מסעי

נישואי בנות צלפחד - היחיד והשבט בנחלת הארץ - הסיפור החותם את ספר במדבר

מחבר: אלחנן סמט

במדבר ל"ו, א-יב

עיונים בפרשת השבוע כרך ב', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד

תוכן המאמר:
א. 'סיפור משפטי'
ב. "דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה"
ג. סיפור אחד
ד. 'סיפור מפוצל'
ה. הדמיון המהותי בין שתי מחציותיו של הסיפור

מילות מפתח: צלפחד, נחלה

א. 'סיפור משפטי'

את ספר במדבר חותם סיפור בן שנים עשר פסוקים (ל"ו, א-יב)[1], שהוא האחרון בקבוצה בת חמישה סיפורים בתורה אשר ראוי לכנותם 'סיפורים משפטיים' - סיפורים המתארים התרחשות שהולידה חוק. עיקרם של סיפורים מסוג זה הוא החוק, ותיאור ההתרחשות נועד ללמד על נסיבות נתינתו של אותו חוק.

מלבד סיפורנו ישנם עוד ארבעה סיפורים משפטיים מובהקים בתורה[2], והם: סיפור המקלל (ויקרא כ"ד, י-כג) וסיפור המקושש הדומה לו (במדבר ט"ו, לב-לו)[3], וכן סיפור הטמאים לנפש אדם החפצים לעשות הפסח (במדבר ט', ו-יד) וסיפור בנות צלפחד הדומה לו (שם כ"ז, א-יא)[4].

הסיפורים המשפטיים הללו מכילים ארבעה רכיבים, הבאים בסדר קבוע:

א. תיאור האירוע שלגביו מתעורר הספק[5].

ב. הוראתו של משה בשם ה' כיצד לנהוג באירוע מסויים זה[6].

ג. הכללתה של הוראה זו לכל מקרה דומה[7].

ד. תיאור קיום ההוראה באירוע המסויים הזה[8].

הרכיב הרביעי סוגר את מעגל הסיפור בהחזירו אותנו אל האירוע הפותח.

ואכן, הסיפור המשפטי שאנו עוסקים בו בעיון זה מכיל את כל ארבעת השלבים הללו כסדרם. הבה נסקור שלבים אלו בקיצור:

א. פסוקים א-ד - תיאור האירוע: האירוע העומד ביסוד הסיפור הוא קריבתם של ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה לפני משה ולפני הנשיאים ובפיהם הטענה הבאה: בסיפור משפטי קודם - סיפור בנות צלפחד - נקבעה הלכה כי בנות צלפחד, בן שבטם שמת במדבר, יירשו את נחלת אביהן בעת הכניסה לארץ[9]; ואולם, אם יינשאו הבנות הללו לבני שבט אחר, תעבור נחלתן לבעליהן ולבניהן, שיהיו בני השבט האחר, וכך תיגרע נחלה זו מנחלת שבט מנשה ותיתוֹסף על נחלת השבט האחר. שינוי זה בחלוקת הארץ בין השבטים לא יהא ניתן לתיקון אף לא על ידי היובל, שכן היובל גורם כי שדות שנמכרו לזָר יחזרו לבעלים הקודמים שמכרו אותם, אך אינו משנה דיני ירושה.

ב. פסוקים ה-ז - הוראת ה' ביחס לאירוע: ה' מאשר את טענתם - "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים" - ונותן השלמה והגבלה לדין הירושה הקודם של בנות צלפחד: אמנם "לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים", אבל בהגבלה זו - "אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים", וכך "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה (- מנשה) אֶל מַטֶּה (-אחר)".

ג. פסוקים ח-ט - הכללת ההוראה: בפסוקים אלו באה הכללה של הדין שנאמר ביחס לבנות צלפחד. הכללה זו יוצרת כפילות ביחס לפסוקים ו-ז:

הדין הכללי		הדין במקרה המסויים
וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל	(ח)	זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר...	(ו)	הדין
לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה...		אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים.
וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר	(ט)	וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה	(ז)	תכליתו
כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.		כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כפילות מסוג זה היא ממאפייניו של הסיפור המשפטי ברכיב זה שלו[10].

ד. פסוקים י-יב - קיום ההוראה: פסוק י נראה כחותם את הסיפור באמרו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה - כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד"[11], אך אחריו באים פסוקים יא-יב ומפרטים יותר: חמש הבנות נזכרות בשמותיהן, ונאמר שהיו לנשים לבני דודיהן הבאים ממשפחות מנשה, וכך נתקיימה מטרת המעשה הזה שנגזר על פי מצוַת ה' - "וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן"[12].

ב. "דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה"

למרות אופיו של סיפורנו כסיפור משפטי מובהק, המכליל את דינן של בנות צלפחד ל'כל בת יורשת נחלה' - הכללה המעלה על הדעת כי זהו דין לדורות - דרשו חכמים דין זה בדרך המצמצמת מאוד את זמן תחולתו. כך שנינו במשנה האחרונה במסכת תענית:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך...

על כך שואל שם התלמוד (ל ע"ב):

בשלמא (- מובן הדבר לגבי) יום הכיפורים - משום דאית ביה (- שיש בו) סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמישה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (- כלומר: ביום זה מצאו היתר לנישואין בין-שבטיים אף ביחס לבנות יורשות נחלה). מאי דרוש (- מה דרשו כדי להתיר זאת)? (ל"ו, ו) "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד" וגו' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.[13]

מדברי התלמוד הללו ברור שמצוַת "וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה... לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה" הייתה קשה לישראל, עד שעשו יום טוב את היום שבו מצאו לה היתר על ידי רמז שמצאו בכתוב כדי לדרוש שמִצוה זו הייתה לשעתה בלבד. "יש לדקדק", שואל אפוא מהרש"א בחידושי אגדות שלו למסכת בבא בתרא קכא ע"א, "מה שמחה היה להן?". והנה תשובתו:

ויש לאמר... דלבנות ישראל ודאי הוא דהיה להן שמחה כשהותר (- המצב) שהנקבות ייגרעו מהזכרים... שהאיש שיש לו נחלה, היה רשאי לישא אישה משבט אחר, והאישה לא היה לה רשות, אם היה לה נחלה (- בירושה), לישא איש משבט אחר, עד שהותרו... דלכך הבנות היו שמחות כשהותרו...

