ויחי
אפרים ומנשה - בין לוז לבין דרך אפרתה (מ"ח, א-כב)
מחבר: אלחנן סמט
בראשית מ"ח, א-כב
עיונים בפרשת השבוע כרך א', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד
תוכן המאמר:
שתי 'הבטות לאחור' בדברי יעקב ליוסף
הטעם לכל אחת מן ה'הבטות לאחור' בדברי הפשטנים
"ואני בבאי מפדן..." - ביקורת טעמי הפשטנים לדברי יעקב הללו
ביאור רב סעדיה גאון לדברי יעקב
שני קשיים על רס"ג ויישובם
מות רחל - השתיקה הגדולה ופשרה המתגלה בדברי יעקב
מילות מפתח: סעדיה גאון, מות רחל
א. שתי 'הבטות לאחור' בדברי יעקב ליוסף
מ"ח, א
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף:
הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה
וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם.
יעקב חלה את מחלתו אשר ימות בה, וחולשה גדולה תקפה אותו; אף עיניו כבדו מזוקן - לא יוכל לראות. מעשיו, לעומת זאת, מתאפיינים בצלילות הדעת ובבהירות הראייה: עיניו צופות אל מה שהעין החיצונית אינה רואה - אל עבר נשכח ואל עתיד רחוק ונסתר[1]. 'ההווה הסיפורי'[2] בסיפור זה מפולש: זיכרונות מן העבר ותמונות חיות של העתיד חודרים אל תוך ההווה ומעצבים את תודעתו של יעקב ואת מעשיו בסיפורנו. מעשיו נעשים מתוך תפיסה שהם קשורים בקשר עמוק אל אירועי העבר ומהווים בבואה של העתיד.[3]
בעיון שלפנינו נעסוק בשתי 'הבטות לאחור'[4] שיש בדבריו הראשונים של יעקב בסיפורנו. יעקב פותח את דבריו ליוסף בזיכרון עבר:
ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף:
אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיְבָרֶךְ אֹתִי.
ד וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים
וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם.
בדבריו אלה חוזר יעקב אל התגלות ה' אליו בבית אל בפעם השנייה, לאחר ששב מפדן ארם, התגלות המתוארת בפרשת וישלח (ל"ה, ט-יב).
לאחר 'הבטה לאחור' זו עובר יעקב אל ההווה:
ה. וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה - לִי הֵם
אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה - כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.
ו. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם - לְךָ יִהְיוּ
עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם.
והוא חותם את דבריו ב'הבטה לאחור' נוספת, המחזירה אותנו בשנית לפרשת וישלח (ל"ה, טז-כ):
ז וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ
בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה
וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.
מהו הקישור ההגיוני בין שלושת חלקי הדיבור הללו של יעקב? מדוע הוא נזכר עתה בשני אירועים אלו מן העבר, מלפני עשרות שנים, ומה רוצה יעקב להביע בהזכירו אותם עתה בדבריו אל יוסף?
נתחיל בבירור המטרה שבגללה מזכיר יעקב את התגלות ה' אליו בלוז. בהתגלות זו, כמו גם בקודמתה בראש פרשת ויצא, ישנן שתי הבטחות ליעקב: א. ברכת הזרע - "הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ..."; ב. הבטחת הארץ - "וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם". מה מבין שתי אלו חשוב ליעקב להזכיר בשעה זו? וכיצד מתקשר הדבר למה שעומד יעקב לומר אודות אפרים ומנשה בהמשך?
כמה ממפרשי הפשט קושרים לדברי יעקב שבהמשך, אודות אפרים ומנשה, דווקא את הזכרתה של הבטחת הארץ ליעקב:
ראב"ע:
והנכון בעיניי שאמר: השם אמר לי כי ארץ כנען תהיה לזרעי אחוזת עולם, ואני אתן לך בנחלת הארץ הבכורה, ויקחו אפרים ומנשה חלקם בארץ כאשר יקח ראובן ושמעון שהם הגדולים מבניי...
רד"ק:
ופתח לו הדברים כן (- בהזכרת ההתגלות בבית אל) בעבור נחלת הארץ, כלומר, האל בירך אותי ואמר לי שיתן לי ולזרעי אחריי את ארץ כנען, ואחר שאתם ובניכם תנחלוה ממני, אני מנחיל אותה לכם כן, כי שני בניך יקחו שניים חלקים, כמו ראובן ושמעון, כאילו היו בניך אלה בניי.
פירוש זה מסתבר בהחלט, אף שבדבריו של יעקב "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" לא נזכר כלל עניין ירושת הארץ. אולם מדוע מזכיר יעקב בהמשך דבריו את מות רחל וקבורתה? נשוב אפוא אל דברי הפשטנים הללו:
רשב"ם:
"'ואני בבֹאי מפדן" - באותו הדרך, לאחר שבירכני הקב"ה, מתה רחל באותו הדרך בעוד הרבה דרך עד היישוב, לכן קברתיה בדרך, כי לא [היה] פנאי לקברה... במערת המכפלה. ושלא יפשיעהו יוסף על אמו הוצרך לומר כן.
