ויגש
רשימות היחס במקרא
מחבר: אלחנן סמט
בראשית מו; שמות א
עיונים בפרשת השבוע כרך א', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד
תוכן המאמר:
א. מבוא: על הרשימות במקרא
ב. רשימת שמות בני ישראל בפרשתנו משקיפה על ספר בראשית
ג. רשימת שמות בני ישראל בפרשתנו משקיפה על ספר שמות
ד. הסתירות במספרים שברשימה
ה. הנשים הנמנות ברשימה ואלו שאינן נמנות בה
ו. חצרון וחמול בני פרץ בין יורדי מצרים - הייתכן?
ז. יישובו של קאסוטו לתמיהה הגדולה
מילות מפתח: רשימות יחס במקרא, מספרים במקרא
א. מבוא: על הרשימות במקרא
בראש פרשת ויגש, בנאומו של יהודה לפני המשנה למלך מצרים המתנכר עדיין לאחיו, מגיע סיפור יוסף ואחיו לשיאו הדרמטי, ומייד לאחר מכן באה ההתרה של פקעת העלילה בהתוודעותו של יוסף לאחיו, במעמד שאף הוא דרמטי ומרגש. אף שהמתח שהיינו שרויים בו עד להתרת העלילה פג, ממשיך הסיפור להוביל אותנו מסערה רגשית אחת לאחרת, והוא רחוק מן הרגיעה והשלווה האופייניים לשלב שלאחר ההתרה בסיפורים רבים. לאחר שהתוודע יוסף אל אחיו היה עליו עוד להתגבר על בהלת אחיו שלא יכלו לענות אותו מרוב בהלתם (מ"ה, ג). הדבר עלה בידיו רק במאמץ רטורי ניכר, ורק אחר שנישק לכל אחיו ובכה עליהם - "וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (שם טו).
הסערה הרגשית הבאה היא בתיאור שיבתם של האחים אל אביהם הזקן לבשרו כי "עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" ובתיאור תגובתו על בשורה זו (מ"ה, כה-כח).
תיאור ירידתו של יעקב למצרים (מ"ה, כח - מ"ו, ז) חושף לפנינו את חיבוטי הנפש של יעקב במעשה זה. שמחה וחרדה משמשות בערבוביה: משיכה בחבלי אדם ובעבותות אהבה לבנו האהוב שעליו התאבל עשרים ושתיים שנה, מתנגשת ביראה עמוקה מפני המשמעות המאיימת המרומזת בירידה זו - ראשיתה של גלות ארוכה.
לאחר הסיפור הטעון הזה על ירידת יעקב מצריימה באה רשימה מפורטת של בניו ובני בניו - שבעים הנפשות שבאו עמו (מ"ו, ח-כז), ולאחריה ממתינים לנו בפרשה עוד שני מפגשים דרמטיים: המפגש בין יעקב ליוסף, שקיצור תיאורו והאיפוק המאפיין אותו אומרים 'דרשנו', ומפגשו של יעקב עם פרעה, שאף הוא אומר כזאת. רק עתה, לקראת סיום הפרשה, משתחרר הסיפור מן הקצב המהיר והנרגש של האירועים ומוצא מקום לספר על תיקוניו החברתיים של יוסף במצרים בשנות הרעב (מ"ז, יג-כו).
מכל שפע המעמדים הדרמטיים והנרגשים שיש בפרשתנו, התובעים קריאה רגישה וניתוח ספרותי מדוקדק, בחרנו לעסוק בעיוננו דווקא ברשימת שבעים הנפש של בית יעקב שבאו מצריימה. בחירה זו עלולה להתמיה: מה יש בה ברשימת שמות ומספרים שיוכל לפרנס עיון זה? ומדוע לעסוק בקבוצת פסוקים שאופייה טכני והיא מהווה 'אי' ספרותי הקוטע את רצף העלילה, בפרשה שהיא כה עמוסה בפעילות דרמטית?
רשימות מסוגים שונים מהוות סוג ספרותי חשוב ונפוץ במקרא, והקורא בן ימינו נוטה להתעלם מהן בדרך כלל מחוסר עניין. לחוסר העניין הזה יש לעתים סיבה אובייקטיבית: שמות של אנשים, מקומות או חפצים אינם אומרים לנו כיום את מה שאמרו לקורא הקדום, שהשמות הללו היו מוכרים לו וקשורים אל חייו ואל סביבתו. אולם זהו הסבר חלקי בלבד. הסיבה העיקרית לחוסר העניין היא שינוי הטעם הספרותי של הקורא בן ימינו מטעמו של הקורא הקדום, שהיה הנמען הראשון של המקרא. הקדמונים חיבבו עד מאוד רשימות אלו, ויש מהן שהיו בעבורם כעין דברי שיר. רשימות רבות באות במקרא דווקא כדי לבטא חגיגיות והתרוממות מ'שגרת הסיפור' המקראי, וישנן רשימות הנושאות אופי של שירה אפילו בדרך כתיבתן במקרא.[1]
מובן שאין ניתן לשנות את טעמו הספרותי של הקורא המודרני, אולם המעיין במקרא,החפץ בהבנת פשוטו, נדרש בכל זאת לנסות לשים עצמו במקומו של הקורא הקדום ולהבין את טעמו הספרותי, שכן רק כך יוכל להבין ולחוש כמידת יכולתו את כוונת הכתוב.
בדברנו על הקורא 'בן ימינו', כוונתנו לקורא הממוצע. ישנם קוראים - פרשנים וחוקרים - שעבורם הרשימות במקרא הן אוצר בלום של ידע מרתק בתחומים שונים. חוקרי הגיאוגרפיה המקראית, דרך משל, מוצאים כי רשימות הגבולות של נחלות השבטים בספר יהושע או רשימת תחנות המסע של ישראל במדבר בפרשת מסעי הן מן החלקים המרתקים ביותר במקרא. אף רשימה גינאולוגית שהיא פשוטה בעינינו, מהווה בעיני חוקרים בעלי עניין מעין כתב חידה היסטורי המצריך פענוח.
כל האמור ביחס לכלל הרשימות במקרא אמור אף ביחס לרשימת שבעים הנפש הבאים את יעקב מצריימה. רשימה זו מהווה שיא חגיגי בסיפור על יוסף ואחיו, והיא מצויה במוקד חשוב במהלך העלילה - בין הבשורה שנתבשר יעקב על כך שיוסף בנו חי, ושהביאה אותו לרדת אל בנו, לבין פגישתו עמו במצרים. רשימה זו מהווה גם את 'קו פרשת המים' בקורות בית יעקב, המפריד בין קורותיו של בית זה בארץ כנען לבין קורותיו בארץ מצרים[2]. הקורא הָרָגיש חש אפוא כי רשימה זו מהווה נקודת גובה בסיפור, והיא מהווה ביטוי מרגש לרעיונותיו ולמגמתו.
הפרשן הדקדקן והחוקר הקפדן, לעומת זאת, מוצאים ברשימה זו דברים הנסתרים מן העין המסתפקת ברפרוף על פני השמות והמספרים שבה. הללו מוצאים ברשימתנו רמזים לעניינים חשובים הנוגעים לבית האבות ולעתידו של עם ישראל, והם מצביעים על קשיים וסתירות התובעים את פתרונם.
אנו נפתח את עיוננו בהתרשמות כללית מרשימתנו וממגמתה, אך בהמשך נתבונן בכמה מפרטיה במבט חוקר.