הסבר זה של מהרש"א ודאי עולה בקנה אחד עם אופיו של ט"ו באב כפי שהוא מתואר במשנה: "בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים", וכל אחת ואחת מחפשת לה חתן שיישאנה מבין בחורי ישראל שנאספו לשם.

אולם במשנה נאמר "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב", ולפי טעמו של המהרש"א, שמחה זו נוגעת רק לאחוז קטן של בנות ישראל (הבנות יורשות הנחלה), שההיתר שנתחדש ביום זה זיכה אותן בשוויון הזדמנויות לבחירת בן זוגן מכל שבטי ישראל, כשאר חברותיהן שאינן יורשות נחלה וככל הבחורים בישראל. אין זו סיבה להפוך את יום ההיתר ליום טוב לכל ישראל!

ואכן, מניסוח דבריו של רב יהודה בשם שמואל ניכר שהטעם לעשייתו של יום זה יום טוב היה רחב ולאומי: "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה". הבה ננסה להסביר דבר זה:

המגבלה שהוטלה על נישואי בנות ישראל עם בחורים שאינם בני שבטן, אף שפגעה אך במיעוט קטן של בנות, היוותה מחיצה חברתית סמלית בין שבטי ישראל, והסרת מחיצה קלה זו תרמה להגברת האחדות בעם כולו. נראה כי לדעת שמואל, השבטים הותרו לבוא זה בזה בתקופה שלאחר גמר כיבוש הארץ וההתנחלות בה, בימי שפוט השופטים. מסתבר כי שמואל מזהה את חג המחולות בכרמים ביום חמישה עשר באב, המתואר במשנה, עם חג ה' בשילה המתואר בסוף ספר שופטים (כ"א, יט-כד), שבו "יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת" בכרמי שילה, וזהו מקור טעמו[14]. בתקופה זו איים הפילוג השבטי על ישראל יותר מכל איום חיצוני, ועל כן נודעה להיתר הגמור של השבטים לבוא זה בזה חשיבות סמלית גדולה באותם דורות.

עתה הבה נשאל: האם מגמה זו להסיר את המחיצות שבין השבטים ולהתירם לבוא זה בזה אינה סותרת את מגמת פרשתנו - להבדיל דווקא בין השבטים ולייחד לכל שבט את נחלתו בארץ באופן שלא תיסוב נחלה ממטה למטה? התשובה היא שבאופן עקרוני לא צריכה להיות סתירה בין שתי המגמות הללו. מגמת התורה נוגעת לארץ ולחלוקתה, ואילו המגמה הניכרת בדברי חז"ל נוגעת לעם וליחסים החברתיים שבתוכו.

אמנם נכון הוא שמצוַת התורה לחלק את הארץ בין השבטים ולהקפיד על שלמות הנחלה של כל שבט ושבט, משמעה שהחיים החברתיים הצפויים לישראל בארץ על פי התורה יהיו חיים שבטיים. השבט הוא היחידה החברתית הגדולה שבה חי אדם מישראל בתקופת המקרא במשך הדורות הרבים שקדמו להקמת המלוכה ואף דורות רבים לאחר הקמתה. אולם דווקא היכולת לשאת בת שבט אחר, שעזבה לשם כך את בית אביה ועברה אל נחלת בעלה ואל שבטו, היא שאפשרה להותיר את מסגרת החיים השבטית הפטריארכלית על כנה, תוך יצירת קשרי משפחה ואחווה בין בני השבטים כולם. ההידבקות בנחלה השבטית - "כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פסוק ט) - שומרת על מסגרת החיים השבטית בתחום הגיאוגרפי המיועד לכל שבט, ואילו הנישואין הבין-שבטיים מאחדים את שבטי ישראל לעם אחד, שקרבת משפחה מקשרת בין המשפחות של שבטיו השונים, בלא לפגוע במסגרת החיים השבטית הנבדלת[15].

והנה, בפרשתנו מתגלה נקודה שבה שתי המגמות הללו מתנגשות זו בזו: נישואין בין-שבטיים של בנות יורשות נחלה כבנות צלפחד יגרמו לפגיעה בתיחום הגיאוגרפי שמייעדת התורה לכל שבט ושבט. ובכן, איזה שיקול יש להעדיף? מצוַת התורה במקומנו מעדיפה את ההבדלה הגיאוגרפית בין השבטים על פני האפשרות לקיים ביניהם קשר נישואין חופשי לחלוטין. הווה אומר: בפרשתנו נפגע האיזון בין שתי המגמות, וההיבדלות השבטית גברה על אחדות השבטים כולם והיותם עם אחד.

זה הדבר שהיה קשה בעיני החכמים הקדמונים. וכשמצאו דרך לדרוש כי מִצוה זו שבפרשתנו נאמרה לדור כובשי הארץ והמתנחלים בה בלבד, ואילו החל מן הדור שאחריו אין צורך עוד במגבלה שהוגבלו בנות צלפחד (כפי שנסביר מייד להלן), והאיזון בין שתי המגמות חזר למקומו, קבעו חכמים אלו יום טוב לישראל. יום טוב זה התאפיין בעידודם של צעירי ישראל להינשא בלא כל מגבלות שבטיות, כנרמז בסוף ספר שופטים.

מהו ההיגיון שיש בדרשה זו, המצמצמת את דין התורה לדור שבו ניתן בלבד? דבר זה הוסבר היטב בדברי רמב"ן בביאורו לפסוק ז:

על דעת רבותינו שדרשו 'דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה בלבד'... ציווה הכתוב שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתיחלק הארץ לשבטיהם ותהיה בתו יורשת אותו, לא תינשא לשבט אחר, שלא יבוא האיש ההוא (- מן השבט האחר, שנשא בת יורשת נחלה) בעת חילוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר. כי הקְפֵדה להם תהיה יותר גדולה בעת החילוק, שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה, כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כל כך, ובעבור שלא נודע זמן החילוק (- שרק עד אליו יש טעם לצוות על כך) הזהיר בכל הדור.