רשב"ם לא ביאר מדוע חשוב היה ליעקב עתה "שלא יפשיעהו יוסף על אמו"; דבר זה נתבאר על ידי פרשנים אחרים:
ראב"ע:
וטעם "ואני בבֹאי מפדן" - שמתה פתאום, ולא יכולתי להוליכה לקברה במערה כאשר קברתי לאה. ואמר זה ליוסף, שלא ייחר לך שאבקש מאתך מה שלא עשיתי לכבוד אמך.
רד"ק:
"ואני" - המאמר בזה היה להתנצל אל יוסף מה היה שלא קבר אמו במערה כמו שקבר את לאה, שלא יתפוס עליו (=ישיג עליו) בזה והוא ציוה לו שישאהו ויקברהו במערה, אמר לו כי לא פשע בזה כי מתה בדרך, והוא היה הולך לאט לרגל המלאכה, ולא יכול לעזוב המלאכה ולנשאה לבית לחם, כל שכן למערה...
שלושת הפשטנים הללו (ואחרים ההולכים בדרכם) אימצו כאן את פירושו של רש"י:
"ואני בבֹאי מפדן" וגו' - ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה... "ואקברה שם" - ולא הולכתיה אפילו לבית לחם... וידעתי שיש בלבך עלי...
מרש"י, אם כן, נטלו המפרשים הבאים אחריו (א) את ביאור ההקשר של דברי יעקב הללו - בקשתו מיוסף כי יקברנו בארץ כנען; (ב) את ביאור כוונת דבריו - שיש בהם התנצלות והצטדקות על כך שלאונסו לא קבר את רחל במערת המכפלה (ואפילו לא בבית לחם). אולם בהסבר מהות ההתנצלות הזאת של יעקב סרו הפשטנים הללו מדרכו של רש"י (בהמשך דבריו), שהיא על דרך הדרש של חז"ל (בפסיקתא רבתי פסקה ג ובעוד מקומות), זו לשונו:
אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיהו ל"א, יד) "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע... רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" וגו', והקב"ה משיבה (שם, טו-טז): "יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה'... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
דברים אלו, כמובן, לא יכלו הפשטנים לאמץ, ובמקום דברי האגדה הללו (המושכים את הלבבות בכל הדורות, אך אינם בגדר פשט) כתבו הם ביאורים על דרך הפשט לקשיים הטכניים שעמדו בפני יעקב שבגללם לא יכול היה לקבור את רחל במערת המכפלה.[5]
פירושם של הפשטנים הללו לדברי יעקב אודות מות רחל וקבורתה יכול היה להיאמר רק מפני השפעתה של חלוקת פרשות השבוע על פי המנהג החד-שנתי. חלוקה זו כורכת ומצרפת את דברי יעקב ליוסף שבראש פרשת ויחי (מ"ז, כט-ל) - "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" - עם דבריו ליוסף ולבניו בהמשך הפרשה, בפרק מ"ח, הכוללים אף את דבריו על מות רחל (ושני הדיבורים הללו של יעקב אף נקראים יחדיו בעליית העולה הראשון לתורה).
אולם לפי חלוקת פרשות המסורה ולפי חלוקת הסדרים על פי מנהג הקריאה הארצישראלי, שייכים שני דיבוריו הללו של יעקב אל יוסף לשתי פרשות מסורה שונות ולשני סדרים שונים, ששבוע מפריד בין קריאותיהם[6]. מסורת קריאה כזו במקומנו מדגישה דווקא את פער הזמן ואת השוני העקרוני בין שני המפגשים הללו שבין יעקב ליוסף.
הדמיון בין שתי הסיטואציות, שבהן אנו מצויים סמוך למותו של יעקב (מ"ז, כט; מ"ח, כא) ובשתיהן יעקב מרותק למיטתו (מ"ז, לא; מ"ח, ב), יש בו כדי להטעות, שכן בכמה וכמה מישורים נבדלים שני המפגשים הללו של יעקב עם יוסף זה מזה, ועל כן אין לקראם כאילו הם מצויים ברצף אחד ואין לפרשם כן:
א. מבחינה ספרותית שני המפגשים שייכים לסיפורים שונים שלכל אחד מהם נושא משלו. צוואת יעקב לקֹברו בארץ כנען שייכת לסיפור היאחזותם של ישראל בארץ מצרים (מ"ז, כז) ונועדה כנראה להגיב על 'היאחזות' זו, ואילו דברי יעקב ליוסף בפרק מ"ח שייכים לסיפור אחר, שנושאו הוא 'ברכת אפרים ומנשה בני יוסף' והוא פותח בנוסחה פורמלית ברורה (מ"ח, א) "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה..." שנועדה לחצוץ בינו ובין קודמו[7]. כיצד ניתן אפוא לייחס את כוונת דבריו של יעקב בסיפור השני לתביעתו מיוסף בסיפור הראשון, ולערבב בכך את נושאיהם של שני הסיפורים השונים זה מזה בעליל?