רשימת "שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה" היא, כאמור, 'קו פרשת המים' בסיפור יוסף ואחיו ובקורות ישראל שעליהן מספרת התורה. בתור שכזו משקיפה הרשימה על שני כיווני זמן הפוכים - על העבר המתנקז עד אליה, ועל העתיד שהיא משמשת לו נקודת מוצא - ובאופן מפליא היא חותרת למסקנה משותפת משתי הפרספקטיבות הללו, כפי שיתברר להלן.
בעיוננו לפרשת מקץ עמדנו על שתי משמעויות שונות שיש לסיפור יוסף ואחיו בכללותו. מן העיון בסיפור כשלעצמו עולה שזהו סיפור 'תולדותיו' של יעקב בארץ כנען. כך מעידה הכותרת הבאה בראש הסיפור כולו (ל"ז, א-ב) - "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב..." - כפי שביאר אותה רשב"ם: זהו סיפור הקמת הזרע (=העמדת 'תולדות') על ידי בניו של יעקב - הקמת דור שלישי במשפחתו. בתור שכזה מתקשר סיפור יוסף ואחיו אל סיפורי המאבקים הקודמים של האישים הנבחרים בספר בראשית על הקמת זרע, והוא האחרון שבהם[3].
הקושי בהקמת הזרע במשפחתו של יעקב בזמנו של סיפורנו נובע מן המשבר החמור שאליו נקלעה המשפחה בגלל טעויות וחטאים של בני המשפחה כולם. שניים מבניו של יעקב - החשובים שבהם - יהודה ויוסף, ניתקו בשל המשבר הזה ממשפחתם ועמדו בפני סכנה חמורה של הכרתת זרע או של אי-הקמתו. סיפור יהודה ותמר מתאר את ההתגברות על סכנת הכרתת הזרע בזכותה של תמר: תמר יולדת ליהודה שני בנים, וכך מוקם לו זרע. סיפור עלילותיו של יוסף במצרים (בפרקים ל"ט-מ"א) מתאר כיצד יוסף, שנמכר לעבד במצרים, זכה לעלות לגדולה, ועל ידי כך זכה גם לשאת אישה ולהוליד ממנה שני בנים. המשך הסיפור מתאר את מאבק ההישרדות של המשפחה כולה בעת הרעב. אגב המאבק הזה מתאחדת המשפחה, ושני הענפים הנידחים - יהודה ויוסף - שבים אליה ביחד עם זרעם.
את רגע האיחוד השלם של המשפחה במצרים מקדימה רשימת שבעים הנפש של בית יעקב. מה אומרת אפוא רשימה זו? בסופו של העיון לפרשת מקץ כינינו אותה 'שירת הניצחון' במאבק על הקמת הזרע במשפחת יעקב. אל רשימה זו רומזת הכותרת העומדת בראש הסיפור "אלה תֹלדות יעקב...", כפי שהיטיב רשב"ם לבארה:
"אלה תלדות יעקב" - בני בניו שהיו שבעים והיאך נולדו. כיצד: יוסף בן שבע עשרה שנה ונתקנאו בו אחיו, ומתוך כך (א) ירד יהודה מאת אחיו והיו לו בנים... שלה ופרץ וזרח, (ב) ונתגלגל הדבר שיוסף הורד מצרימה ונולדו לו במצרים מנשה ואפרים, ושלח יוסף בשביל אביו וביתו, עד שהיו שבעים.
אל רשימה זו חותר אפוא הסיפור כולו מראשיתו: הוא מתאר כיצד התגבר בית יעקב על משבר ההתפוררות הפנימית וזכה להקים דור שלישי גדול ומסועף ששב להתלכד מסביב לאבי המשפחה, בלא שנידח ממנו נידח; כל בניו של יעקב הקימו משפחות משלהם, וכולם שבו עם זרעם לחיות בקרב המשפחה.
רשימה זו אינה מהווה אפוא רק 'שירת ניצחון' אלא גם שירת הודיה לה'. זוכרים אנו את תפילתו של יעקב באחד מרגעיו הקשים, כאשר ריחפה מעל משפחתו סכנה מידיו של עשו:
ל"ב י קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ
כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׂנֵי מַחֲנוֹת.
מי נכלל אז בשני המחנות הללו? ארבע נשיו של יעקב ושנים עשר ילדיו, שהגדול שבהם היה אז כבן שלוש עשרה.
מאז שב יעקב אל ארץ כנען באותו הסיפור (ל"ג, יז-כ) עברו שנות דור - יותר משלושים שנה[4], שבהן ישבו יעקב וביתו בארץ כנען. בניו של יעקב בגרו, והקימו כולם משפחות משלהם והולידו בנים. יעקב האב הזקן יכול היה להתבונן בעגלות הבאות מצריימה, המלאות נשים וטף שהם תולדותיו, בסיפוק רב. לו נשא יעקב תפילה בעת ירידתו למצרים, ודאי היה אומר: 'קטונתי מכל החסדים אשר עשית את עבדך, כי בשני מחנות של נשים המטופלות בשנים עשר ילדים קטנים עברתי את הירדן בחזרה לארץ כנען, ועתה הייתי בה לשבעים נפש - לשבט גדול שיש בו שנים עשר אבות משפחות'. הרשימה בפרשתנו היא התחליף לתפילת ההודיה הדמיונית הזאת, שלא מצאנו כמותה בכתוב.[5]
מן ההיבט הזה משקיפה רשימת שבעים נפשות בית יעקב, ביחד עם הסיפור השלם על יוסף ואחיו, אל עבר ספר בראשית כולו. בחירתו של אברהם מהווה התחלה חדשה בספר בראשית, העומדת בהקבלה לבחירתו של נח עשרה דורות לפני כן להיות אבי האנושות שלאחר המבול. כהמשך לכך יש לומר כי רשימת שבעים הנפש של יעקב ובניו עומדת בהקבלה לרשימת שבעים בני בניו של נח בפרשת תולדות בני נח (י', א-לב). השמות הנזכרים ברשימתנו הם שמות המשפחות שמהן יהיה בנוי העם בעתיד. והם הם שמות המשפחות שעליהן נאמר במפקד הנוחלים את הארץ (במדבר כ"ו, נג) "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת"[6]. רשימת שבעים הנפש של בית יעקב היא, אם כן, מקבילה מוקטנת של האנושות כולה, המורכבת משבעים עמים שנוסדו על ידי בני בניו של נח נוחלי הארץ כולה, שעליהם נאמר (י', לב) "וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ".
המשמעות האחרת של סיפור יוסף ואחיו, שגם עליה עמדנו בעיון לפרשת מקץ, עולה מראייתו בהקשר המקראי הרחב, שבו הוא משמש כסיפור מבוא לגלות מצרים[7]. בסיפור זה החלה להתקיים ביעקב ובזרעו גזרת הגלות שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים (בפרק ט"ו). הרעב בארץ והורדת יוסף למצרים והפיכתו שם למשנה למלך, כל אלו משמשים אמצעים 'לפתות' את יעקב לרדת למצרים בכבודו - "בחבלי אדם" ו"בעבֹתות אהבה", כדי שבו ובזרעו תחל הגלות.
את רגע הכניסה הממשית של יעקב ושל ביתו לגלות מצרים מקדימה רשימת שבעים נפשות בית יעקב. מה אומרת רשימה זו כמבוא לגלות מצרים? חשיבותה בשני דברים. ראשית, היא באה ללמד כי גלות מצרים אינה גלות של יחידים או של משפחה בודדת אלא גלות של שבט גדול שהוא ראשיתו של עם, הגולה מארצו שבה נוצר. מבחינה זו יש חשיבות רבה להדגשה בכותרתו של הסיפור השלם כי 'תולדות יעקב' שעליהן יסופר להלן הועמדו בעת שיעקב ישב בארץ כנען. לתפיסת ישיבתם של בני ישראל במצרים כגלות של עם מארצו נודעת חשיבות רבה בעיצוב התודעה של בני ישראל החיים במצרים: הם חיים שם בהכרה שזו אינה ארצם, אלא ארץ כנען היא ארצם, שממנה יצאו אבותיהם - שבעים הנפש מייסדי המשפחות שמהן מורכב עם ישראל. אל ארץ כנען - צור מחצבתו של העם - תהיינה עיניהם נשואות לשוב כאשר 'פקוד יפקוד אלוהים אותם'.