זוהי אכן סברה פשוטה: מסתבר כי תלונתם של ראשי האבות משבט מנשה נגעה רק לחלוקת הארץ לאחר כיבושה בעוד שנים ספורות. לוּ נישאו בינתיים בנות צלפחד לבני שבטים אחרים, הייתה החלוקה הראשונה של נחלת שבט מנשה נפגעת באורח שאינו ניתן לתיקון, והגדרת התחום 'המוניציפלי' של השבט הייתה מצטמצמת. ולוּ הייתה תופעה זו של בנות יורשות נחלה הנישאות מחוץ לשבטן תופעה רווחת בכלל שבטי ישראל, הייתה החלוקה המתוכננת של הארץ לשבטים משתבשת, ודבר זה הוא שבאה התורה למנוע בפרשתנו.

אולם לאחר שנסתיימה חלוקת הארץ לשבטים וכל שבט נטל את חלקו הראוי לו, נתייצבה מפת הגבולות בין השבטים השונים (והיא נמסרת לנו בפירוט רב בספר יהושע בפרקים ט"ו-י"ט), ואין עוד חשש שנחלה תיסוב ממטה למטה. אף אם בדורות הבאים תינשא בת יורשת נחלה לבן שבט אחר, ובניה, שיהיו בני השבט האחר, יירשו את נחלת אמם, ייחשבו הבנים לבעלי נחלה פרטית בתוך נחלה שבטית שאינה נחלת שבטם, וכך יישארו תמיד. לשון אחר: משנקבעו גבולות השבט בחלוקת הארץ הראשונה, שוב אין בכוחה של בעלות היחיד להפקיע את ריבונותו של השבט על שטחי נחלתו.[16]

ג. סיפור אחד

סיפורנו נסמך בפירוש על הסיפור המשפטי שבפרשת פינחס - סיפור בנות צלפחד (כ"ז, א-יא). סמיכות זו היא, ראשית לכול, סמיכות עניינית פשוטה: הדין שנתחדש באותה פרשה - ירושת הבת במקום שאין בן - הוא שיצר את העילה לטענתם של ראשי האבות של שבט מנשה. ברם, המפרשים עמדו על כך שאף כמה וכמה שימושי לשון מקשרים בין שני הסיפורים המשפטיים הללו, ונקל לגלותם.

תפיסתנו את אופיו של הסיפור במקרא - את מבנהו, הנחלק תדיר לשתי מחציות שאורכן דומה, ואת ההקבלה בין שתי מחציותיו, שלעתים היא כיאסטית ולעתים היא פשוטה - מביאה אותנו לטעון טענה חריפה יותר: שני הסיפורים הללו באמת אין הם אלא שני חלקים של יחידה ספרותית אחת, שמחציתה הראשונה נכתבה בפרשת פינחס ואילו מחציתה השנייה בסיום הספר.

שייכותם ההדדית של תיאורי שני האירועים המשפטיים הללו, ההופכת אותם לסיפור אחד, ניכרת בכל הממדים האפשריים: בנושא המשפטי הנידון בשניהם - ירושת הבת והשלכותיה, בשמות האישים הנזכרים, באוצר המילים, במילה המנחה החורזת את שניהם, בסוגה הספרותית - 'סיפור משפטי', באורך הדומה ובמבנה הדומה. המסקנה היא אפוא שלפנינו שתי מחציות של סיפור אחד. מי שמפקפק בדבר זה[17] יעיין בטבלת ההשוואה הבאה, אשר תבהיר את אופי ההקבלה בין שני חלקיו של הסיפור האחד:

ל"ו, א-יב - נישואי בנות צלפחד		כ"ז, א-יא - ירושת בנות צלפחד
וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׂפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף	(א)	וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׂפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף...	(א)	א
וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׂה וְלִפְנֵי הַנְּשִׁאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ...	(ב)	וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׂה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׁיאִם וְכָל הָעֵדָה... לֵאמֹר...	(ב)
וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ...	(ג)	לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ...	(ד)	ב
וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה'... כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים...	(ה)	וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'... כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת...	(ה) (ו)	ג
וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה...	(ח)	וְאֶל בְּנֵי יִשְׁרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר... וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ.	(ח)	ד

הבה נפרט את הקשרים שבין שני המקומות:

1. יש כאן סדר דברים אשר חוזר על עצמו בשתי המחציות הללו, וחזרתו ניכרת לעתים בשימוש באותן מילים[18]:

א. קריבה של קבוצת אנשים מאותה משפחה בשבט מנשה לפני משה ולפני הנשיאים.

ב. השמעת טענה בקשר ל'גריעה' שהמצב הקיים גורם לה, ו'גריעה' זו נוגעת לאחוזה או לנחלה של "אבינו" או "אבֹתינו".

ג. אישור מאת ה' לצדקת טענתם של הקרבים אל משה - 'כן הם דוברים' - והוראה לפעול בדרך שתבטל את הסיבה לטענתם.

ד. הכללה של הדין שנתחדש באירוע מסויים זה כחוק קבוע לכל ישראל.

2. במחצית השנייה נוסף סעיף שאין לו הקבלה בזו הראשונה: תיאור קיום צו ה' על ידי בנות צלפחד, אשר נישאו לבני דודיהן לנשים (פסוקים י-יב). קיום צו ה' הראשון - נתינת נחלת צלפחד לבנותיו - יתואר בבוא הזמן הראוי בספר יהושע (י"ז, ד-ו). אגב תיאור קיומו של הצו השני במקומנו נזכרו שמותיהן של חמש הנשים הללו, ובכך נסתיים הסיפור במה שפתחה בו המחצית הראשונה: ברשימת אותם שמות המופיעה בְ-כ"ז, א (אם כי בסדר שונה - ראה רש"י וראב"ע). חתימה כעין הפתיחה היא מסגרת אופיינית התוחמת סיפורים רבים במקרא, כפי שציינו בעיוננו לפרשת לך לך (סעיף א).[19]

3. הפתרון שנתחדש במחצית הראשונה של הסיפור לבעיה שבה הוא שהופך להיות הבעיה של המחצית השנייה:

הבעיה במחצית ב (ל"ו, ב)	הפתרון במחצית א (כ"ז, ז)
וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת	נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם
אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו.	וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.