ב. הנסיבות של שני הסיפורים הללו שונות מאוד:
בסיפור הראשון מצוי יוסף לבדו בחברת יעקב, ואילו בשני הוא לוקח עמו את מנשה ואת אפרים והם העיקר.
בסיפור הראשון יעקב הוא שקרא ליוסף לבוא אליו, ואילו בשני יוסף בא עם בניו ביזמתו.
נסיבות הזמן של שני הסיפורים שונות, למרות ששניהם התרחשו בשנת מותו של יעקב. אף שנאמר בסיפור הראשון "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (מ"ז, כט) ואף שהוא שוכב על מיטתו - אין יעקב חולה כבסיפור השני, ורק מחמת חולשת הזקנה הוא שוכב. וכך ביאר רמב"ן (מ"ז, כט ד"ה ויקרבו ימי ישראל למות) את ההבדל בין מצבו של יעקב בסיפור הראשון לבין מצבו בסיפור השני:
כאשר קרבו ימי ישראל למות קרא לבנו ליוסף, והוא בשנה האחרונה לימיו. ועניינו כי הרגיש בעצמו אפיסת הכוחות ויתרון החולשה ואיננו חולה, אבל ידע כי לא יאריך ימים, ולכן קרא לבנו ליוסף.
ואחרי שוב יוסף למצרים [מארץ גושן] חלה, והוגד ליוסף, ובא לפניו עם שני בניו כדי שיברכם.
כמה זמן עבר אפוא בין שני הסיפורים? אפשר שחודשים אחדים מפרידים ביניהם.
אחר כל זאת אין להסכים לפירושי הראשונים הנ"ל כי דברי יעקב על מות רחל באים להשלים את בקשתו מיוסף כי יקברנו בארץ כנען מן הטעם הפשוט שכתב בעל אור החיים:
לפי דבריהם לא כאן הוא מקום הדברים, אלא למעלה כשאמר לו (מ"ז, ל) "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי" וגו', סמוך לזה היה לו לומר "וַאֲנִי בְּבֹאִי" וגו'.
ועל כן חוזרת הקושיה שהקשה על פסוק זה בראש דבריו:
כתוב זה אין לו קשר עם מה שלמעלה ממנו, גם אין ידוע כוונת הודעה זו. [8]
את דברי מפרשי הפשט שנידונו בסעיף הקודם יש לבקר מטעם נוסף. שני האירועים מן העבר שיעקב שב אליהם בדבריו אירעו בסמיכות רבה של זמן, והם כתובים בפרשת וישלח (פרק ל"ה) בזה אחר זה. מייד לאחר ההתגלות בבית אל נאמר (ל"ה, טז): "וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה, וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ". מסתבר אפוא שיעקב יזכיר את שני האירועים הסמוכים הללו לשם מטרה אחת, ולא כפי שפירשו הפשטנים הללו!
יש לחתור, אם כן, לפירוש שייתן משמעות אחת להזכרתם של שני אירועים אלו - ההבטחה שהבטיח ה' ליעקב בבית אל ומות רחל בסמוך לכך - ושמשמעות זו תתקשר לנושא שבו דן יעקב בשעה זו - הפיכתם של אפרים ומנשה לבניו של יעקב כראובן ושמעון.
רב סעדיה גאון בתרגומו ('פירושי רס"ג', מהדורת ר"י קאפח) לא ביאר את כוונת דברי יעקב בהזכירו את הבטחת ה' לו בבית אל ולא את קישורם לדבריו בהמשך (ה-ו) "ועתה שני בניך...". אולם את כוונת הפסוק שאנו מתחבטים בהבנתו (ז) "ואני בבֹאי..." פירש בקיצור חידתי:
"ואני בבֹאי" - אבל אני בבואי.
"... ואקברה בדרך אפרת הוא בית לחם" - ולא נולד לי אחר כך כלום.
דבריו סתומים: את הוי"ו שבראש הפסוק הוא פירש כוי"ו הניגוד - 'אבל', אלא שאין ברור בשלב זה לְמה מנוגדים דבריו אלו של יעקב על מותה של רחל. דבר זה קשור, כפי הנראה, למה שהוסיף רס"ג בסיומו של הפסוק ושאינו כתוב בו עצמו: "ולא נולד לי אחר כך כלום".