ברם, יש לרשימת שבעים הנפש חשיבות נוספת. בתוך דורות אחדים יֵהפכו שבעים הנפש הללו לעם רב ועצום, ובכך תתקיים הבטחת ה' לאבות להרבות זרעם. ביחס למהפך הדמוגרפי הזה המספר 'שבעים' אינו מספר גדול: אמנם שנים עשר בניו של יעקב העמידו כולם צאצאים, אולם מידת ההתרבות של משפחת יעקב בשנות הדור שישבו בארץ כנען לא הייתה יוצאת דופן[8]. במצרים, לעומת זאת, יחל תהליך התרבות יוצא דופן שיביא לכך שבעת היציאה ממנה ימנה העם שישים ריבוא גברים. דבר זה נאמר בפירוש בנאומו של מביא הביכורים לפני ה' (דברים כ"ו, ה): "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׂם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׂם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב", ומשה מבליט זאת בנאומו בספר דברים (י', כב):
בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה
וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.
על משמעות זו של רשימת שבעים הנפש במקומנו עמד חזקוני בפירושו לפסוק הפותח את רשימתנו (מ"ו, ח):
"ואלה שמות" - חזר ומנאן[9] לספר נפלאות הקב"ה, שבשבעים נפש ירדו למצרים, ובזמן מועט נעשו יותר מששים ריבוא.
נוכחנו אפוא בשני הסעיפים האחרונים של עיוננו כי רשימת שבעים הנפש של בית יעקב נועדה "לספר נפלאות הקב"ה" הן בהתייחסותה אל העבר, כסיכום תהליכים שאירעו בחיי יעקב ושתוארו בספר בראשית, והן בהתייחסותה אל העתיד - אל התפתחותו של עם ישראל מאותן שבעים נפש - כפי שיתואר הדבר בספר שמות.
לאחר שראינו את הרשימה בפרשתנו בהקשר רחב כצומת היסטורי בעל משמעות דתית, אנו מבקשים להתבונן בכמה מפרטי הרשימה הזאת כשלעצמם. בשלושה עניינים בה (שיש ביניהם קשר) נמקד את תשומת לבנו בסעיפים הבאים: 1. המספרים שברשימה; 2. מקומן של הנשים בה; 3. מקומם של הריבֵּעים - הדור הרביעי ליעקב ברשימה. סעיף זה יעסוק בבעיית המספרים.
הרשימה בנויה מארבע קבוצות של משפחות בני יעקב המסודרות על פי נשות יעקב: פירוט בניה ובני בניה של כל אחת מנשי יעקב, ולאחריו - סיכום הנפשות באותה קבוצה. האמהות מסודרות בסדר יורד, לפי מספר הנפשות השייכות לכל אחת מהן, והן נחלקות לשתי קבוצות: לאה וזלפה שפחתה; רחל ובלהה שפחתה.
הנה פירוט המספרים:
קבוצת בני לאה 33
קבוצת בני זלפה שפחתה 16
קבוצת בני רחל 14
קבוצת בני בלהה שפחתה 7
והנה הקשיים שמעוררים מספרים אלה:
א. כבר במספר הראשון מתבלט קושי: במניין בני לאה (הכולל אף את דינה) אינך מוצא אלא 32 נפש![10] הנפש היתֵרה במניין בני לאה אף 'פוגמת' בהרמוניה המספרית הניכרת ברשימה: בני הגבירות במשפחת יעקב כפולים מבני השפחות הן בסך הכול (23:46) והן בכל צמד נשים בנפרד (לאה-זלפה 16:32; רחל-בלהה 7:14).
ב. בסיום הרשימה (פסוקים כו-כז) באים הסיכומים בשני מספרים: נפשות יוצאי ירך יעקב שבאו מצרימה - 66 נפש, ולעומתם יוסף ושני בניו, שהיו מצויים כבר במצרים. המספר 66 מתאים לחיבור המספרים הקודמים (בהפחתת שלוש נפשות מקבוצת בני רחל - יוסף ושני בניו) רק אם מונים 32 נפשות בבני לאה, ודבר זה מחזק את השאלה הקודמת.
ג. אחר שני המספרים המסכמים הקודמים הבאים בסוף הרשימה (בפסוקים כו-כז) בא המספר האחרון לסכם את הרשימה כולה:
כז כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה - שִׂבְעִים.
אולם שני המספרים הקודמים אינם עולים אלא לשישים ותשע, וכדי להגיע לשבעים נראה שיש להוסיף את אותו גורם נעלם, שלעתים הוא נגלה ולעתים הוא נכסה.
ובכן, מיהו אותו גורם שלעתים הוא כלול במניין ולעתים איננו, ומהו קנה המידה להכללתו או לאי-הכללתו במניין?
מדרש בראשית רבה (צ"ד, ט) ניסח את השאלה רק ביחס לשלב סיכום המספרים בפסוקים כו-כז, משום ששם הסתירה בין חיבור המספרים 66 ו-3 לבין סיכומם ב-70 ממש זועקת:
רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן: ראית מימיך אדם נותן לחבירו ששים וששה כוסות (- של זכוכית, שהן דבר יקר שמקפידים במניינו המדוייק) וחוזר ונותן לו אף שלושה, והוא מונה אותם שבעים?!
במדרש מוצעות כמה תשובות על דרך הדרש, אך תשובה אחת הניתנת בו, נראה שהיא התשובה על דרך הפשט, וכך אכן פירשו הפשטנים בכל הדורות[11]:
ויש אומרים: יעקב השלים עמהם את המניין.
אמר רבי יצחק: משל לשני לגיונות של מלך: דקומניא ואגוסטינא[12]. בשעה שהמלך נמנה עם אלו - נמצאו שלמים, ובשעה שהמלך נמנה עם אלה - נמצאו שלמים.
בעוד שדעת ה'יש אומרים' גילתה לנו כי 'הגורם הנעלם' הוא יעקב, בא משלו של רבי יצחק לבאר את הסיבה להופעתו ולהיעלמותו במניינים השונים. שני הלגיונות החשובים בצבאו של יעקב - הלא הם בני לאה ובני רחל, וביותר יוסף, בן רחל ובנו האהוב של יעקב. במניין הראשון נמנה יעקב עם בני לאה, ועל כן מספרם 33 ביחד עמו. אולם בשלב המספרים המסכמים עולה מספרם של כלל בני יעקב היורדים מצריימה ל-66, ובהכרח מספר זה אינו כולל את יעקב. אל המספר הזה עליך להוסיף את האמור בפסוק כז:
וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם - נֶפֶשׁ שְׁנָיִם.
אולם כדי שיוסף ובניו ישלימו למניין שבעים, כאמור בהמשך הפסוק "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה - שִׁבְעִים" עליך להוסיף את יעקב למשפחת יוסף, שבה אכן לא נזכר מניין מפורש[13], ועל כן דבר זה אינו מן הנמנע. וכך משלים יעקב פעם אחת את מניין בני לאה ופעם אחת את מניין בני רחל. ונמצאו אלו ואלו שלמים במניינם.