הפתרון במחצית השנייה אינו בא לבטל את הפתרון של המחצית הראשונה אלא לצרף אליו תנאי, סעיף הגבלה, אשר יבטל את הבעיה שהציגו ראשי האבות למשפחת בני גלעד.[20]

4. המילה המנחה החורזת את שני חלקי הסיפור היא, כמובן, 'נחלה', ועל כן מכנים חז"ל בכל מקום את סיפור בנות צלפחד 'פרשת נחלות'. במחצית הראשונה מופיעה מילה זו בגיוון מסויים: בטענתן משתמשות הבנות במילה אחרת - (ה) "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה..." - ורק בתשובת ה' חל המעבר בין שני המונחים הנרדפים: (ז) "נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה..."; אחר כך מופיעה המילה 'נחלה' לבדה עוד חמש פעמים בדברי ה' למשה.

במחצית השנייה של הסיפור, בפרק ל"ו, מופיעה המילה 'נחלה' עשר פעמים בטענת ראשי האבות, ועוד שבע פעמים נוספות בדבר ה' שבהמשך ובתיאור קיומו על ידי בנות צלפחד (המילה 'אֲחֻזָּה' אינה מופיעה במחצית זו).

כפי שכבר נאמר בראש סעיף זה, יש מילים נוספות ושמות פרטיים רבים המשותפים לשני חלקי הסיפור.

ד. 'סיפור מפוצל'

לפנינו אפוא 'סיפור מפוצל'. על קיומה של תופעה זו במקרא ועל סיבותיה עמדנו בהרחבה בנספח לעיוננו לפרשת חיי-שרה. באותו המקום גם עמדנו על החשיבות שיש בהכרת תופעה זו: ראִייתו של הסיפור המפוצל כסיפור אחד היא שמאפשרת לעמוד על מבנהו ועל ייחודו הסגנוני, ואף לעמוד על מלוא משמעותו. הבאנו שם (בהערה 18) שלוש דוגמאות לסיפורים מפוצלים מנביאים וכתובים, שלושה סיפורים שלכל אחד מהם טעם אחר לפיצולו. כמו כן הרחבנו שם את הדיבור על כך שגם סיפור קבורתה של שרה הוא סיפור מפוצל, והפסקה המשלימה סיפור זה מצויה בסוף אותה פרשה - בתיאור קבורת אברהם במערת המכפלה לצדה של שרה אשתו (כ"ה, ז-י). על ידי צירוף פסקה זו אל ראשיתו של הסיפור נחשף מבנה הסיפור השלם, נשלם מספר הופעותיהן של המילים המנחות שבו ל-14 כל אחת, והעיקר: נשלם רעיונו של הסיפור כולו (ראה עמ' 101 שם). בעיוננו לפרשת וזאת הברכה ניווכח שאף סיפור מותו של משה - הסיפור החותם את התורה - הוא סיפור מפוצל.

אף במקומנו מתאפשרת תפיסת מבנהו של הסיפור כסיפור הבנוי משתי מחציות בעלות אורך דומה המקבילות זו לזו הקבלה ישרה על ידי ראייתו כ'סיפור מפוצל' - סיפור שמחציותיו הופרדו זו מזו. מבנה זה שנחשף לנו קשור גם ברעיונו של הסיפור השלם, כפי שיתברר בסעיף האחרון של עיוננו.

מהי הסיבה לפיצולו של סיפורנו לשני חלקים והפרדתם זה מזה?[21]

בכמה סיפורים מפוצלים הסיבה היא פער הזמן הקיים בין חלקי הסיפור. שיבוצו של סיפור כזה בתוך ספר המתאר רצף של מאורעות המסודרים בסדר כרונולוגי מחייב להפריד בין חלקיו של הסיפור ולשבץ כל חלק במקום הראוי לו לפי זמן התרחשותו ברצף הזה[22]. נראה שזוהי גם הסיבה לפיצול הסיפור שאנו עוסקים בו. אף במקומנו קיים פער זמן מסויים בין שני חלקיו של הסיפור, דבר שרמוז בשינוי שיש ברשימת היושבים עם משה בעת שמיעת הטענות: במחצית השנייה חסר משום מה אלעזר הכהן, וישנם הבדלים נוספים. ואפשר שהבדלים אלו נובעים מנסיבות הזמן שנשתנו. על כל פנים אין מדובר בפער זמן גדול, שכן כל האירועים שמסופר עליהם בסוף ספר במדבר אירעו בפרק זמן קצר, חודשים ספורים אורכו.

אולם אם כך, עדיין יש לשאול שתי שאלות: א. ממה נובע פער זמן זה? מדוע לא ניגשו ראשי האבות של שבט מנשה אל משה מייד וטענו את טענתם? ב. מדוע מחייב פער הזמן הקטן הזה להפריד את שני חלקיו של הסיפור זה מזה? האם הבאת הסיפור כאחד הייתה משבשת את סדר האירועים בסוף ספר במדבר?

התשובה לשאלות אלו כרוכה בהבנת ההקשר שבו מצוי כל חלק מחלקי הסיפור. ההקשרים השונים הללו מבארים היטב את פיצול הסיפור לשניים.

מדוע קרבו בנות צלפחד אל משה לשטוח את טענתן דווקא עתה? הן פונות אל משה עם סיומו של המפקד (המתואר בפרק כ"ו), משום שהמפקד הזה הוא ששימש זרז לפנייתן.

המפקד בשנה הארבעים נועד להכין את חלוקת הארץ לכל הגברים שנפקדו בו, כנאמר בסיומו:

כ"ו, נב-נג וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.

בנות צלפחד, שאביהן מת במדבר, כמובן אינן בין הנפקדים "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה ... כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (כ"ו, ב), משמע: זכות אביהן, שהיה מיוצאי מצרים ועל כן היה זכאי לנחלה בארץ - לא תמומש. דבר זה מביא אותן לטעון:

כ"ז, ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן...

