וישלח
שתיקה גדולה, סיפור מותה של רחל בעת לדתה
מחבר: אלחנן סמט
בראשית ל"ה, טז-כ
עיונים בפרשת השבוע כרך א', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד
תוכן המאמר:
השתיקה
מוות טרגי
קבורת רחל בדרך
בנימין
שתי מצבות
נספח: מדוע מתה רחל?
א. השתיקה
מעת בואו של יעקב לארץ תכפו עליו הצרות בזו אחר זו, הן בשבתו בשכם והן בנוסעו ממנה עד לבואו אל אביו חברונה. אך דומה כי הגדול באסונות שפקדו את יעקב בתקופה זו הוא מותה של רחל בעת לדתה[1]:
ל"ה, טז וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה
וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.
יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת:
אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן.
יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי
וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין.
יט וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.
כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם.
בחמישה פסוקים שבהם חמישים ושמונה מילים מכונס תיאור המאורע מרעיש הלב הזה, כמעט בלא כל דיבור ישיר (מלבד דברי המיילדת בפסוק יז). אף המעשים מתוארים בצמצום ובאיפוק, תוך חזרה משולשת על המילים העיקריות הנושאות את המסר[2].
שתיקה גדולה עוטפת את המאורע הזה, בעיקר משום שהכתוב איננו מתאר את תגובתו הרגשית של יעקב על מות אשתו האהובה באופן ישיר ואף לא בתיאור עקיף - באמצעות תיאור פעולותיו או בציטוט ישיר של דבריו.
לא כך נהג הכתוב ביחס לאברהם, שתגובתו על מותה של שרה אשתו בימי זקנתה זכתה לתיאור ארוך ומפורט בסיפור הפותח את פרשת חיי-שרה. כיוון שמותה של שרה כנראה לא היה מפתיע, וגם לא היה מוות טרגי, מתאפיינת תגובתו של אברהם במתן כבוד לאשתו המתה. בעיוננו לפרשת חיי-שרה עסקנו בשאלת תכלית כתיבתו של הסיפור ההוא והבאנו (בסוף סעיף ה) את דבריו של הפרשן בֶּנוֹ יעקב: "בקניין המערה לקבורת שרה אשתו, אברהם מביע את האהבה ואת הכבוד לנפטרת. בשביל דבר זה בלבד ראויה הייתה פרשה זו להיכתב".
עוד יש לזכור את מסגרת היחידה הספרותית המכילה את המשא ומתן עם בני חת. בראשה נאמר:
כ"ג, ב וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.
ובסופה, לאחר סיומו החיובי של המשא ומתן עם בני חת, נאמר:
יט וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה.
הפרשנים שם טרחו בביאורה של התיבה "ויבא" שבפסוק ב, ונראים דברי רבי אברהם בן הרמב"ם (שהובאו בעיוננו שם בחתימת אותו סעיף):
הכוונה ב"ויבא" שנכנס אל המקום אשר מתה בו, מבוהל על היפקדה ומצטער עליה ולהלוויית גווייתה בשלום, כמו שיעשה אדם עם מת חביב עליו ונפשו קשורה בו.
אולם בתיאור מותה של רחל לא נזכר כי יעקב 'בא' לספוד לרחל ולבכותה, ואף לא נאמר שקבר אותה: בפסוק יט נאמר רק "ותקבר", ורק בסיום התיאור נאמר כי יעקב הציב מצבה על קבורתה.
מבין שלושת האבות דווקא יעקב הוא זה שמרבה לתת מבע מילולי לרגשותיו, כפי שניכר לכל העוקב אחר סיפור חייו. פעמים לא מעטות במהלך חייו הסוערים אנו שומעים מפיו דברים נרגשים הנובעים מעומק לבו[3]. לענייננו יש חשיבות מיוחדת בתיאור תגובתו לבשורה על טרפת יוסף בנו האהוב - בנה של רחל - בפרשת וישב:
ל"ז, לג וַיַּכִּירָהּ (- את הכתונת הטבולה בדם)
וַיֹּאמֶר: כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף!
לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו
וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים.
לה וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם,
וַיֹּאמֶר: כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה
וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.
תגובת האבל של יעקב על מה שנדמה לו כמוות פתאומי ונורא של בנו האהוב בן השבע עשרה מתוארת כאן באופן מזעזע. יש בתיאור זה שני דיבורים נרגשים ביותר של יעקב המבטאים את אבלו העמוק ושלושה תיאורים שונים של מעשי אבלות מתמשכים שעשה.