המדרש המשיל את השלמתו של יעקב את שני 'לגיונותיו' כהשלמה שנועדה להפוך את שניהם לשלמים ולשווים ביחס המלך אליהם. אולם דומה שניתן לראות בתזוזה זו של יעקב מלגיון ללגיון משמעות הקשורה לסיפורנו ולתוכנו המיוחד: ביציאת בניו מארץ כנען לבוא מצריימה כלול יעקב בקבוצת בני לאה, שהיא קבוצת בניו הגדולה והעיקרית; אולם בסיכום הרשימה, המשקף את המפגש בין היורדים למצרים לבין המצויים בה זה מכבר, עובר יעקב למשפחת יוסף, כיוון שמרגע זה, שבו נתאחדה המשפחה בחסותו של יוסף, חוזר הלה למעמדו כבן המועדף, ומכאן ואילך יאריך הסיפור בתיאור המפגשים בין יעקב ליוסף ולבניו.
את תשובת המדרש, שמניין בני לאה (33) כולל את יעקב ואילו מניין היורדים למצרים (66) אינו כולל אותו, ניתן להוכיח מלשון הכתובים בשני המקומות. בפסוק הפותח את רשימתנו נאמר (ח):
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה - יַעֲקֹב וּבָנָיו - בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן.
מה באות המילים "יעקב ובניו" להוסיף על הפסוק ומה נחיצותן? את המילים "בני ישראל" הבאות בראש הפסוק ניתן לפרש בשתי דרכים: א. בניו של יעקב, הקרוי גם בשם ישראל; ב. האישים הכלולים בשבט הקרוי 'בני ישראל'. לפי הפירוש הראשון אין מקום לכלול את יעקב במניין, אולם לפי הפירוש השני הדבר אפשרי, שהרי אף הוא - אבי השבט - כלול בשבטו. המילים "יעקב ובניו" משמשות תמורה למילים "בני ישראל הבאים מצרימה" ובכך הן מחייבות את הפירוש השני: 'בני ישראל' הם השבט הקרוי כך, הכולל בתוכו הן את יעקב עצמו והן את בניו. ומכאן שיש לכלול את יעקב בקבוצה הראשונה, העיקרית והגדולה של בניו - קבוצת בני לאה, שיחד עמו הם מונים שלושים ושלוש נפשות.[14]
לעומת זאת, בפסוק הסיכום של נפשות היורדים למצרים נאמר:
כו כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ... כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ.
ניסוח כזה אינו יכול לכלול את יעקב, שהרי יעקב אינו כלול ב'יוצאי ירכו הבאים לו מצרימה'[15]. הוצאתו של יעקב מסיכום זה נועדה, על פי דברי המדרש, לאפשר את מנייתו בסיכום הכללי של שבעים נפש כמי שמשלים את יוסף ובניו.
ברור שמספר הנפשות הממשי שירדו למצרים היה גדול יותר משבעים, שהרי במניין זה לא נמנו נשות בניו של יעקב, כמפורש בפסוק כו:
כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׂי בְנֵי יַעֲקֹב...[16]
נראה אפוא שרשימתנו אינה כוללת נשים. אולם דבר זה לכאורה אינו נכון: שתי נשים כלולות בה, הן בשמותיהן והן כמשלימות המניין - דינה בת יעקב ולאה (פסוק טו) ושרח בת אשר (פסוק יז)[17]. ובכן, מדוע מנו את השתיים הללו ולא את נשי בני יעקב? התשובה ברורה: נשי בני יעקב אינן כלולות ב'יוצאי ירכו', ומלבד זאת הן כלולות במניין באמצעות אישיהן, שהרי 'אשתו כגופו', אולם דינה ושרח הן תולדותיו של יעקב.
הסבר זה למנייתן של דינה ושרח מעורר קושי: העובדה שליעקב נולדה בת אחת בלבד אחר עשרה בנים כתובה לפנינו בפירוש בפרק ל' בספרנו. אולם הייתכן שבכל שתים עשרה המשפחות של בני יעקב, שלהן נולדו חמישים ושבעה צאצאים, לא נולדה אלא בת אחת - שרח בת אשר? דבר זה הוא בגדר חריגה חריפה מן ההסתברות הסטטיסטית. מסתבר לומר שלבניו של יעקב אכן נולדו בנות, כדרכו של עולם, במספר שווה פחות או יותר למספר הבנים, והללו אינן מנויות בשבעים הנפש שירדו למצרים.
אפשר שדבר זה נרמז בפסוקים המקדימים את רשימתנו:
ו ... וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ.
ז בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה.
המפרשים נתקשו מי הן 'בנותיו' של יעקב הנזכרות בפסוק ז, והלוא אנו יודעים רק על בת אחת שלו - דינה? וכן הם התקשו בשאלה מי הן 'בנות בניו', והלוא אנו יודעים על בת אחת בלבד שנולדה לבן יעקב - שרח בת אשר?[18]
נראה אפוא שפסוק ז בא ללמדנו שליעקב אכן היו בנות בנים רבות מלבד שרח בת אשר. אך מי הן 'בנותיו' של יעקב? קשה לשער שהיו ליעקב בנות נוספות על דינה. אמנם הפתרון כאן פשוט: 'בנותיו' הן אלו שכבר נזכרו בְ-ל"ז, לה "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ" - וכבר פירש רבי נחמיה בבראשית רבה (פ"ד, כא) "כנעניות היו... אין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו".[19]
על פי פירוש זה ייפתר קושי נוסף בפסוק ז: מדוע מפריד הכתוב בין זכרים לנקבות דווקא - 'בניו ובני בניו / בנֹתיו ובנות בניו' ולא בין הדורות בדרך זו: 'בניו ובנֹתיו / בני בניו ובנות בניו'. ההפרדה בין המינים בפסוק ז תתפרש כרמז לעיקרון שעליו בנויה הרשימה שבהמשך: ברשימה זו נמנים באופן עקרוני הזכרים בלבד - "בניו ובני בניו אתו" - ואילו הנקבות - כלותיו של יעקב ('בנותיו') ונכדותיו ('בנות בניו') - אינן נמנות ברשימת שבעים הנפש.[20] ומדוע אין בנות בניו של יעקב במניין, והרי אף הן "יוצאי ירכו" של יעקב? משום שאלו מהן שנישאו בתוך משפחת יעקב לבני דודיהן לנשים או הבנות הקטנות שעתידות להינשא להם כלולות במניין באמצעות אישיהן, שהרי "אשתו כגופו",[21] ואלו שנישאו או שעתידות להינשא מחוץ למשפחה (אם אכן אירע דבר כזה) - אין למנותן, מפני שלא ייכללו יותר במשפחת יעקב.
נראה שעל פי עיקרון זה מוסברת גם הזכרתה של דינה במניין: לאחר פרשת שכם ישבה דינה, כנראה, ברווקותה בבית יעקב[22], ועל כן לא חלו עליה הסיבות הנ"ל לאי-הכללת הנקבות במניין. את הטעם להזכרתה של שרח בת אשר קשה לדעת, אך אפשר שהסיבה לכך דומה: שרח הייתה אף היא בת בוגרת שאינה נשואה.
ברשימת שבעים הנפש הבאים מצריימה מצויים שני זוגות נכדים של בני יעקב: חבר ומלכיאל נכדיו של אשר (יז), וחצרון וחמול נכדיו של יהודה (יב). האם היו בני יעקב בעת הירידה למצרים בגיל הראוי להעמדת בני בנים? מלבד בנימין צעיר הבנים[23], היו שאר האחים בני ארבעים עד ארבעים וחמש באותה עת[24]. אין זה מן הנמנע אפוא שמי מבניו של יעקב שנשא אישה בצעירותו ואף השיא אישה לבנו בהיותו צעיר, זכה לבני בנים עוד לפני הירידה למצרים.