הקשר הזה בין טענתן של בנות צלפחד לבין המפקד של נוחלי הארץ נרמז כבר במפקד עצמו. בפירוט משפחות בני מנשה נאמר:

כ"ו, לג וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת

וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.

מה מקום להזכרת שמותיהן של בנות אלה במפקד של גברים? זהו רמז למה שיקרה בהמשך: מייד עם סיום המפקד תבואנה חמש אלה לטעון על קיפוחו של אביהן, וטענתן תתקבל, ולפיכך מוצדק למנותן בין הנוחלים את הארץ הנמנים במפקד זה[23].

לאחר המפקד והאירוע שנספח לו - פרשת בנות צלפחד - נצטווה משה בכמה עניינים אחרים ונתרחשו כמה אירועים, המתוארים כולם בפרקים כ"ח-ל"ב. החל מסופו של פרק ל"ג חוזרת התורה לדון בהכנות לכיבוש הארץ ולהתנחלות בה: ניתן הציווי (ל"ג, נג-נד) "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּה...ּ וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל...", משורטטים גבולות הארץ שאותה יש לנחול (ל"ד, א-טו) ונזכרים שמות נשיאי השבטים "אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ" (שם טז-כט). אגב כך נזכרו ערי המקלט וערי הלויים, שאותן יש לתת מנחלות השבטים (פרק ל"ה).

המכנה המשותף לכל הציוויים הללו הוא שהם מתייחסים לירושת הארץ כאל תהליך המתבצע במסגרת השבטית. הווה אומר: יחידה זו, מסוף פרק ל"ג ועד סיום פרק ל"ה, עוסקת בחלוקת הארץ לשבטים. בנחלת הארץ יזכה אמנם כל יחיד ויחיד, אולם הוא יזכה בה במסגרת הנחלה השבטית. לא רק היחיד הוא אפוא בר-זכות בארץ, אלא אף המטה כולו.

מצוות אלו והכנות אלו לקראת הכניסה לארץ וחלוקתה לשבטים הן שהביאו את ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר לבוא לפני משה ולתבוע את זכות שבטם, שעלולה להתקפח מפני ירושת בנות צלפחד[24]. טענתם היא אפוא שזכות הנחלה של היחיד (צלפחד באמצעות בנותיו) עלולה לסתור במקרה של ירושת בנות את זכות הנחלה של השבט - טענה שיש לה, כמובן, מקום רק לאחר שהוגדרה שיטת ההתנחלות בארץ כחלוקה לנחלות של שבטים הנעשית באמצעות נשיאיהם. סתירה זו, המתבלטת רק בשלב זה של ספר במדבר, מנוסחת בדבריהם בבהירות (בפסוק ב):

וַיֹּאמְרוּ:

אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (- בחלוקה לשבטים),

וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו...

נסכם אפוא ונאמר: לאחר המפקד, המכין את ירושת הארץ של היחידים[25],באות נציגות היחיד המקופח בירושת הארץ ותובעות את תיקון קיפוחו: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ..."; לאחר נתינת המצוות המכינות את חלוקת הארץ וירושתה על ידי השבטים ונשיאיהם, באים נציגי השבט החושש מקיפוחו בירושת הארץ ותובעים את תיקון חששם: "וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ - יִגָּרַע נַחֲלָתָן". תיקון קיפוחו של היחיד - טוענים ראשי האבות למנשה - עשוי להביא לידי קיפוחו של השבט כולו.

ה. הדמיון המהותי בין שתי מחציותיו של הסיפור

בסעיף ג לעיל עמדנו על אחדותו של הסיפור המפוצל בין פרשת פינחס לפרשתנו, וערכנו לשם כך טבלת השוואה בין שתי מחציותיו של הסיפור האחד. טבלת השוואה זו מעמידה אותנו בעצם על מבנהו של סיפורנו - על הקבלת מחציותיו זו לזו בהקבלה ישרה: בכל מחצית חוזר אותו סדר דברים בן ארבעה שלבים, ובין השלבים המקבילים ניכרת קִרבה לשונית ברורה ומכוונת.

מבנה זה של הסיפור מעורר שאלה: האם זהו המבנה המתאים לסיפורנו? בין שתי מחציותיו של הסיפור קיים לכאורה מתח ואפילו ניגוד: הרי הפתרון שניתן לבעיית בנות צלפחד במחצית הראשונה הוא המהווה בעיה במחצית השנייה, וראשי האבות הטוענים בה את טענתם הם דמויות הנגד של בנות צלפחד. האם ליחסים מתוחים אלו בין שתי מחציות הסיפור מתאים מבנה שבו הן מקבילות זו לזו הקבלה ישרה, כפי שהדבר במקומנו? הלוא מבנה כזה, שיש בו הקבלות לשוניות בולטות בין האברים המקבילים, יוצר דמיון בין הטענות השונות בכל מחצית ובין הטוענים אותן, בעוד שבפועל יש מתח וניגוד בין הטוענים הללו ובין טענותיהם!

התשובה על שאלה זו תעמידנו על עיקר כוונתו של הסיפור השלם, ותמחיש אגב כך את החשיבות שיש בזיהוי הסיפור המפוצל במקרא ואת הערך שיש ללימודו כסיפור שלם ומאוחד.

אף שבמישור המשפטי קיימת לכאורה סתירה בין טענתן של בנות צלפחד לבין טענת ראשי האבות משבט מנשה, סתירה זו ניתנת ליישוב, כפי שיתברר מדברי ה' בהמשך הסיפור. חשוב יותר לשים לב דווקא למניעים הדומים של שתי הקבוצות הטוענות: לשתי הקבוצות הללו יקרה מאוד זכות ירושת הארץ. הן בנות צלפחד והן ראשי האבות משבט מנשה אינם באים בטענתם מחמת סיבות ממוניות[26]. הזכות לנחול בארץ היא זכות ליחיד ולציבור, והן היחיד והן הציבור חפצים בכל מאודם במימושה של זכות זו וחרדים מפני קיפוח אפשרי שלה. שוויון המניעים הזה הוא המובע בהקבלות הישרות שבין שני חלקי הסיפור.

ספר במדבר מסתיים בפתרון שלם של בעיות ירושת הארץ: הן פתרון בעייתם של היחידים שאין להם בנים, שבנותיהם הן שיירשו אותם, והן פתרון בעייתם של השבטים - שנחלתם השבטית עלולה להתקפח בשל כך.

