמוד במסכת כריתות לדברי ר' אליעזר (ראה לעיל סעיף ה) לא משמע כן ביחס לדעתו.

38. הרמב"ן הדגיש זאת ביישוב הראשון שכתב ליישב את דברי הספרא (ושלא הבאנו אותו): "על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש... יֵרצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו".

39. מקור דבריו של הרמב"ם בברייתא במסכת יומא פו ע"א, שהובאה בהערה 34 לעיל. הפסוק מירמיהו פונה לגולי ישראל שבחוצה לארץ.

מדברי הברייתא הזו וממקומות נוספים בש"ס, וכן מפסקו זה של הרמב"ם, יוצא שאין חובה הלכתית להביא עולה, ואין באי הבאת העולה שום עיכוב בכפרת החטא (וראה דברי רבא בהערה 31). אם כך הוא, המשפט שבוידוי "על חטאים שאנו חיבים עליהם עולה" אינו מדוייק.