אמנם במה שנוגע להולדתם של בני בנו של אשר אין הדבר כה מרווח: אשר אינו מן הבנים המבוגרים של יעקב, ודווקא בנו הרביעי - בריעה - הוא שהעמיד לאשר שני בני בנים עוד לפני הירידה למצרים. אך על אף לחץ הזמנים הזה - הדבר הוא בגדר האפשר.
אולם במה שנוגע לבני בנו של יהודה אנו נתקלים בקושי חמור ביותר. שני נכדיו של יהודה אינם בנים לשלה (שכזכור מפרק ל"ח [יד] גדל, ויכול היה באופן עקרוני לייבם את תמר ולהעמיד בני בנים ליהודה) אלא הם בניו של פרץ:
יב וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל.
נראה כי דבר זה לא ייתכן: הרי הסיפור אודות הקמת הזרע בבית יהודה (פרק ל"ח) התרחש במשך כעשרים שנה, המקבילות לעשרים השנה שבהן היה יוסף במצרים עד לראשית הרעב.[25] פרץ וזרח נולדו, אם כן, סמוך לבואה של המשפחה למצרים והיו אותה עת תינוקות רכים, וודאי שפרץ לא יכול היה להיות אב לשני בנים!
הנחתנו היא שסיפור יהודה ותמר התרחש כולו לאחר מכירת יוסף, כנאמר בראש הסיפור ההוא (ל"ח, א) "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו"[26]. ראב"ע בביאורו לפסוק זה ניסה לפתור את הבעיה באמצעות הקדמת ראשיתו של הסיפור על יהודה למכירת יוסף:
"ויהי בעת ההִוא" - אין זה העת כאשר נמכר יוסף, רק קודם הִמָכרו...[27] והוצרכתי לפירוש הזה בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו במצרים רק כ"ב שנה. והנה נולד אונן, שהוא שני לבני יהודה, וגדל עד שהיה לו זרע, וזה לא ימָצא בפחות מי"ב שנה[28]. ועוד [נאמר] (ל"ח, יב) "וירבו הימים" (- שבהם גדל אף שלה), וגם הרתה תמר והולידה פרץ, והוא בא אל מצרים ויש לו שני בנים.[29]
אולם דברי ראב"ע אינם פותרים את הבעיה, משום שחסרות לנו שנות דור נוסף, ואילו האפשרות להקדים את נישואיו של יהודה למכירת יוסף מוגבלת ביותר: יהודה היה כבן עשרים בעת מכירת יוסף, ואם נשא את בת שוע לפני מכירתו, לא היה זה אלא שנים ספורות לפני כן, ועדיין אין בתוספת זו כדי לפתור את בעייתנו.[30]
שאלה זו משמיטה לכאורה את הקרקע מתחת למה שכתבנו בעיוננו לפרשת וישב אודות הסינכרוניות שבין חטיבת הסיפורים על יוסף במצרים (פרקים ל"ט-מ"א) לבין סיפור יהודה ותמר[31]. אולם הקושי העומד לפנינו אינו תלוי, כאמור, בהנחת אחדות הזמן של הסיפורים הללו, אלא הוא קושי העומד בפני עצמו אל מול כל קריאה שהיא בספר בראשית כספר אחדותי[32].
בשנת תרפ"ט הקדיש פרופ' מ"ד קאסוטו מאמר בשם 'מעשה תמר ויהודה' לטיפול בבעיה זו[33]. נביא כאן את עיקרי דבריו[34]:
האם הסתירה הזאת (- בין הכרונולוגיה של סיפור יוסף לבין התמשכות האירועים בסיפור יהודה ותמר) נמצאת באמת? כדי לעמוד על העניין, נעיין בדיוק ובתשומת לב במקראות עצמם... נתחיל במה שכתוב בבראשית מ"ו... כשבא הכתוב להזכיר את חצרון ואת חמול הריהו משתמש בניב מיוחד להם, שונה מאלה שהשתמש בהם בשביל שאר בני ישראל. על פי הרוב כתוב 'ובני פלוני'... וכאן כתוב "וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ" וגו'. השינוי החיצוני הזה מעיר בלבנו הרושם שרצה הכתוב להשמיענו פה איזה דבר מיוחד, שונה ממה שרצה להשמיענו על אודות שאר בני ישראל... ומכיוון שעל ידי הנוסח 'ובני פלוני...' מובאים פה שמותם של יורדי מצרים, הרשות בידנו לשער, כי כשעזב הכתוב את הנוסח הזה ונקט לשון "וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ", כִיוון בזה ללמדנו כי בניו של פרץ לא מיורדי מצרים היו, אלא משום איזו סיבה אחרת נזכרו כאן. תדע, שאף בני יוסף לא היו מיורדי מצרים, ואף הם נזכרו כאן (פסוק כ) בשינוי לשון.
עלינו לחקור עתה, מאיזו סיבה ובאיזו כוונה בא הכתוב להגיד לנו, שנולדו לו לפרץ בארץ מצרים חצרון וחמול.
מן הראוי שנשים לב אל העובדה, כי גם ער ואונן נזכרים פה (- פסוק יב: "וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה, וָפֶרֶץ וָזָרַח, וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן"). למה לו להזכירם, מכיוון שכבר מתו קודם שירד יעקב עם בניו ובני בניו למצרים?... גם הפעם עלינו לחקור על כוונת הכתוב.
קרוב הדבר כי מספר שבעים בני יעקב, כמספר שבעים המשפחות היה קבוע... כעין מספר קודש...[35] במספר המקובל של שבעים בני ישראל, בניו ובני בניו של יעקב אבינו, נכללו אף ער ואונן, בתור בניו של אחד השבטים, וכשבא הכתוב לפרט את שמות בני ישראל שירדו למצרים אחר מותם של אלה, מובן שהיה לו למצוא אמצעים כדי שלא ימעט המספר הכללי משבעים[36]... אולם אין לחשוב שנכנסו חצרון וחמול פשוט למלא את החיסרון, שאם כן עדיין קשה לנו להבין מפני מה נשארו במקומם שמותם של ער ואונן, וקשה גם כן מה הועיל הכתוב בהזכירו את חצרון וחמול, מכיוון שלפי מה שאמרנו למעלה לא נולדו שניהם אלא במצרים.
כדי להבין הדבר על בוריו, עלינו לזכור כוונת תורת הייבום, שכל מעשה תמר סובב עליה. כוונת הייבום הריהי להקים שם המת בישראל (דברים כ"ה, ו) "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת [של היבם] וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל". בנדון שלנו, מכיוון שהמתים היו שניים, היו צריכים שני הבנים הראשונים, ולא הבכור בלבד, לקום על שם המתים. לפיכך לו ייבם שלה את תמר, היה בנו בכורו נחשב לבא כוחו של ער ובנו השני לבא כוחו של אונן. אולם תמר לא נתייבמה לשלה... [אלא] ליהודה, אבי בעליה המתים... מובן הדבר, שהבדל גדול יש בין בן אחיו של מת ובין בן אביו של מת. בסדר דורות המשפחה עומד בן אחיו של מת במדרגה שווה לזו שבה היו עומדים בניו של המת לו נולדו, ועל כן מן הראוי שייכנס במקומם, בעוד שבן אביו של מת עומד במדרגת המת עצמו ולא במדרגת בניו. וגדול ערכו של ההבדל הזה בנדון שלנו.