שני הגורמים שטענו את טענותיהם לפני משה טענו אותן בטוב טעם ודעת, בדרך ארץ רבה וללא כל איבה ביניהם. אין הם דנים על קרקע שלפניהם אלא על נחלה שעתידה להינתן, והם עושים זאת מתוך חיבה גדולה לארץ היעודה.

מפני כל זאת זכו שתי הקבוצות הללו בהסכמה אלוהית לטענותיהן ובהוראה המאפשרת לשתיהן לזכות בנחלת הארץ:

"כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת" - "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים".

[1]. פסוק יג בפרק זה - "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" - אינו חלק מסיפורנו, אלא הוא נועד לחתום את ספר במדבר או לפחות את חלקו האחרון, המכיל פרשות הלכתיות אחדות שנאמרו למשה "בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (ל"ג, נ). והַשְׁווה פסוק זה לפסוק המסיים את ספר ויקרא.

[2]. א. סיפורים רבים במקרא משמשים מקור לחוקים הנובעים מן ההתרחשות המתוארת בהם. יש שהחוק ניתן בגוף הסיפור עצמו (כגון מצוַת גיד הנשה, הבאה בתוך סיפור המפגש בין יעקב לעשו - בראשית ל"ב, לג); יש שהוא נתון לצד הסיפור (כגון מצוות הכהנים הבאות לאחר סיפור קרח, שערער על הכהונה - במדבר י"ח); ויש שהחוק בא במרחק רב מן הסיפור (כגון מצוַת מחיית עמלק - דברים כ"ה, יז-יט - השייכת לסיפור המלחמה בעם זה בשמות י"ז, ח-טז). בכל המקרים הללו אין מדובר ב'סיפור משפטי', שכן בהם הסיפור הוא הוא העיקר, והחוק הוא תולדה של הסיפור. בסיפור המשפטי מתהפכים היוצרות, כאמור למעלה.

ב. ישנם בתורה גם סיפורים המתארים התרחשות שיש לה ערך רב כשלעצמה, ובכל זאת משקלן של המצוות הנובעות מאותה התרחשות והכתובות בסיפור עצמו הוא כה רב, עד שניתן להגדיר אף סיפורים אלה כ'סיפורים מעין משפטיים'. דוגמה לדבר: סיפור מלחמת מדין (פרק ל"א). לתיאורה של מלחמה זו יש אמנם חשיבות בהיותו השלמת הסיפור על חטא בעל פעור (פרק כ"ה). אולם חלקו של הסיפור הנוגע לנקמה במדין מסתיים בפסוק יח, והחל מפסוק יט ועד פסוק מז נידונים חוקים שונים שניתנו באירוע הזה לדורות, ומתואר יישומם של חוקי השלל במלחמה מסויימת זו. הפער בין התיאור הקצר וחסר הפירוט של המלחמה לבין הדיון המפורט בחוקים שנלמדו מאותה מלחמה רומז לכך שאף סיפור זה הוא 'סיפור משפטי' בעיקרו.

[3]. בשניהם מדובר באדם שעבר עברה חמורה ויש ספק כיצד להענישו; בשניהם מניחים את העבריין במשמר עד לבירור הספק; בשניהם מורה ה' שיש לרגום אותו באבנים, וכך אכן נעשה.

[4]. בשניהם מדובר בקבוצת אנשים הקרֵבה לפני משה ושותפיו בהנהגת העם בעקבות אירוע שתואר קודם לכן (הציווי על ישראל לעשות הפסח; מפקד הנוחלים את הארץ) ולאחר שנתברר להם כי מפני מצבם המיוחד יקופח חלקם בדבר שאליו מתייחס אותו אירוע; על כן הם טוענים "לָמָה נִגָּרַע" (או: "לָמָה יִגָּרַע..."), וה' מסכים עמם ונותן למשה חוק שימנע את קיפוחם.

[5]. אירוע זה יכול להתרחש באופן טבעי, כגון מציאתו של איש מקושש ביום השבת, אך הוא יכול גם להיות פרי התעוררותם של אנשים המציגים את הספק הנוגע אליהם ודורשים פתרון משפטי, כגון הטמאים לנפש אדם המבקשים שלא יימנע מהם קרבן הפסח.

[6]. דבר זה אמנם חסר בפרשת פסח שני, אולם ההוראה (במדבר ט', י) "אִישׂ אִישׂ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׂ..." רומזת ממילא לאירוע המסויים (שם ו) "וַיְהִי אֲנָשִׂים אֲשֶׂר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׂ אָדָם".

[7]. דבר זה חסר בפרשת המקושש.

[8]. תיאור זה חסר בפרשת פסח שני ובפרשת בנות צלפחד שבפרשת פינחס. בפרשה האחרונה נובע החיסרון מכך שעדיין לא הגיע זמן הקיום, אך בהגיע זמן זה יושלם החיסרון (יהושע י"ז, ד-ו); וראה גם את דברינו בסוף הערה 19.

[9]. סיפור בנות צלפחד נידון בעיוננו לפרשת פינחס, סדרה ראשונה. הרקע המשפטי לטענתן נידון בנספח לאותו עיון (עמ' 259-258): "באי הארץ זוכים בנחלה בה מכוח ירושת אבותיהם יוצאי מצרים".

[10]. כך אכן ביאר רמב"ן כפילות זו בפירושו לפסוק ז, סוף ד"ה ולא תסב נחלה: "והזהיר מתחילה בבנות צלפחד, ואחרי כן בכל בת יורשת נחלה - ואמר בכל ישראל שלא תיסוב נחלה ממטה אל מטה". אולם ראב"ע ביאר כפילות זו בדרך אחרת: "וטעם 'ולא תסב נחלה' (- שבפסוק ז) - מהיום, קודם נחלת הארץ (- כלומר: האיסור על בנות יורשות להינשא לגברים משבטים אחרים מתחיל כבר מעתה)"; "וכל בת יורשת נחלה - אחרי ניחול הארץ, על כן אמר הכתוב (- בפסוק ט) 'ולא תסב נחלה' פעם שנית". אם כוונתו בדבריו האחרונים, שהדין שבפרשתנו תקף אף לדורות, הרי שדבריו אינם עולים בקנה אחד עם דברי חז"ל שיידונו בסעיף הבא.