ראשית עלינו לברר מה הקשר בין ציון מותה של רחל לבין הכוונה שייחס רס"ג לדברי יעקב הללו, שלא נולד לו עוד בן אחר כך. נראה שהקשר הוא כזה: הסיכוי היחיד של יעקב להוליד בנים נוספים על בניו באותה עת היה מאשתו הצעירה יחסית רחל; שאר נשיו פסקו זה מכבר ללדת, ואילו רחל עדיין הייתה בגיל הפוריות (והרי בלדתה מתה)[9]; ממילא כאשר מתה רחל הפך בנימין הצעיר, בהכרח, לאחרון בניו של יעקב.
עתה עלינו לברר מניין לרס"ג שזו כוונת יעקב בהזכירו את מות רחל. התשובה על כך נמצאת באמירתו הראשונה של יעקב במקומנו (שאותה, כאמור, לא פירש רס"ג):
אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי.
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ...
נראה שלדעת רס"ג ברכה זו נתפרשה לו ליעקב כהבטחה להולדת בנים נוספים על בניו, ובמשתמע נוגעת הבטחה זו לרחל. 'אבל אני בבאי מפדן מתה עלי רחל... ולא נולד לי אחר כך כלום'. מותה של רחל סותר אפוא את ההבטחה האלוהית ליעקב!
וכיצד כל זאת מתקשר לעניינם של אפרים ומנשה, הנתון בין שתי האמירות הללו של יעקב? נראה שהתשובה לדעת רס"ג היא שבאמצעות הפיכת אפרים ומנשה לבניו של יעקב עצמו נפתרה אותה סתירה שיעקב התחבט בה:
וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... - לִי הֵם
אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה - כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.
מעתה ניתן יהיה לפרש כי הבטחת ה' להפרות ולהרבות את יעקב נאמרה ביחס להולדתם של אפרים ומנשה[10].
על פירושו זה של רס"ג חזר בהרחבה מבארת רב שמואל בן חפני גאון, ממשיך מפעלו הפרשני של רס"ג[11]:
ואיזו הודעה יש באמרו: "ואני בבאי מפדן" וגו', וכבר היה יוסף חי ועד לכל זה... - הרי נאמר שלא רצה [יעקב] להודיעו בזה את מותה (- של רחל), כי אם רצה בזה (- להזכיר) שרחל מתה אחרי הברכה הזאת ולא נולד לי אחרי מותה שום ילד. והיו לי, אפוא, הברכות האלה לך ולילדיך.
שני קשיים מתבלטים בפירושו של רס"ג:
א. ה' הבטיח לאבות כולם להרבות את זרעם; מדוע אפוא מתפרשת לו ליעקב (על פי פירוש רס"ג) דווקא הבטחת ה' שניתנה לו בבית אל כמתייחסת לבנים שייוולדו לו עצמו, ולא כהבטחה להרבות את זרעו הקיים כבר?
לשם בירור שאלה זו עלינו לשוב לנוסח ההבטחה המקורית:
ל"ה, יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה!
גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.
רד"ק נחלץ לפרש פסוק זה בדרך שלא תהא לו סתירה מן המציאות שבהמשך:
"פרה ורבה" - ... על זרעו אמר, כמו שאמר לאברהם (י"ז, ו) "וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד" - כי על זרעו (- של אברהם) אמר... כי יעקב - לא היה לו בן אחר זאת המראה, כי בנימין, שנולד אחר כך, כבר הייתה אמו מעוברת ממנו.
אולם הפרש גדול יש בין ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם "וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ" (וכן כל הבטחה דומה לאבות) לבין לשון הציווי שנאמרה ליעקב "פְּרֵה וּרְבֵה" שמשמעה: אתה, יעקב, בעצמך. ברכה בלשון ציווי לא מצאנו עוד ביחס לאבות, ואף לאדם ולנח ולבניו נאמר הדבר בלשון רבים "פרו ורבו". אין תימה אפוא שיעקב פירש ברכה זו לא על זרעו הקיים אלא על בנים שעוד עתידים להיוולד לו עצמו. ואף המשך הברכה רומז לכך: "גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ", משמע: אותם בנים שייוולדו לו ושבהם 'יפרה וירבה' יעקב, הם שייהפכו ל'גוי וקהל גוים', ומהם ייצאו מלכים בעתיד.
האם הבטחות גדולות אלו יכולות להתפרש ביחס לבנימין, העומד להיוולד מייד לאחר נתינתן? כמו שכבר ראינו, רד"ק שלל זאת, שהרי "כבר היתה אמו מעוברת ממנו". אולם, בבראשית רבה (פ"ב, ד) התחבט רבי יודן בשם רבי יצחק בשאלה זו בעקבות הלשון: "פְּרֵה וּרְבֵה... וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ": "הייתי אומר: ראובן - כבר הוא מבחוץ; שמעון - כבר הוא מבחוץ; ובנימין - כבר יצא מחלציו ועדיין הוא במעי אמו! חזרתי ואמרתי: 'גוי' זה בנימין, 'וקהל גוים' - זה מנשה ואפרים דכתיב, (מ"ח, יט) 'וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם' ". מסקנת המדרש היא אפוא כי ניתן לייחס חלק מן הברכה להולדת בנימין, אך לא את כולה. ואכן, "פרה ורבה" אינו יכול להתקיים אלא בהולדת שני בנים (ראה הערה 10), ואין די אפוא בבנימין.