... כל אחד מבני השבטים זכה לייסד בישראל משפחה משלו, משפחה הנקראת על שמו, ולפיכך גם פרץ וזרח, בתור בניו של יהודה זכו לזה, ויהודה, מכיוון שהוליד חמישה בנים, ער ואונן ושלה ופרץ וזרח, זכה לחמש משפחות, ואין מן הראוי שתקופח ממנו זכות זו. אולם לו קמו פרץ וזרח תחת ער ואונן, היו משפחות בני יהודה רק שלוש, ומה שהרוויח יהודה מצד זה היה מפסיד מצד זה. כדי למלא מקום המתים באופן שלא יתמעט מניין משפחותיו של השבט, צריך היה שתיוסדנה שתי משפחות מיוחדות, מלבד אלה של שלושת בני יהודה הנותרים. לפיכך לא פרץ וזרח, אחיהם של ער ואונן, והעומדים בסדר דורות המשפחה במדרגה שווה למדרגתם, קמו על שם המתים, אלא שני בניו הראשונים של פרץ, חצרון וחמול, בני בנו של יהודה, העומדים במדרגה שווה למדרגת בני ער ואונן, קמו על שם דודיהם...[37] ובזה נתקיימה כלפי ער ואונן מצוות "וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל", שהרי אף על פי שמתו שניהם בלא בנים, לא נמחו שמותם מתוך מגילות היוחסין למטה יהודה...[38]
עתה ברור לנו מפני מה נזכרו ער ואונן בבראשית מ"ו, יב (ובבמדבר כ"ו, יט) וברור לנו גם כן מפני מה נזכרו שם חצרון וחמול אף על פי שבשעת ירידת מצרים עדיין לא נולדו: צריך היה להגיד מעכשיו שנולדו לו לפרץ שני הבנים האלה באי כוחם של ער ואונן, כדי להצדיק הזכרת שמותם של המתים בתוך הרשימה. וכוונת הכתוב (מ"ו, יב) שהיה נראה לכאורה סתום ומתמיה מתפרשת לנו ממילא בכל פרטיה:
וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח
כלומר חמישה אלה נולדו לו ליהודה קודם ירידתו למצרים.
וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן
כלומר, ואף על פי ששניים מהבנים האלה, ער ואונן, מתו בארץ כנען ועל כן לא היו מיורדי מצרים, מכל מקום:
וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל
- באי כוחם של ער ואונן, ועל כן לא נפקד מקומם (- של ער ואונן) בתוך בני יהודה.[39] מובן הדבר שאין חצרון וחמול נכללים במספר שבסוף פסוק טו (- שלושים ושלוש נפשות בני לאה); אך נכללים בו ער ואונן מפני הטעם שביארתי למעלה.
עתה מבאר קאסוטו כיצד האירועים שבפרק ל"ח אכן נכנסים באותן עשרים ושתיים שנה שבין מכירת יוסף לבין ירידת המשפחה למצרים בשנה השנייה לרעב: "עם יתר המשפחה הובלו מצריימה גם שני הילדים פרץ וזרח בני חודשים אחדים". וקאסוטו מסיים את מאמרו:
מתוך עיון מדויק בכתובים זכינו אפוא... להיווכח כי הפרשה שלנו
(- בפרק ל"ח) מתאימה באופן היותר פשוט למה שכתוב בבראשית מ"ו, וסרה בזה הקושיה הכרונולוגית העומדת בפני ההבנה האחדותית של הסיפור (- על יוסף ואחיו ועל יהודה ותמר, שלדעתו הם סיפור אחד). ומתוך מחקרנו זה ייראה בבירור כי הטענות הנראות לכאורה חמורות ביותר נגד אחדות סיפורי המקרא תיבטלנה לפעמים על נקלה כשנסתכל בדיוק ובלי שום משפט קדום בלשון הכתוב.
[1]. בפרק י"ב בספר יהושע מסוכמת מלחמת כיבוש הארץ על ידי יהושע ברשימה של שלושים ואחד מלכי כנען שנוצחו, הכתובה בצורה של שירה. רשימה זו אכן הייתה שירה לדור כובשי הארץ ולדורות הבאים אחריהם בתקופת המקרא: היא הזכירה להם את האירוע ההיסטורי המכונן הזה - את כיבושה המהיר של הארץ מידי מלכי כנען הרבים. שמות רוב הערים המוזכרות ברשימה זו היו מוכרים לכל אדם מישראל שחי בארץ, ואפשר שכך גם עלילות כיבושן.
דוגמה קרובה לזו היא רשימת עשרת בני המן במגילת אסתר (ט', ז-י), הכתובה אף היא כשירה, והנקראת גם כיום בקול על ידי הקהל הנאסף לשמוע את קריאת המגילה, כדרך שנקראים כמה מפסוקי השיא הדרמטיים שבה.
אף רשימת קרבנות הנשיאים בעת חנוכת המזבח (במדבר ז', יב-פג), החוזרת על עצמה שתים עשרה פעמים כמעט ללא שינוי (מלבד שם הנשיא המביא את קרבנו), מסתבר שהייתה בעיני הקורא הקדום ובאוזני השומע הקדום ביטוי לחגיגיות המעמד של חנוכת המזבח ביום הימשח אותו, והוא חש רגש רוממות בחזרה הזאת, המקיפה את נשיאי כל שנים עשר השבטים. תחושת השלמות והאחדות של העם שעוררה בו רשימה זו הייתה מתקפחת קשות לוּ 'התייעלה' הרשימה על פי דרכי הביטוי המקובלות עלינו כיום.
[2]. מאוחר יותר עתיד להתברר שזהו 'קו פרשת המים' המפריד בין קיום האבות ובניהם בארץ כנען לבין ראשיתה של גלות מצרים. לפיכך אין זה מפתיע למצוא את קיצורה של רשימה זו בראש ספר שמות, כמבוא לסיפור הגלות והגאולה. על ההקבלה בין שני המקומות עמדנו בעיוננו לפרשת שמות, סדרה ראשונה, סעיף ב.
[3]. 'סיפורי תולדות' קודמים שבהם מתואר מאבק על הקמת זרע הם: תולדות נח; סיפור המאבק על הקמת הזרע במשפחת אברהם; תולדות יצחק; וסיפור הקמת המשפחה של יעקב בחרן.
[4]. בשוב יעקב לארץ כנען היה יוסף כבן שש, ובעת שיעקב בא אל יוסף בשנה השנייה לרעב יוסף הוא כבן שלושים ותשע.
[5]. אף שאין להקשות, כמובן, מדוע אין יעקב נושא תפילת הודיה בסיטואציה זו, צריך להעיר בכל זאת שחגיגיות הרגע שבו מתאחדת המשפחה כולה סביב האב הזקן נעכרת מחמת הנסיבות שבהן נעשה הדבר: יציאת המשפחה מארץ כנען וירידתה למצרים. השעה שבה יעקב יורד למצרים מתוך חרדת הגלות אינה מתאימה לנשיאת תפילת הודיה על כך.
[6]. במפקד הנוחלים את הארץ בפרשת פינחס (במדבר כ"ו) חוזרים רוב שמותיהם של שבעים יורדי מצרים כשמות בתי האב בישראל שהארץ תֵחלק להם. וראה רשב"ם לבראשית מ"ח, ו הכותב: "כל שבעים נפש שהיו בשעת ביאת יעקב, בין בנים בין בני בנים, היו בתי אבות ולהם נתחלקה הארץ". יש לציין שמספר המשפחות הנזכר בפרשת פינחס (הכולל את שמות השבטים עצמם) עולה אף הוא לשבעים.