כמה בולטת על רקע זה שתיקתו של יעקב בסיפורנו ושתיקת הסיפור עצמו: אין בו לא זעקת שבר של יעקב ולא תיאור מעשי אבלות שעשה. מהו פשר השתיקה הזו?[4]
המוות הוא מאורע עצוב, אולם לא לכל מוות ישנה משמעות טרגית. במקרא מתוארים אישים שהגיעו לימי זקנתם, ומתו 'בשיבה טובה' כשהם 'שְׂבעי ימים'[5]. אדם שמותו מתואר כך הוא אדם שבימי זקנתו יכול היה להשקיף אחורה אל שנות חייו המרובות, ולדעת שפעל והשיג בהן רבות: 'ימיו באים עמו' ולא יצאו לריק, והוא חש 'שובע ימים', כמו לאחר סעודה דשנה. כאשר אדם כזה גם משאיר אחריו צאצאים ובני משפחה שיתאבלו עליו וידאגו להביאו לקבורה מכובדת באחוזת הקבר המשפחתית, הופכות נסיבות מותו לברכה לו[6] ולתנחומים לבני משפחתו.
לעומת זאת, מותו של אדם שחסרים בו מרכיבים מן התיאור הזה הוא מאורע טרגי, בשיעור התלוי בנסיבות מותו. מותה של רחל הוא מאורע טרגי ביותר, משום שנסיבותיו קשות וכואבות במיוחד, הן מבחינתה של רחל עצמה והן מבחינתו של יעקב ומבחינתם של שני בניה הרכים שנתייתמו מאמם.
א. רחל הייתה אשתו האהובה של יעקב, שמלכתחילה התכוון לשאתה כאשתו היחידה. אף לאחר שאירע מה שאירע, ורחל נישאה ליעקב כאשתו השנייה, הייתה אהבתו נתונה לה יותר מללאה אחותה, ודבר זה לא היה בגדר סוד, אלא בגדר עובדה ידועה, שנחרטה בשמותיהם של בני לאה הראשונים ואף נידונה בין שתי הנשים בגלוי[7]. מבחינתו של יעקב מהווה אפוא מותה של רחל מכה קשה ביותר.
ב. נראה כי רחל הייתה הצעירה בנשותיו של יעקב[8]. היא מתה במיטב שנותיה, כשמשימות החיים של אישה בקרב משפחתה עוד לפניה: גידול ילדיה הקטנים (ושמא אף לידתם של נוספים) בשותפות עם יעקב אישה. בעת מותה היה יוסף עדיין נער רך בשנים, ואילו בנה הנולד איבד את אמו כבר ברגע הולדתו.
ג. חייה הקצרים של רחל לא היו קלים כלל ועיקר, ורבה הייתה מנת סבלה בהם. אף שהייתה אהובת לבו של יעקב, לא זכתה להיות אשתו היחידה, ואף לא הראשונה; שנות עקרות ממושכות הביאו אותה לקנאה גלויה באחותה, שילדה ליעקב כמה בנים (ל', א). אמנם לאחר שילדה את יוסף פגה מרירות חייה במידה רבה - "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי" (שם כג) - אולם עדיין לא נתקיים בה המהפך הגמור המתואר במזמור ההלל בתהילים:
קי"ג, ט מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת (= העקרה הספונה בביתה) - אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה.
שאיפתה להיות "אם הבנים", ולא רק אמו של בן יחיד, באה לידי ביטוי בדרישתה את השם יוסף "לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (ל', כד).
והנה, חייה נקטעים לפתע בדיוק בשעה שבה עומדת משאלתה להתקיים ולהביא את חייה לראשונה לאיזון ולשלווה האימהית הנכספת של "אם הבנים שמחה" - ומחמת התקיימות אותה משאלה! דווקא דברי המיילדת, המנסה לעודד את רחל ולהקל עליה את קושי הלידה, מבליטים סתירה אכזרית זו:
יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן!
את המילים "כי גם זה" פירש רש"י כפשוטן: "נוסף לך על יוסף". בכך רומזת המיילדת לרחל כי משאלתה בעת לידתה הראשונה, לזכות בבן נוסף - משאלה אשר הונצחה בשמו של בנה הראשון - מתקיימת עתה.
אפס, דברי העידוד הללו מאבדים את משמעותם מפני האמור מייד בהמשך:
יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה...