[11]. בכמה מקומות משמשת אמירה מעין זאת כחתימה פורמלית של סיפור או של פרשה הלכתית. ראה לדוגמה בסיום פרשת המקלל (ויקרא כ"ד, כג) ובסיום פרשת מטה אהרן (במדבר י"ז, כו), וכן במקומות רבים נוספים.

[12]. היחס בין פסוק החתימה (י) לשני הפסוקים הבאים אחריו (יא-יב) יידון ביתר הרחבה בראש הערה 19.

[13]. מקבילה לדברים אלה נמצאת במסכת בבא בתרא קכא ע"א. בדף הקודם שם (קכ ע"א) מובאת ברייתא: "יש (- מצוות) באבות מה שאין בבנים, ויש בבנים מה שאין באבות. באבות הוא אומר 'וכל בת יורשת נחלה'...", ומבארת הגמרא את כוונת הברייתא: "אמר מר: באבות הוא אומר 'וכל בת יורשת נחלה'... באבות - אִין (- כן), בבנים - לא. מאי משמע (- כיצד משמע בפסוק דבר זה, שדין 'כל בת יורשת נחלה' נאמר רק באבות)? אמר רבא: אמר קרא 'זה הדבר' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה". הגמרא מבינה שזו דרשה כללית - שכל מקום שנאמר בו 'זה הדבר' משמע שזהו דין לשעתו - ועל כך היא מקשה משתי מצוות שבהן כתוב 'זה הדבר' והן לדורות: מאיסור שחוטי חוץ (ויקרא י"ז, ב) ומדיני נדרים (במדבר ל', ב), ומתרצת מה שמתרצת מדוע שני הדינים הללו, אף שנאמר בהם 'זה הדבר', הם בכל זאת מצוות לדורות. על כך כותב המלבי"ם בביאורו לספרא, פרשת אחרי מות סימן פח:

והם אמת ודבריהם אמת, כי לא נמצא בתורה שום מקום שיתפוס לשון 'זה הדבר', רק על דבר שהיה רק בשעתו... ועל מצווה הנוהגת לדורות לא בא לשון זה בשום מקום רק גבי שחוטי חוץ וראשי המטות (- שאותם הסבירה הגמרא).

ואלו מראי המקומות שהביא המלבי"ם למצוות שנאמר בהן 'זה הדבר' והן לשעתן: שמות ט"ז, טז; שם שם, לב; שם כ"ט, א; שם ל"ה, ד; ויקרא ח', ה; שם ט', ו; במדבר ל"ו, ו.

[14]. אף הטעם השני המובא בגמרא לעשיית חמישה עשר באב יום טוב, בשם רב נחמן - "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" - מסתמך על זיהוי זה, אף שבשני הטעמים לא הוזכר הדבר בפירוש.

[15]. משטר חברתי שבו הנישואין החוץ-שבטיים מהווים חובה מכונה על ידי האנתרופולוגים 'אקסוגמיה'. משטר חברתי כזה לא היה קיים כמובן בישראל - וכך גם הפכו הנפוץ יותר, ה'אנדוגמיה'. האפשרות של נישואין בין-שבטיים הייתה קיימת, וחשוב היה שלא לפגוע בה, אף שקשה לנו לשער באיזו מידה ובאיזה היקף היא התממשה בפועל.

[16]. על פי דברי חז"ל שהובאו בסעיף זה ועל פי הסברם בדברי רמב"ן שהבאנו, המצוה שבפרשתנו "וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה... ׳וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר" היא מצוה שניתנה לאותו דור בלבד ואינה נוהגת לדורות, ועל כן אין למנותה במניין המצוות. ואכן, הרמב"ם והנמשכים אחריו (כגון בעל ספר החינוך) לא מנו כל מצוה שמקורה בסיפורנו (ל"ו, א-יב). אך אצל מוני המצוות הקדמונים מתקופת הגאונים הדבר מצריך בירור.

במניין המצוות המקדים את ספר הלכות גדולות מופיע במניין הפרשיות (מהדורת הילדסהיימר ירושלים, כרך ג עמ' 106-105, פרשה לט): "פרשת נחלות ובת יורשת נחלות". ובדומה לכך במניין המצוות של רס"ג (סידור רס"ג עמ' קפא; ספר המצוות לרס"ג עם פירוש ר"י פערלא כרך ג עמ' 321): "ופרשת נחלות, נחלות וכל בת יורשת" ("שיעור המאמר כאילו אמר: 'וכל בת יורשת נחלות', ושינה סדר המילים מפני שזקוק הוא לאות נו"ן בראש החרוז" - הביאור בסידור רס"ג). במניין המצוות האחר של רס"ג, המיוסד על חלוקת המצוות לפי עשרת הדיברות, הוא כותב בדיבֶּר 'כַּבֵּד' (סידור רס"ג עמ' רה): "סדר נחלות פי שניים, וכל בת יורשת בל תהי לשריד".

הצירוף "[וכל] בת יורשת נחלה" אמנם לקוח מפרשתנו, אולם נראה שכוונתם של שני הגאונים הללו בהשתמשם בלשון הפסוק איננה למצוה שבהמשכו ("לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה...") כי אם לפסוק ח בפרשת הנחלות שבפרשת פינחס (כ"ז, ו-יא): "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ", כלומר, כוונתם לומר שבפרשת נחלות כלולה גם האפשרות של 'בת יורשת נחלות'. זוהי גם כוונת דברי רס"ג "וכל בת יורשת - בל תהי לשריד": בכל מקום שיש בת יורשת, אל תהי הנחלה ל'שריד', לקרוב המשפחה הרחוק של

המשך הערה 16:

אביה שמת, שהוא מן 'השרידים' שנותרו במשפחה זו; והרי זהו בדיוק הדין שנתחדש בפרשת פינחס, והעברת הירושה לקרובים הרחוקים - 'שרידים' של צלפחד - היא הדבר שניסו בנותיו למנוע.