[7]. ראה בסעיף ג בעיוננו לפרשת מקץ.
[8]. מספר הבנים הממוצע בכל משפחה בבית יעקב בעת הירידה למצרים היה פחות מחמישה.
[9]. נראה שכוונת הפרשן בתיבה 'חזר' - בנוסף למניין בניו של יעקב בסוף פרשת וישלח (ל"ה, כב-כו).
[10]. והרי הפירוט: ראובן: חנוך ופלוא וחצרון וכרמי (5); שמעון: ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול (7); לוי: גרשון וקהת ומררי (4); יהודה: שלה ופרץ וזרח, וחצרון וחמול בני פרץ (6); יששכר: תולע ופוה ויוב ושמרון (5); זבולון: סרד ואלון ויחלאל (4); דינה (1). סך הכול: 32.
[11]. רשב"ם בביאורו לפסוק ח וראב"ע בביאורו לפסוק כז; אור החיים לפסוק ח. דעה זו היא המקובלת גם בין פרשני ימינו.
[12]. אלו הם שני לגיונות חשובים בצבא הרומאי Decumani et Augustiani (פירוש מנחת יהודה).
[13]. בפסוק כז אין סיכום של מניין נפשות משפחת יוסף: לא נאמר 'יוסף ובניו - נפש שלושה'.
[14]. על ראיה זו עמד רשב"ם בביאורו לפסוק ח " 'יעקב ובניו' - יעקב מחשבון שבעים נפש כמו שמוכיח לפנינו לפי הפשט 'כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו' של יעקב ולאה הכול 'שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ' - עם יעקב".
אף ראב"ע עמד על כך בביאורו לפסוק כז: "והנכון בעיניי שיעקב בחשבון [השבעים] וממנו יחל... והראיה על זה שאמר בתחילה 'יעקב ובניו' ".
את המילים המסכמות את מספר בני לאה (טו) "כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ", הנראות כמתנגדות להכללת יעקב במספר זה, מבאר ראב"ע (שם): "כאילו אמר 'כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו - שלושים ושלוש' ".
[15]. וכן כתב רשב"ם בביאורו לפסוק כו: "יעקב, שהוא מחשבון שלושים ושלוש של לאה, אינו בכלל יוצאי ירֵכו, כי יוצאי ירֵכו לא היו כי אם ששים ותשע".
[16]. מפסוק זה נראה קצת שזלפה ובלהה כבר לא היו בחיים בעת ירידת יעקב למצרים, ועל כן אין הפסוק ממעטן (לאה מתה עוד בארץ - ראה מ"ט, לא). אם הייתה אחת מהן, או שתיהן, בחיים, מובן שאף הן אינן כלולות במניין.
[17]. ללא דינה לא יעלה מספר בני לאה ל33- (אף כשיעקב כלול במספר זה), וללא שרח בת אשר לא יעלה מספר בני זלפה ל16-.
[18]. ראב"ע ביאר בדוחק כי הכוונה לשפחות שהיו לדינה ולשרח, שגדלו עם השתיים מקטנותן בבית יעקב ועל כן נקראו 'בנותיו' או 'בנות בניו' (אלא שלא ביאר בזאת מה פשר הריבוי של 'בניו').
וכך ענה רמב"ן על שאלות אלו בד"ה בנות בניו: "דרך הכתוב כשידבר ביִחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים. (כג) 'ובני דן - חשים'; (במדבר כ"ו, ח) 'ובני פלוא - אליאב'. וכן (- כאן): 'בנותיו' - דינה, ו'בנות בניו' - שרח בת אשר".
אלא שנראה שאין הנידון דומה לראיות: שני הפסוקים שהביא רמב"ן להוכיח את טענתו לקוחים משתי רשימות יחס שבהן חוזרת הנוסחה הקבועה 'ובני פלוני כך וכך', ולפיכך אין הנוסחה הזאת משתנה אפילו במקום שיש בן אחד בלבד; אפשר שמעין זה ניתן לומר על פסוק טו ברשימתנו: "אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ", וברור שבתיבה 'ובנותיו' הכוונה לדינה בלבד. אולם פסוק ז במקומנו אינו חלק מרשימת יחס (אלא הוא רק מקדים אותה), ועל כן נראה כי אין כל סיבה שלא לכתוב 'בניו ובני בניו אתו, בתו ובת בנו וכל זרעו'.
רד"ק ביאר כי 'בנותיו' הן דינה וכלותיו של יעקב ו'בנות בניו' הן שרח וכלותיהם של בני יעקב (הנשואות לנכדיו).
[19]. וראה דיון על כך בעיוננו לפרשת וישב סעיף ג1 ובנספח הראשון לאותו עיון.
[20]. במקום אחר שבו ישנה הפרדה בין זכרים לנקבות - בציווי ה' על נח ועל ביתו להיכנס לתיבה (ו', יח) - למדו חז"ל כי בהפרדה זו נרמז להם שאסורים הם לשמש מיטותיהם בשנת המבול. ואפשר שגם במקומנו זוהי הסיבה להפרדה , וראה רש"י לְ-מ"א, נ ד"ה בטרם תבוא שנת הרעב.
[21]. כך ביאר רמב"ן (בפירושו לפסוק טו סוף ד"ה שלשים ושלש) מדוע לדעת רבי יהודה, האומר בבראשית רבה (פ"ד, כא) כי בני יעקב נישאו לתאומות שנולדו עם כל שבט ושבט, לא נמנו נשות בני יעקב במניין השבעים אף שהיו 'יוצאי ירך יעקב': "נשיהם לא יימנו, כי האיש עם אשתו הוא אחד".
לפי ביאורנו, הפסוק (כו) האומר: "מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב", מתכוון למעט מן המניין אף את בנות בניו הללו הנשואות לנכדיו (שהן אמנם 'יוצאי ירך יעקב'), מן הטעם שהן כלולות במניין אישֵיהן.
[22]. המדרש (בראשית רבה פ', יא) האומר ששמעון נשא את דינה לאישה והיא זו שילדה לו את "שאול בן הכנענית" (פסוק י) - "בן דינה שנבעלה לכנעני" - הוא מדרש פליאה, שהרי שמעון ודינה הם אחים בני אם אחת, האסורים באיסור עריות מחמת שבע מצוות בני נח. וראה מה שהבאנו בשם רמב"ן בנספח הראשון לעיוננו לפרשת וישב.
[23]. קשה לקבוע את גילו של בנימין, והדבר תלוי בשאלה כמה זמן התעכב יעקב בסוכות ובשכם עד הגיעו לבית אל (ראה דיון על כך בנספח לעיוננו לפרשת וישלח). אף שבנימין היה צעיר הבנים הוא זכה להקים את המשפחה הגדולה ביותר - עשרה בנים. ואפשר שנשא יותר מאישה אחת.
[24]. יוסף היה בן שלושים ותשע בשנה השנייה של הרעב (שכן בן שלושים היה בעמדו לפני פרעה - מ"א, מו), וראובן היה מבוגר ממנו בשש שנים או בקצת יותר משש.
[25]. בשנים אלו נשא יהודה את בת שוע לאישה והוליד ממנה שלושה בנים. ער בכורו גדל, עד שבעצמו נשא לאישה את תמר - ומת. אחיו אונן אמור היה לייבמה ומת אף הוא. האח השלישי שלה הספיק לגדול אף הוא ולהיות ראוי לייבם את תמר, ואז הרתה תמר מיהודה וילדה את פרץ ואת זרח. כל האירועים הללו עשויים להיכנס בצפיפות ובלחץ לתוך כעשרים שנה.