צדק אפוא רס"ג בפרשו כי כוונת דברי יעקב ליוסף הייתה להבליט את הניגוד שבין הבטחת ה' בלוז לבין מותה של רחל אחר כך.
ב. את הקושי השני על רס"ג נביא בלשונו של ראב"ע, המבאר תחילה את כוונת דברי רס"ג ואחר כך דוחה אותם בחריפות:
וטעם "הנני מפרך" (מ"ח, ד), על דעת הגאון, שאמר לי השם "הנני מפרך" ובן לא נולד, רק מתה רחל. ועתה ידעתי, כי בעבור בניך הנולדים לך אמר "הנני מפרך".
וזה הפירוש אין לו טעם וריח, כי מה הפרש בין בני יוסף ובין בני ראובן?[12]
אם פתרונו של יעקב לסתירה בין הבטחת ה' לבין מותה של רחל הוא בפירושה של ההבטחה כמתייחסת להולדתם של בני בנים ליעקב, ניתן היה לפתור סתירה זו זה מכבר, בעת שנולדו ליעקב בני בנים מראובן בכורו או מכל אחד מבניו האחרים, ואם כן מה נתחדש לו עתה?
רבי אברהם בן הרמב"ם בפירושו כאן[13] מנסה ליישב את קושיית ראב"ע על רס"ג:
"ועתה שני בניך" - לדעת רב סעדיה ז"ל וזולתו[14] מובן "מפרך והרביתך" - תוספת זרע לו. ולא נולד לו אחרי כן אלא בנימין, שהייתה אמו מעוברת עמו באותה השעה, ולכן הרמז אל שני בניך. ופירוש זה צריך להשלמה, והיא, כי המראה של נבואה ניתנה לו לדעת כי הרמז אל שני בני יוסף, שיהיה יחסם אל בני יעקב יחס אחים להם, ולא אל בני בנימין ובני שאר השבטים.
יישוב זה לדברי רס"ג אינו יישוב מרווח: דוחק הוא להניח קיומה של נבואה שהנחתה את יעקב לייחס את הבטחת ה' דווקא לבני יוסף ולא לבני האחים האחרים, שהרי אין לנבואה כזו שום רמז בכתוב.
נראה כי הפתרון לשאלתו של ראב"ע על רס"ג מצוי בדברי יעקב עצמו בהמשך סיפורנו. לאחר שיוסף הגיש את שני בניו ליעקב והלה נשק להם וחיבק להם, אמר יעקב ליוסף:
יא רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ.
יעקב התאבל על יוסף במשך עשרים ושתיים שנה ולא פילל לראות עוד את פניו. והנה, בנסיבות בלתי-רגילות קיבל את יוסף בחזרה, וליוסף - שני בנים. התגלותם זו ליעקב היא בבחינת נס שבו הם 'נולדו מחדש'. נסיבות מיוחדות אלו הן שמאפשרות ליעקב לראות באפרים ובמנשה את בניו הישירים, שהרי הם ניתנו לו מאת ה' בחסד בלתי-צפוי (ולא בני שאר האחים, ואף לא בני יוסף שייוולדו מכאן ואילך). פירוש זה נמצא בדברי ר"ע ספורנו:
(ד) "ונתתיך לקהל עמים"... הנה אז (- כשה' הבטיח זאת ליעקב בלוז) כבר נולדו כל השבטים חוץ מבנימין... ואין לחשוב שאמר זה אלא עליך, שנתן לי אותך ואת שני בניך יחדיו.
(ה) "ועתה שני בניך הנולדים לך... לי הם" - שאותם לבדם נתן לי יחדיו עמך, כעניין "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ".
אם נבוא לסכם את כוונת דברי יעקב על פי פירוש רס"ג (לאחר שהסרנו מעליו את הקושיות השונות), כך יהיה מהלכם: יוסף מתייצב לפני יעקב ביחד עם שני בניו כדי שיעקב יברכם; יעקב פותח את דבריו ליוסף בהזכירו את הבטחת ה' בלוז להפרותו ולהרבותו; "ועתה" - אומר יעקב - הריני מפרש הבטחה זו ביחס לשני בניך: בזכייתי המופלאה לראות את שני בניך שנולדו לך במצרים בטרם בואי הנה, בשעה שחשבתיך למת ולא פיללתי לראות פניך, הרי זה כאילו נולדו לי עצמי השניים הללו, ובהם מתקיימת בי ברכת ה' שניתנה לי בלוז 'פרה ורבה', ועל כן אני קובע את שני בניך במניין בניי;[15] שהרי בבואי מפדן מתה עליי רחל אמך, מייד אחר אותה הבטחה, ובכך נסתתמה האפשרות שייוולדו לי עצמי בנים נוספים;[16] נסיבות חיי מגלות אפוא למפרע למה התכוונה אותה הבטחת ה' בלוז.