מה חפץ בבן שנולד לאם שמתה בעת הולדתו? "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר", ביקשה רחל אז, ואף עתה אמרה המיילדת "גַם זֶה לָךְ בֵּן"; אך בן זה נולד עתה יתום מאם. רחל לא תזכה להיניקו ולגדלו, ובמקום שתהפוך סוף סוף ל"אם הבנים שמחה", היא יולדת בן ומסתלקת מן העולם ומאימהותה בו בעצב.
את הסתירה האכזרית הזו מנסה רחל להנציח בשם שהספיקה לתת לבנה כשידעה שרגעיה ספורים: "בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה" קראה לו "בֶּן אוֹנִי" - בן צערי ואבלי.[9] הבן שאמור היה להפוך את רחל לאם הבנים שמחה, הפך להיות בן אבלה של אמו... על עצמה.
ד. רחל מתה "בדרך אפרתה" - במרחק לא רב מחברון, מחוז חפצו של יעקב, שבה יושב יצחק אביו ומצפה לשובו. יעקב עזב את בית אביו במצוותו כדי לשאת אישה, והנה עתה, שנים רבות לאחר מכן, הוא עומד להשלים את מסעו ולשוב אל אביו כשהוא בעל משפחה גדולה - ורק את זו שלמענה יצא למסעו לא יוכל להציג בפני אביו. גם כאן, כמו בדברים הקודמים, בולטת ההחמצה כחוט השערה. מותה של רחל בא ברגע שיכול היה להיות מן המאושרים בחייהם המשותפים של יעקב ורחל.
ה. למותה של רחל בדרך אפרתה ישנה משמעות קשה ביחס למקום קבורתה: היא נקברה לצדי הדרך, בקבר בודד שנחפר באדמה ולא באחוזת הקבר המשפחתית. למשמעותו של דבר זה ולסיבותיו נייחד את הסעיף הבא בעיוננו.
מדוע לא הוליך יעקב את רחל חברונה, אל אחוזת הקבר המשפחתית במערת המכפלה? שאלה זו מקבלת משנה תוקף על פי מה שנראה מפשט המקרא במקומנו, כי רחל נקברה לא הרחק מבית לחם (וכפי המסורת עתיקת היומין כי מקום קבורתה נמצא לצד הדרך הראשית מירושלים לבית לחם)[10]: הלוא המרחק מבית לחם ועד לחברון אינו כה רב?
במצב שלפנינו מתנגשים שני שיקולים לכבודו של המת: קבורתו באחוזת הקבר המשפחתית, וקבורתו סמוך למיתתו כדי שלא יתנוול. הבאת המת לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית תעכב את הקבורה עד שתגיע המשפחה למקום הימצאה של אחוזת הקבר, דבר שעלול לגרום לניוולו; על מנת שלא לנוולו יש לקברו מייד, במקום מיתתו. בסתירה זו גובר השיקול השני: בארץ חמה כארץ כנען - נקברו המתים בדרך כלל במקום מיתתם[11].
בדבר זה החמירו הקדמונים באישה יותר מבאיש - וביותר החמירו ביולדת. כך שנינו במסכת מועד קטן (פ"ג מ"ח):
אין מניחין את המיטה ברחוב (- במועד), שלא להרגיל את ההספד (- האסור במועד); ולא של נשים לעולם (- אף שלא במועד) - מפני הכבוד.
ובתלמוד (מועד קטן כז ע"ב - כח ע"א) נחלקו אמוראים מי הן הנשים שעליהן מדברת המשנה:
אמרי נהרדעי: לא שנו אלא חיה (=יולדת),[12] אבל שאר נשים מניחין. רבי אלעזר אומר: אפילו שאר הנשים, דכתיב (במדבר כ', א) "ותמת שם מרים ותקבר שם" - סמוך למיתה קבורה.
דרשה זו שדרש רבי אלעזר על האמור במרים, דרשו בבראשית רבה (פ"ב, ט) על מיתתה של רחל:
"ותמת רחל ותקבר" - סמוך למיתה קבורה.
נמצא שכבודה של רחל - 'כבוד המת' - הוא שחייב את קבורתה המיידית במקום שבו מתה[13]. ואף בכך בולטת ההחמצה כחוט השערה: רק יום הליכה אחד מפריד בין מקום מותה של רחל, שהפך להיות גם מקום קבורתה, לבין מערת המכפלה - הקבר המשפחתי שנקנה על ידי אביו זקנו של יעקב, שם קבורים אברהם ושרה אשתו, ושם עתידים להיקבר גם שני הדורות הבאים במשפחת האבות, ובהם יעקב עצמו.