על הסינכרוניות של סיפור זה עם סיפור מאורעותיו של יוסף במצרים ועל חשיבותה הרבה להכרת אופיו של הסיפור הגדול ולהבנת משמעותו עמדנו בעיונינו לפרשת וישב (סעיף ו) ולפרשת מקץ (סעיף ה).
[26]. לא רק הפתיחה של הסיפור - "בעת ההִוא" - מורה על כך, אלא אף ירידת יהודה מאת אחיו נראית קשורה למעשה מכירת יוסף, כפי שפירשו זאת חז"ל והמפרשים (ראה בעיון לפרשת מקץ סעיף ה והערה 24 שם).
[27]. כאן מביא ראב"ע ראיה מדברים י', ז-ח שהצירוף 'בעת ההיא' אינו מכוון לתאר סדר אירועים מסויים אלא מהווה פתיחה פורמלית בלבד.
[28]. בדבריו אלו רומז ראב"ע כי הוא מתנגד לפתרון המוצע לבעייתנו במדרש סדר עולם רבה (פרק ב). לפי מדרש זה נשא ער את תמר לאישה בהיותו בן שבע, ובאותו גיל בערך היה אונן כשייבם אותה. אונן הרי מת כעונש על כך ששיחת זרעו ארצה, ועל כך מגיב ראב"ע שדבר זה לא ייתכן מבחינה טבעית לפני גיל שתים עשרה. אולם לפי הפשט יש לומר שגם גיל שתים עשרה אינו סביר לייבום, אלא גיל מבוגר בהרבה. לפי דברי סדר עולם, אף פרץ נשא אישה בהיותו בן שבע, ואף הוליד ממנה בגיל זה שני בנים. רק בדרך זו מצליח המדרש להכניס את הולדתם של שלושה דורות (ער, פרץ, חצרון וחמול) למסגרת זמן של עשרים ושתיים שנה. מדרש זה מניח לא רק את השתנות הטבע הביולוגי והפסיכולוגי של האדם מאז ימי האבות, אלא גם את שינוי העקרונות שעל פיהם מנהיג ה' את בריותיו, שכן על פיו המית ה' את ער ואת אונן על חטאיהם בהיותם בני שבע; ושני השינויים הללו - הא בהא תליא.
[29]. קדם לראב"ע בפירוש זה רבי טוביה ב"ר אליעזר, בעל לקח טוב, הכותב על ל"ח, ב: "זה המעשה היה קודם מכירת יוסף, אלא סיפור הכתוב היא להביא כי לקה יהודה באשתו ובניו על שם מכירת יוסף (- כלומר: רק מותם של ער ואונן ושל בת שוע היה לאחר מכירת יוסף)". אף בפירוש רבותינו בעלי התוספות (ל"ח, א) התקשו בבעייתנו והציעו כאפשרות כי "האי 'וירד [יהודה מאת אחיו]' - קודם מכירה הוא".
[30]. על כך יש להוסיף עוד כי סדר הזמנים שמציע ראב"ע (וכן הפרשנים המובאים בהערה הקודמת) אינו מסתבר, וזאת לא רק בגלל פתיחת הסיפור במילים 'בעת ההיא' אלא גם בגלל סיבה נוספת: בעת מכירת יוסף רועה יהודה עם אחיו את צאן אביהם בשכם ובדותן, ואילו בסיפור שבפרק ל"ח נאמר שיהודה פרש ממשפחתו וניהל את ענייני צאנו בשותפות עם חירה רעהו העדולמי במשך שנים רבות.
[31]. וכבר רמזנו לקושי זה בהערה 25 באותו עיון.
[32]. קאסוטו (ראה מייד להלן) כותב: "את קוֹשייה של השאלה הרגישו חוקרי המקרא זה זמן רב, ומימיו של שפינוזה ואילך ראו בה אחת הטענות החזקות ביותר נגד אחדות ספר בראשית, שהרי ממש מן הנמנע הוא כי מתחת ידיו של מחבר אחד יצאו כתובים המכחישים זה את זה הכחשה בולטת שכזו". בסעיף הבא נביא את יישובו של קאסוטו לבעיה.
[33]. המאמר נתפרסם לראשונה ב'ציונים', קובץ לזכרו של י"נ שמחוני, ברלין 1929, וחזר ונתפרסם בספר מאמריו של קאסוטו 'ספרות מקראית וספרות כנענית' (ירושלים תשל"ב), כרך א עמ' 117-108.
[34]. קאסוטו ניסח את דבריו על סמך הנחתו בעניין המסורות שרווחו בישראל. אנו השמטנו את הביטויים הקשורים בהשקפתו זו, שאינם נחוצים כל כך להבנת הטיעון במאמרו אך עלולים להפריע למי שאינו מכיר את שיטתו.
[35]. ראה מה שכתבנו בסוף סעיף ב ובהערה 6 על ההקבלה בין רשימתנו לבין רשימת שבעים אבות האומות ב'תולדות בני נח' שבפרק י', ועל הדמיון הרב שבינה לבין רשימת שבעים בתי האבות שלהם נתחלקה הארץ והמוזכרים במפקד שבפרשת פינחס.
[36]. מעין זאת ניתן לומר גם על רשימת בתי האב שבמפקד שבפרשת פינחס, רשימה המבוססת בעיקרה על זו שלנו. ברשימה זו לא נכללו דינה ולוי ושלושת בניו (שכל אלו אינם נוחלים את הארץ) וכן שמות נוספים, וכדי שהמספר שבעים לא יחסר, נוספו שם בתי אב בשבטים מנשה ואפרים מבני הדורות הבאים.
[37]. כאן מוסיף קאסוטו: "כי כך היה הדבר על פי המסורת המקובלת בישראל, מוכח לפי דעתי מתוך הכתוב בספר במדבר כ"ו, יט-כא. שם נרשמות זו בצד זו משפחת הפרצי, משפחת החצרוני ומשפחת החמולי; זאת אומרת, שכל אחד משני בניו הראשונים של פרץ ייסד משפחה בפני עצמה, ורק מולדתו אשר הוליד אחריהם ייסדה משפחה שלישית שנקראה על שמו הוא (- של פרץ). ומדוע לא נמנו גם שני בניו הראשונים ובניהם של אלה על המשפחה הנקראת על שם אביהם (- פרץ), כמו שהיה הדבר ברוב משפחות ישראל, שנקראו על שם נכדיו של יעקב? בלי ספק מפני ששני בניו הראשונים של פרץ נכנסו תחת בניהם של ער ואונן, וייסדו שתי משפחות למלא מניינן של חמש המשפחות לבני יהודה ולהקים שמות המתים בישראל".
[38]. כאן מוסיף קאסוטו: "ואולי יש לשער, כי הביטוי המשפטי 'ולא ימחה שמו מישראל' נוצר דווקא מתוך המנהג המתגלה לנו במעשה ער ואונן, שלא למחות מעל מגילות היוחסין שמותם של אלה שמתו בלא בנים, כשמילאו בני אחיהם את מקום בניהם".
[39]. כל פירושו של קאסוטו לפסוק הקשה הזה (מ"ו, יב) נמצא כבר בפירוש אור החיים לפסוק זה, למעט דבר מרכזי אחד: בעל אור החיים לא ניצל את פירושו לפסוק כדי לשנות את המשמעות שרגילים הכול לתת לפסוק זה, כי חצרון וחמול היו מיורדי מצרים. השימוש בפרשנות הפסוק הזאת ליישוב הבעיה הכרונולוגית בדרך הפשט הוא חידושו הגדול של קאסוטו.