אמנם רבי ירוחם פערלא, בביאורו למניין המצוות של רס"ג (שם) הבין כי הגאונים הללו אכן התכוונו למנות את מצוַת "לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה... ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר". ודבר זה הביאו לתמוה: "הרי להדיא מבואר בספרא... ובגמרא... דמצווה זו לא נאמרה אלא לאותו הדור בלבד, דהיינו דור של נוחלי הארץ, ולא לדורות עולם, ואם כן הרי היא מצווה שאינה נוהגת לדורות, דלכולי עלמא אינה נמנית במניין המצוות!".

על אף קושיה חמורה זו, לא חזר בו ר"י פערלא מהבנתו הקודמת את דברי הגאונים. יישובו לקושייתו מעורר קושיות רבות הן מפשט המקרא, הן מפשוטן של כמה סוגיות בתלמוד והן מפשט דבריהם של בה"ג ורס"ג, ולא נוכל לפרט כל זאת במסגרת המצומצמת הזו.

[17]. פרופסור י' מילגרום ('עולם התנ"ך' לספר במדבר עמ' 207) סובר שפרק ל"ו הוא תוספת מאוחרת לספר במדבר, ואינו שייך באופן מקורי לסיפור בנות צלפחד שבפרק כ"ז. במקומות רבים מגלה הגישה הביקורתית חוסר רגישות ספרותית, ותולה עצמה בדקדוקי עניות ובטענות קלושות.

[18]. הטיעון כי סדר הדברים חוזר על עצמו בשני המקומות ומוכיח בכך את אחדות הסיפור מאבד את עוצמתו לאור הדברים שכתבנו בסעיף א אודות מבנם הקבוע פחות או יותר של כל 'הסיפורים המשפטיים' בתורה. אולם במקומנו אין מדובר רק בחזרה כללית של אותם שלבים, אלא בחזרה מילולית מכוונת שלהם, המעידה על אחדות גמורה והמנחה את המעיין להציב אירוע מול אירוע, ולהקבילם שלב אחר שלב.

[19]. נראה כי חתימת המחצית השנייה של הסיפור היא בפסוק י "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד" - ראה הערה 11. שני הפסוקים הבאים (יא-יב) משמשים חתימה לסיפור כולו, על שתי מחציותיו. בחתימה זו חוזרים שמותיהן של חמש הבנות, והרי החתימה כעין הפתיחה. אך מלבד זאת נאמר בחתימה זו כי הן הדין האמור במחצית הראשונה של הסיפור והן הדין האמור במחציתו השנייה - שניהם נתקיימו בבנות צלפחד. קיום הדין שנאמר במחצית השנייה מתואר בפרוטרוט: "וַתִּהְיֶינָה... בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים, מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים"; וקיום הדין שנאמר במחצית הראשונה נרמז בלבד, שכן עדיין לא הגיע זמנו: "וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן", משמע אפוא שניתנה להן נחלת אביהן.

[20]. הבעייתיות של פתרון בעיית המחצית הראשונה נרמזת כבר בו עצמו. בלשון "וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (ושוב בפסוק ח) מוצא רש"י משמעות זו: "על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט, שבנה ובעלה יורשין אותה... בכולן הוא אומר 'ונתתם' (- שלוש פעמים בפסוקים ט-י), ובבת הוא אומר (בפסוק ח) 'והעברתם' ".

[21]. ד"ר מ' קוכמן כותב ('עולם התנ"ך' לספר במדבר עמ' 164): "מדוע פוצל הדיון בין שני הפרקים - לא ברור". אף פרופ' י' מילגרום כותב (שם עמ' 207) כי מקומו ההגיוני של פרק ל"ו הוא מייד לאחר פרק כ"ז.

[22]. שתי דוגמאות לכך הבאנו בנספח לעיוננו לפרשת חיי שרה (עמ' 98-97): א. סיפור קבורת שרה עצמו, שהפִסקה המשלימה אותו חייבת הייתה להידחות מפני פעילותו של אברהם המתוארת בהמשך, שבגללה אי אפשר היה לספר בו במקום גם על מותו וקבורתו. ב. הסיפור במל"א י"ג נשלם במל"ב כ"ג, טו-כ. פער של למעלה משלוש מאות שנה מבדיל בין שני חלקי הסיפור האחד. שיבוצו של הסיפור במהלך הכרונולוגי של ספר מלכים הכריח אפוא את הפרדת חלקיו זה מזה. בעיוננו לפרשת וזאת הברכה נימקנו אף את פיצול סיפור מיתתו של משה בכך שבין צו ה' על משה לעלות להר נבו לבין קיומו על ידי משה ברך משה את בני ישראל.

[23]. ראה ביתר הרחבה מה שכתבנו על כך בעיוננו לפרשת במדבר, סעיף ה.

[24]. ראב"ע, ובעקבותיו חזקוני, פירשו בדרך דומה את סמיכות ראשיתו של הסיפור החותם את ספרנו (ל"ו, א) אל מה שלפניו. הנה לשון חזקוני (על פסוק זה): "נסמכה פרשה זו לכאן, על ידי שציווה משה לתת מנחלת ישראל ערים ללויים". כוונתו: מציווי הנתינה של ערים ללויים משמע שאין לגרוע עוד מנחלת השבטים מעבר לכך, ועל כן באו ראשי האבות של מנשה לטעון את טענתם.

[25]. אמנם במהלך המפקד נמנו המשפחות שבכל שבט ושבט, אך בסיכומו נאמר (כ"ו, נג) "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" - והכוונה לפי פירוש רש"י לאותם "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים" יחידים שנמנו בו (שם, נא). אמנם, בסוף המפקד נזכרה גם החלוקה של הארץ לשבטים (כ"ו, נד-נו): "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ...". על פירושם של פסוקים אלו ועל היחס בינם לבין פסוק נג - "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" - נחלקו רש"י ורמב"ן, ואין כאן המקום להיכנס למחלוקתם. אולם הדבר ברור שרק בפרקים ל"ד-ל"ה נתבררה החשיבות הרבה של חלוקת הארץ לשבטים.

[26]. את טענת בנות צלפחד הסברנו בהרחבה בעיון לפרשת פינחס, סדרה ראשונה, סעיף ב.