על כמה אירועים בחייו הגיב יעקב תגובה מיידית, אך ישנם אחרים שעליהם שתק. אין זאת אומרת שאירועים אלו חלפו בחייו בלא להשאיר רושם או שנשכחו בעבור הזמן. התגובה על אירועים אלו הושהתה במשך שנים רבות, ורק בימיו האחרונים, המתוארים בפרשתנו, הגיב עליהם יעקב תגובה מילולית וגילה את מה שהיה טמון בלבו.[17]
בעיוננו לפרשת וישלח - 'שתיקה גדולה' - תהינו מה פשר שתיקתו של יעקב באירוע הטרגי שבו מתה רחל אשתו האהובה. בסעיף ד באותו עיון ענינו כי נראה ששתיקה זו מכסה על מבוכה גדולה, על התרוצצות רגשית מחמת סתירה פנימית שיעקב נתון בה, ששורשה הוא בכך שמותה של רחל היה כרוך בלידתו של בנימין, ובכך הופך האירוע כולו לאמביוולנטי.
אולם בסעיף האחרון באותו עיון (סעיף ה - 'שתי מצבות') העלינו סיבה אפשרית נוספת לשתיקתו של יעקב. סיבה זו היא היחס בין שני האירועים הסמוכים המתוארים שם בכתוב: התגלות ה' ליעקב בבית אל והבטחתו לו "פרה ורבה!", אשר נתפרשה לו ליעקב כהבטחה משתמעת להולדת בנים נוספים מרחל אשתו (הצעירה יחסית), ולעומתן מותה של רחל מייד אחר כך. הסתירה בין שני האירועים הללו בתודעתו של יעקב מתגלה דווקא במעשה אחד שהוא עושה בשניהם: בבית אל (ל"ה, יד) "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ...", ובדרך אפרתה (שם כ) "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ". שעות הליכה אחדות ושישה פסוקים מפרידים בין שתי המצבות הללו, המסמלות מצבים הפוכים בכל מובן אפשרי. הסתירה בין שני האירועים, בין שתי המצבות, עוררה ביעקב קושיה גדולה על האלוהים הרועה אותו מעודו: לְמה התכוון באמרו לו "פרה ורבה!" אם מייד בסמוך לקח ממנו את אשתו מחמד עיניו, שרק ממנה יכול היה לפרות ולרבות? קושיות חמורות מעין אלו - יפה להן השתיקה. ויעקב קיים בעצמו "וְלֹא תִּסְפֹּד וְלֹא תִּבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים, אֵבֶל לֹא תַּעֲשֶׂה... וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ..." (יחזקאל כ"ד, טז-יז), והמשיך בדרכו חברונה.
שתיקתו של יעקב בעת מותה של רחל, מעין שתיקתו של אברהם בניסיון העקדה היא. אף שם שָׂם רבי יוחנן (בראשית רבה נ"ו, י) במחשבתו של אברהם קושיה גדולה:
רבון העולמים, בשעה שאמרת לי "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ" היה לי מה להשיב: אתמול אמרת "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" ועכשיו "קַח נָא אֶת בִּנְךָ" וגו'? וחס ושלום לא עשיתי כן!
יעקב נושא עמו את צערו ואת שתיקתו שנים רבות. והקושיה, לא זו בלבד שלא נתקהתה במשך השנים, אלא היא הלכה ונתעצמה במהלכן: שנים אחדות אחר מותה של רחל טרוף טורף יוסף, בנה של רחל ואהוב נפשו של יעקב, והוא התאבל על בנו שנים רבות. על בנה האחר של רחל - על בנימין - שמר יעקב כעל בבת עינו, אך הנה נתרגשו עליו אירועים קשים המנתקים ממנו גם את בנה האחר של רחל, והאסון שמפניו כה חשש ביחס אליו נראה כעומד להתגשם.
מה חשב יעקב, בשעה שנפרד מבנימין, על אותה הבטחה רחוקה שהבטיחו ה' בלוז? לא זו בלבד שאינו 'פרה ורבה', אלא שמשפחתו הולכת ומתפוררת לנגד עיניו. רחל מתה, יוסף איננו ואת בנימין לקחו אל הבלתי-נודע. למה התכוון ה' בדבריו אז?
הקושיה שהתעוררה בלבו של אברהם בניסיון העקדה מצאה את פתרונה כעבור שלושה ימים. הקושיה שליוותה את יעקב מאז מותה של רחל נמשכה ונתעצמה במשך עשרות שנים. איש אמונה גדול היה אבינו יעקב, שחיכה בסבלנות לפתרון בלא לפרש את ספקותיו כלל.