כדי להבין נכונה את משמעות קבורתה של רחל בדרך אפרתה עלינו לשוב לעיוננו לפרשת חיי-שרה. תיאור מאמציו של אברהם לרכוש אחוזת קבר כדי לקבור בה את שרה אשתו, מניח תשתית (על דרך הניגוד) להבנת המשמעות הקשה שיש בקבורת רחל בסיפורנו.
בסעיף ד בעיוננו שם הזכרנו את הסקר הארכיאולוגי שנערך בארץ בנוגע למנהגי הקבורה ששררו בה במחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה. בעלי הנחלות, אזרחי הערים הכנעניות, קברו את מתיהם במערות קבורה משפחתיות שהיו להם באותן נחלות, ושבהן נאספו עצמותיהם של בני אותה משפחה במשך כמה דורות. לעומת מערות הקבורה האלה נחשפו קברים של בני אדם בודדים שנקברו הרחק מיישוב - אלו הם קבריהם של בני השבטים הנודדים, חסרי הנחלה, שקברו את מתיהם כפי שנזדמן להם בשעת מיתת הקרוב.
אף אברהם יכול היה, לו רצה בכך, לקבור את שרה בקבר נוודים כזה, בשטח הפתוח שבשולי העיר חברון, בלא כל צורך לנהל משא ומתן עם בני חת ובלא לרכוש אחוזת קבר בארבע מאות שקל. אולם הוא התאמץ לרכוש אחוזת קבר, כדי לזכות את שרה בקבורה מכובדת, הראויה לבעליה של הארץ הזאת.
נסיבות מותה של רחל כפי שהוסברו לעיל, הכריחו את יעקב לקבור את אשתו האהובה בקבר נוודים לצד הדרך, ובכך להפחית במעמדה בקבורתה ממעמדה של אמו זקנתו.
בפסוק האחרון בפסקה המתארת את מותה וקבורתה של רחל מתואר המאמץ שעשה יעקב כדי 'לכפר' על כך:
כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ.
בכך מנסה יעקב להגדיל את חשיבות קברה של רחל, שלא יהא כאותם קברי נוודים שאיש אינו שת לבו עליהם. והכתוב מאשר כי מאמציו של יעקב עלו יפה:
הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם.
אולם חיסרון אחר בקבורת רחל לא יכול היה יעקב למלא, גם לא באמצעות מצבה זו. בנספח לעיוננו לפרשת חיי שרה עמדנו על כך שההשלמה למעשה קבורתה של שרה נמצאת רק בתיאור קבורתו של אברהם לצדה (כ"ה, ז-י). רק משנצטרף אברהם לקברה של אשתו, התברר כי אכן זכתה שרה להיקבר באחוזת קבר משפחתית (כ"ה, י): "שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ". דבר זה נמנע מרחל, שכן יעקב עתיד להיקבר - על פי צוואתו - בקברי אבותיו במערת המכפלה.
הנה כי כן, נוכחנו בשני הסעיפים האחרונים כי מהיבטים שונים היה מותה של רחל מוות טרגי, ודבר זה מחדד את התמיהה על השתיקה הגדולה העוטפת את מותה.
דומה ששתיקתו של יעקב בעת מותה של רחל מכסה על מבוכה גדולה, על התרוצצות רגשית מחמת סתירה פנימית, ובקיצור: על יחס אמביוולנטי אל האירוע.
בראשו של עיוננו אמרנו כי הכתוב אינו מתאר את תגובתו הרגשית של יעקב על מות אשתו אף לא בתיאור עקיף - באמצעות תיאור פעולותיו. דבר זה אינו מדוייק. שתי תגובות של יעקב מתוארות בכתוב בכל זאת. האחת - "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ", מעשה שאת משמעותו כבר הסברנו בסעיף הקודם כניסיון לפצות את רחל על האילוץ שגרם לקברה בקבר בודד בצד הדרך. התגובה האחרת של יעקב המתוארת בכתוב חשובה מאוד לענייננו:
יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין.
קריאת שם בנה 'בן אוני' הייתה המעשה האחרון שעשתה רחל בחייה הדועכים; קריאת שם בנו 'בנימין' היא המעשה הראשון שעשה יעקב לאחר מותה של רחל. ארבע המילים הללו - "וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" - מאירות באור חדש משמעות שיש לסיפור זה ושהתעלמנו ממנה עד עתה: זהו בעצם סיפור לידה.