ואכן, הגיעה השעה שניסיונו הגדול והממושך של יעקב הגיע אל קצו: עוד יוסף בנו חי, והמשפחה כולה נתאחדה. איש מבניו של יעקב לא נידח ממשפחתו, ולכולם בנים משלהם. נס חזרתו של יוסף למשפחתו לא רק כשהוא חי אלא גם כמי שזכה להקים זרע - לפרות ולרבות - בהולדתם של שני בניו, הוא שנתגלה ליעקב כמפתח לפתרון התעלומה: הבטחת ה' בלוז - לא לטווח המיידי בחייו של יעקב הייתה מכוונת, כפי שחשב בתחילה, אלא לטווח הרחוק, שבו יזכה ב'לידתם מחדש' של יוסף ושל שני בניו עמו. אז ידע יעקב כי לעת ערב זרח אורו, ולאחר הייאוש זכה בהתרחבות פתע של משפחתו מן הענף האבוד והיקר הזה - מיוסף, בכורה של רחל. ואז, ורק אז, נתן יעקב מבע מאוחר לרגשותיו: הן לצערו העמוק על מות רחל אשתו האהובה, שמתה עליו בדרך בדמי ימיה, הן לסתירה שיצר מאורע זה בתודעתו ולקושיה שהביאה עליו את השתיקה הגדולה מאז מותה, והן לפתרון שנתגלה לו במציאות חייו המופלאה.
[1]. סצנת שיכול ידיו של יעקב יכולה לשמש איור לסתירה זו שבין מצבו הפיזי המעורער לבין תודעתו הנבואית הבהירה. בלא יכולת לראות את בניו של יוסף בראיית עיניים - (ח) "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה?" - הוא יודע בוודאות היכן עומד כל אחד מן הבנים שלמולו ויודע על מי לשים את יד ימינו. הוויכוח המתגלע בינו לבין בנו ממחיש באירוניה דקה את עדיפות ראייתו של האב הזקן וכבד הראייה על פני זו של הבן הצעיר והפיקח.
[2]. 'ההווה הסיפורי' הוא מישור הזמן שבו מתרחשת עלילת הסיפור ובו היא מתקדמת.
[3]. וכך מיטשטשים הגבולות בין עבר, הווה ועתיד. הנה דוגמה לכך מסופו של הסיפור: את כיבוש הארץ בידי בניו של יעקב בעוד דורות רבים מייחס יעקב אל עצמו - אבי האומה מזהה עצמו עם העם כולו - כדבר שכבר נעשה (כב): "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (כך פירשו רשב"ם, ראב"ע ועוד). וכיוון שהארץ כבר נכבשה, מעניק אבי האומה הכובש ליוסף חלק נוסף בארץ, יתר על אחיו: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ" ('שכם' במשמעות חלק מופיע בכמה מקומות במקרא, וכן פירשו כאן רשב"ם, רד"ק ומפרשים נוספים). זהו הפירוש המעשי העתידי של מה שנקבע כבר בראש הסיפור כי (ה) "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (קשר זה בין ראש הסיפור לסיומו ציין רשב"ם בביאורו לפסוק כב).
[4]. בראש עיוננו לפרשת מקץ, סדרה ראשונה, הגדרנו בהרחבה מהי 'הבטה לאחור' ומה חשיבותה בסיפור המקראי, ובאותו עיון, וכן בעיון לפרשת ויגש, עסקנו בכמה 'הבטות לאחור' בסיפור על יוסף ואחיו.
[5]. לפי רשב"ם ריחוק הדרך עד היישוב הוא הסיבה; לפי ראב"ע מותה הפתאומי גרם לכך; לפי רד"ק, המחנה הכבד שבו היה יעקב מטופל לא אִפשר לו לעזוב את מחנהו ולהוליך את רחל לקבורה ראויה. רד"ק מוסיף על טעם זה: "ואם היה נושאה לרגל המלאכה (- כלומר, בקצב האטי של מחנהו) הייתה מסרחת, אולי ימי קיץ היו... ובדרך מתה, וקברה בדרך בכבוד, והציב מצבה על קבורתה, ועד היום מצבתה". בדברי רמב"ן וחזקוני שם טעמים נוספים. וראה עוד עיוננו לפרשת וישלח סעיף ג.
[6]. מחלקי הסדרים בארץ ישראל היו נאמנים במקום זה לחלוקת הפרשיות שבמסורה: הסדר האחרון שלפני פרשתנו (לפני פרשת ויחי החד-שנתית) פותח בְ-מ"ו, כח "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה, וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן" ומסיים עם סיום פרשת המסורה הזו בְ-מ"ז, לא "וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי, וַיִּשָּׁבַע לוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה". סדר זה - פרשת מסורה זו - כולל אפוא שלושים ושמונה פסוקים. הסדר הראשון בפרשת ויחי (החד-שנתית) מתחיל לאחר הפסק של פרשה פתוחה בְ-מ"ח, א "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף: הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה..." והוא מסיים בסוף פרשת המסורה הזו, שהוא גם סיום פרק מ"ח - בפסוק כב.