ההתרכזות בגורלה המר של רחל - בתחום החשוך של האירוע - השכיחה מאתנו שיש בו גם תחום מואר: בלידה זו נוסף למשפחתו של יעקב בן זקונים בריא ושלם - הבן השנים עשר. דבר זה איננו מובן מאליו: בלידה קשה שבה מתה היולדת, קורה לא אחת שאף התינוק שברחמה אינו זוכה לצאת חי לאוויר העולם.
רשב"ם, בפירושו את דברי המיילדת "אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן" המשיך את דבריה כך: "גם זה לך בן - כאשר התפללת 'יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר', ולא חפץ להמיתך, אלא קיבל תפילתך. ולדבר על לבה נתכוונה". אולם אפשר שכוונת המיילדת אחרת: 'אל תיראי מן המוות הקרב - כי גם זה לך בן, שיצא חי ובריא לעולם כאשר התפללת'. אכן 'לדבר על לבה נתכוונה', אך לא בטשטוש מותה הקרב, כי אם בהארת מידת הנחמה שיש באירוע הטרגי. בְּדָמֶיהָ של רחל - דמי לידתה ודמי חייה האוזלים - חי בנה יוצא רחמהּ.
זו היא גם הכוונה המובעת בדברי 'הנשים הניצבות' על אשת פינחס בסיטואציה דומה:
שמ"א ד', כ וּכְעֵת מוּתָהּ וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ: אַל תִּירְאִי, כִּי בֵן יָלָדְתְּ!
אלא שבשני האירועים נתברר כי מבחינתה של האם אין בכך נחמה: בן נולד לה, אולם היא לא תזכה להיות לו לאם. על כן אשת פינחס "לֹא עָנְתָה וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ" לדברי הנשים הניצבות עליה, והיא קוראת לנער 'איכבוד'. אף רחל מספיקה "בְּצֵאת נַפְשָׁהּ" לקרוא לבן הנולד 'בן אוני' - שם המבטא את מרירות נפשה ואת צערה הגדול[14].
אולם האמת ניתנה להיאמר: עד כמה שמותה של יולדת קורע את הלב, ולמרות התוגה העמוקה שמעוררת לידתו של תינוק שלא יזכה להכיר את אמו - בכל זאת לידת תינוק חי, לְעולם היא בשורה טובה של צמיחת חיים חדשים ורעננים[15]. אף במובן המעשי נחלקת תשומת הלב של הנוכחים באירוע כזה: לצד הצורך לטפל בקבורת האם קיים גם צורך מידי לטפל בצרכיו של בנה - התינוק החי הבוכה והדורש טיפול. צריך לחתלו ולסוך את בשרו - ויש למצוא לו מינקת...
האמביוולנטיות בהתייחסות לאירוע כְזה המתואר בסיפורנו באה לידי ביטוי בהלכה. בשולחן ערוך אורח חיים, בהלכות בִּרְכוֹת הודאות סימן רכ"ג סעיף א, כותב המחבר (על פי ברייתא בברכות נט ע"ב):
ילדה אשתו זכר - מברך 'הטוב והמטיב', וגם היא צריכה לברך כן.
זאת על פי הכלל ההלכתי(המנוסח בשולחן ערוך לפני כן, בסימן רכ"ב סעיף א): "על שמועות שהן טובות לו לבדו מברך 'שהחיינו', ואם הן טובות לו ולאחרים - מברך 'הטוב והמטיב' ". על דברי המחבר שהובאו לעיל מוסיף הרמ"א:
ואם מתה אשתו בלדתה מברך 'שהחיינו', דהא ליכא (=אין) הטבה לאחריני (=לאחרים).[16]
ועל דברי הרמ"א הללו מעיר בעל ה'משנה ברורה' (סעיף קטן ו):
אלא שמתחילה צריך להקדים לברך 'דיין האמת' על מיתתה...
לפנינו איור הלכתי למצבו של יעקב, המברך 'דיין האמת' על מות רחל אשתו האהובה, אך מייד מוסיף ברכת 'שהחיינו' על לידת בנו. קריאת השם 'בנימין' היא ברכת 'שהחיינו' של יעקב, כפי שיוסבר להלן.
עד עתה תיארנו את האמביוולנטיות המהותית המאפיינת אירוע של לידה שבו מתה היולדת ובנה נולד חי. אולם בזאת לא מיצינו את המיוחד בסיפורנו. לידת בנימין לא הייתה כלידת שאר בניו של יעקב. כל שאר בניו של יעקב נולדו בפרק זמן קצר ביותר, בעת שהותו בחרן. שנים רבות עברו (שש השנים האחרונות לישיבתו בחרן, והשנים שעברו מאז שב לארץ כנען), ולמשפחתו לא נוסף עוד בן. והנה הרתה רחל, והיא עומדת ללדת לו בן זקונים, אח ליוסף, שבשונה מאחיו יִוָּלד בארץ כנען. לידתו הצפויה מעוררת תקוות גדולות של צמיחה והתרחבות של בית יעקב בארץ ייעודם, כפי שהובטח לו על ידי ה'.
תקוות אלו לא נתבדו בלידת הבן הזה - הרי הוא נולד חי ובריא - אולם הן נמהלו בעצב רב על מות אמו. אבל ושמחה המעורבים זה בזה, חיים שתמו המצמיחים מתוכם חיים רעננים הבוקעים לעולם - הם שיוצרים תגובה נפשית מורכבת, שהשתיקה מהווה לה ביטוי.
הסדק היחיד שדרכו ניתן להציץ אל אותה מורכבות בנפשו של יעקב הוא בשם שנתן לבנו - בנימין. מהו פשרו של שם זה, וכיצד הוא מתייחס לשם שנתנה רחל לאותו בן? רמב"ן (לפסוק יח) הציע פירוש מפתיע לחילוף השמות הזה:
והנכון בעיניי כי אמו קראתו בן אוני, ורצתה לומר בן אבלי... ואביו עשה מן 'אוני' - כוחי, מלשון "כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (מ"ט, ג), "וּלְאֵין אוֹנִים [עָצְמָה יַרְבֶּה]" (ישעיהו מ', כט), ולכן קרא אותו 'בן הכוח' או 'בן החוזק', כי הימין, בו הגבורה וההצלחה, כעניין שכתוב "לֵב חָכָם לִימִינוֹ" (קהלת י', ב), "יְמִינְךָ תִּמְצָא שֹׂנְאֶיךָ" (תהילים כ"א, ט), "יְמִין ה' רוֹמֵמָה" (שם קי"ח, טז). רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו - בשם שקראו אותם אמותם יקראו, והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה.[17]
כל הסיבוך שבמצב וכל הסתירה הפנימית בנפשו של יעקב מסומלים בקריאת השם הזו על פי פירוש רמב"ן. מחד - הרצון שלא לפגוע ברחל ובזכותה לקרוא שם לבנה, כדרך שקראו כל נשות יעקב שמות לבניהן; מאידך - השם שנתנה רחל מביע את אבלה, ואילו יעקב מתייחס להולדתו של בן זה בתקווה ובשמחה. אמנם השם הזה יכול להתפרש גם לטובה, שכן 'אוֹן' במקרא פירושו גם אבל וגם כוח. אלא שהשארת השם שנתנה רחל תזכיר דווקא את המשמעות השלילית של השם, ועל כן הבטיח יעקב את המשמעות החיובית שלו על ידי 'תרגומו לטובה' וקריאתו 'בנימין'. דו-המשמעות הזו בשמו של 'בן אוני' וניסוחו הכפול - על פי כוונת רחל בו ועל פי כוונת יעקב - מסמלת להפליא את הסיטואציה כולה.
ובכל זאת נדמה כי פירוש רש"י לַשם בנימין פשוט יותר:
נראה בעיניי, לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהוא בנגב (=בדרום) כשאדם בא מארם נהריים... בנימין - בן ימין, לשון: "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (תהילים פ"ט, יג).[18]
לפי פירושו של רש"י השם בנימין איננו 'תרגום לטובה' לשם שנתנה לו רחל. אפשר שיעקב חשב לתת שם זה עוד בטרם נולד בנימין ומתה רחל. ואם נעז להפליג על כנפי ההשערה - אפשר שאף נועץ ברחל בעת הריונה והציע לה שם זה. רמב"ן העיר "כי כל בניו - בשם שקראו אותם אמותם ייקראו", ואם כך מסתבר שיעקב ביקש מרחל שתקרא את שם בנה העתיד להיוולד בנימין. אלא שבעת הלידה שקשתה, ומשהבינה רחל כי רגעיה ספורים, המירה את השם המתבקש בשם אחר: לא 'בן הדרום' - הבן הנולד לאחר השיבה מהצפון ארצה כנען - אלא בן אבלה של רחל. "ואביו קרא לו" - כפי שחשב לקרוא לו זה מכבר - "בנימין".