[7]. וראה רש"י לְ-ט"ו, א ד"ה אחר הדברים האלה.
[8]. צריך להדגיש כי לפירושו של רש"י, המקשר בין בקשת יעקב מיוסף לקברו בארץ כנען לבין דבריו על קבורת רחל בדרך, אין מקור מדרשי ברור. אמנם חז"ל ראו אף הם את דברי יעקב כהתנצלות על כך שלא קבר את רחל בקבר מכובד, אך הם לא קישרו זאת כלל לבקשתו הקודמת של יעקב. אפשר שלא עלה על דעתם לעשות כן מחמת הטענות שנטענו בסעיף זה ומחמת שהם הכירו את מנהג הקריאה הארצישראלי. בפסיקתא רבתי ג ישנו תיאור מדרשי רחב של המפגש השני שבין יעקב ליוסף לפני מותו המתואר בסיפורנו: יוסף הולך למפגש עם אביו כשבלבו שאלות פתוחות הנוגעות לעבר ולעתיד, ואחת השאלות המציקות לו משנים היא מדוע לא קבר אביו את אמו כראוי. לפי גישה זו נועדו דברי יעקב 'לסגור' שאלות פתוחות בינו לבין יוסף לפני שייפרד ממנו, ולפיה גם אין צורך לקשר קישור הגיוני בין דבריו השונים של יעקב.
[9]. ראה בעיוננו לפרשת וישלח הערה 8.
[10]. שהרי בהולדת שני בנים מתקיימת באדם ברכת פרייה ורבייה, כדעת בית שמאי במשנה יבמות פ"ו מ"ו, וכבר הערנו בעיון לפרשת בראשית הערה 19 שדעה זו מתאימה לסיפורים אחדים בתורה. ההיגיון בשיטת בית שמאי הוא שבמשטר החברתי הנוהג בישראל באותם ימים בנות עוזבות את משפחתן, ואילו שני בנים מביאים נשים למשפחתם ובכך מכפילים את משפחת אביהם.
[11]. 'פירוש התורה לרב שמואל בר חפני גאון', מהדורת אהרן גרינבאום ובתרגומו מערבית, מוסד הרב קוק תשל"ט, עמ' שכד.
[12]. וראב"ע מוסיף להקשות: "ועוד, כי בנימין נולד לו אחר זו הנבואה!". בטענה זו עסקנו בדברינו הקודמים.
[13]. 'פירוש התורה לרבי אברהם בן הרמב"ם' על בראשית ושמות, תורגם מערבית על ידי אפרים ויזנברג, לונדון תשי"ח.
[14]. הכוונה כנראה לרב שמואל בן חפני גאון.
[15]. בהזכירו את הבטחת ה' בלוז, משנה יעקב את סגנונה: ה' אמר ליעקב "פְּרֵה וּרְבֵה" ואילו יעקב מנסח זאת: "וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ". בשינוי זה מֵקל יעקב את הפירוש שהוא נותן להבטחת ה', ככזו המתייחסת לאפרים ומנשה. פרייתו ורבייתו אינם תלויים, לפי הניסוח הזה, במעשים שיעשה הוא עצמו, אלא במעשים שיעשה ה' לטובתו.
[16]. מדוע אפוא מזכיר יעקב בדבריו ליוסף את מקום מות רחל וקבורתה, והרי אין לו עניין אלא בהזכרת עצם מותה? הדגשת מותה של רחל בדרך וקבורתה בדרך רומזות לאותה דרך מלוז לחברון בבוא יעקב מפדן אל אביו. בכך מודגש הניגוד בין הבטחת ה' בלוז לבין מה שאירע מייד בדרך בסמוך - מות רחל. ניגוד זה הוא שחייב את פירושו של יעקב להבטחת ה' בלוז כמתייחסת לאפרים ומנשה. כעין זאת פירש ר"י עראמה (בעל העקדה) את כוונת יעקב בדבריו, בשער השלושים ושניים בספרו 'עקדת יצחק'.
[17]. א. על מעשיהם של שמעון ולוי בשכם אמנם הגיב יעקב בחריפות, אך הייתה זו תגובה פרגמטית, ובוויכוח בינו לבינם שתק יעקב לבסוף. שנים רבות נצר יעקב בלבו את הביקורת העקרונית על מעשיהם, ורק בבואו להיפרד מבניו בפרשתנו הוא מגלה את דעתו במלואה.
ב. על מעשה ראובן (ל"ה, כב) נאמר רק "וישמע ישראל" - שמע ושתק. תגובתו המושהית מתגלה אף היא בדברי פרֵדתו מבניו, בדבריו אל ראובן. בפרשתנו מתברר שראובן הפסיד בגלל המעשה הזה את בכורתו ליוסף, שקיבל 'שכם אחד על אחיו' בנחלת הארץ כדין בכור (עיין דהי"א ה', א).