ניסוח הכתוב "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי / וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" מרמז על ניגוד בין שני השמות. על פי פירושו של רמב"ן מובן הדבר היטב: הניגוד הוא בין שתי המשמעויות של המילה 'און'. אולם מהו הניגוד על פי רש"י? להערתו של רמב"ן כי האמהות הן שקראו את שמות הבנים במשפחת יעקב יש להוסיף עוד, כי הטעמים שנתנו האמהות לשמות הללו סובבים כמעט כולם על מאבקן האישי בתוך המשפחה ומבטאים את חווייתן הפרטית. בנימין הוא השם הראשון הניתן לאחד מבניו של יעקב שאינו מבטא את חוויית אמו אלא את נסיבות לידתו בארץ כנען. השם שנתנה רחל לבנה קושר אף שם זה לאוצר השמות הקודמים: אף הוא משקף אירוע בחייה (ובמותה) של אמו - ואף ביתר שאת (בגלל כינוי השייכות - 'אונִי'). בתתו לבנו את השם בנימין, הפך אותו יעקב ליחיד מבניו ששמו ניתן לו על ידי אביו והוא מבטא בשורה כללית: 'הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ'.
בעיון זה ניסינו להבין את תגובתו של יעקב למותה של רחל ולהולדת בנימין מתוך פסקה בודדת (ל"ה, טז-כ). אולם כדי להבין היטב את שתיקתו של יעקב, שעל פי טענתנו היא מבטאת מבוכה וסתירה רגשית עזה, יש צורך לקרוא פסקה זו בהקשרה - כחלק מסיפור מסעו של יעקב משכם לחברון בפרק ל"ה כולו.
האירוע שקדם למותה של רחל בסיפור זה הוא התגלות ה' ליעקב בבית אל - ההתגלות השנייה ליעקב באותו מקום. וכך נאמר לו שם בין השאר:
יא אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה!
גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ
וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.
תגובתו של יעקב להתגלות שנייה זו הייתה במעשה שאף אותו עשה בשנית:
יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ...[19]
מבית אל עובר יעקב לתחנתו הבאה, המקום שבו כרעה רחל ללדת בדרך אפרתה, סמוך לבית לחם, והסתירה הרגשית והתודעתית הפוקדת אותו מהממת - זה עתה הבטיחו ה' "פרה ורבה" ואילו בפועל מה שאירע הוא:
טז-יט וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל... וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.
כיצד תתקיים בו מעתה ברכת ה' "פרה ורבה" (ראה בראש הערה 8)?
תגובת יעקב על אירוע זה מתוארת במילים דומות לתגובתו על ההתגלות בבית אל:
כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ.
בצאתו מן הארץ ללכת חרנה נסמכו בסיפור חייו של יעקב התגלות מופלאה בבית אל, שבסופה הציב מצבת אבן במקום ההתגלות, ומפגש על הבאר עם רחל, שבו נתגלה לו בסמליות מופלאה, שעליה עמדנו בעיוננו לפרשת ויצא, כמה קשים יהיו ניסיונות חייו עמה. בדומה למתח הקיים במקומנו בין ההתגלות השנייה בבית אל לבין מה שאירע לאחריה, עמדנו בסוף העיון ההוא על המתח שבין ההתגלות הראשונה בבית אל לבין האירוע רווי הסמליות שבא מייד לאחריה, וביארנו כי אירוע זה בא לסייג את ההבטחה בבית אל במה שנוגע ליחסיו עם רחל. אלא ששם, אף שאל מול אבן המצבה ששָׂם יעקב בבית אל, עמדה אבן גדולה שחסמה את פי הבאר, סוף סוף גלל יעקב את האבן הזאת מעל פי הבאר ושאב את מימיה והשקה את הצאן; ואילו במקומנו - הושבה האבן למקומה על פי הבאר, והפכה לאבן מצבה על קבורת רחל עד היום.
הפער בין שתי המצבות שבפרשתנו ובין מה שעומד מאחרי כל אחת מהן, אף הוא סיבה לשתיקה גדולה זו של יעקב. תודעתו המסוכסכת עתידה לפרוץ את שפתיו החשוקות רק בעוד עשרות שנים, ולשוב אז אל האירועים שאירעוהו בפרשתנו בבית אל ובדרך אפרתה ולהעלותם במילים מפורשות:
מ"ח, ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף:
אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי.
ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים
וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם.
...
ז וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ
בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה
וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.
את כוונתו של יעקב בהעלאת אירועים אלו בדבריו אל יוסף לפני מותו נברר בעיוננו לפרשת ויחי.
האם ניתן לתלות את מותה המוקדם של רחל במעשים קודמים שלה או של יעקב? לוּ היה נמצא מעשה כזה, אפשר שהיה ניתן לתלות בו את שתיקתו של יעקב בעת מותה של רחל ולראות בה מעין צידוק הדין, וכעין תגובת אהרן על מות בניו נדב ואביהוא בחטאם (ויקרא י', ג): "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". בדברים הבאים נדון בשני מעשים, שיש מי שתלה בהם את מותה של רחל.
1. "לא ישב (- יעקב) בארץ עם שתי אחיות"
בכמה מדרשים הובעה הדעה שהאבות קיימו את כל התורה עוד בטרם ניתנה. בין השאר סמכו מדרשים אלו את דבריהם על הפסוק (כ"ו, ה): "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי, וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (ראה רש"י לפסוק זה). רמב"ן בפירושו לפסוק זה (ד"ה וישמר משמרתי) מקשה על דעתם זו של חז"ל מכמה מקומות בתורה שמהם נראה לא כך, ואחד מהם: "אם כן איך... נשא [יעקב] שתי אחיות"? וכך הוא מתרץ את קושיותיו:
והנראה אליי מדעת רבותינו, שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקודש... ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד, ויעקב - בחוצה לארץ בלבד נשא שתי אחיות... כי המצוות - משפט אלוהי הארץ הם, ואף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום.
רמב"ן חוזר ומפרט בכמה מקומות בפירושו לתורה את שיטתו זו, כי כלל המצוות (ולא רק אלו התלויות בארץ) נועדו להתקיים דווקא בארץ ישראל. באחד ממקומות אלו (ויקרא י"ח, כה ד"ה ותטמא הארץ) הוא שב לדון בנישואיו של יעקב לשתי אחיות:
וה', לו לבדו נתכנו עלילות, שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו (- של יעקב) לא ישב בארץ עם שתי אחיות, והיא הייתה הנישאת באיסור האחווה. ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם, ולא נגע בה בארץ כלל, מפני העניין שהזכרנו.[20]
רמב"ן איננו אומר שרחל מתה כעונש על איסור נשיאת שתי אחיות, שהרי כפי שכתב, האבות קיימו את התורה כמי שאינם מצווים, ועל כן גם לא חל עליהם עונש על אי קיום התורה. כוונתו היא שה', שלו נתכנו עלילות, גלגל את האירועים כך שרחל מתה בלדתה, ובכך ניצל יעקב ממצב שבו ישב בארץ והוא נשוי לשתי אחיות (ואיסור זה תלוי דווקא בנישואין לרחל, שנישאה שנייה, אחרי לאה אחותה). על פי דברי רמב"ן הללו, מותה של רחל יש בו 'זכות' ליעקב, והוא פתר בעיה חמורה: נישואיו של יעקב לרחל לא יכלו להימשך בארץ, ובפועל לא נגע בה יעקב מאז כניסתם אליה.
תיאור האירועים הזה שמציע רמב"ן, אפשר שיש בו כדי לתרום להסבר שתיקתו של יעקב. אלא שתיאור זה מבוסס על כמה השערות שאינן מתאימות לפשוטו של מקרא.
א. ההשערה הראשונה היא שהאבות ידעו את כל התורה ברוח הקודש ואף קיימו את כולה, לפחות בארץ. זוהי דרשה של חכמים, שאינה נובעת מפשוטו של מקרא ואף נסתרת על ידו לא אחת.[21]
ב. ההשערה השנייה של רמב"ן היא שהזמן שעבר מאז נכנס יעקב לארץ ועד למותה של רחל היה קצר ביותר - חודשים אחדים - ושהריונה של רחל עם בנימין החל עוד בחוצה לארץ.
ראשית עלינו לשאול מהי 'חוצה לארץ' לעניין קיום המצוות של האבות על פי רמב"ן. האם סוכות שבעבר הירדן המזרחי, העיר שבה חנה יעקב לאחר פרדתו מעשו (ל"ג, יז) ושעתידה להיות עיר ישראלית בנחלת שבט גד, לחוצה לארץ תיחשב? רמב"ן יהיה חייב לענות על כך בחיוב, שכן נאמר שם על יעקב "וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת" - משמע שחנה שם זמן רב. חז"ל דרשו מפסוק זה (מגילה יז ע"א ובראשית רבה ע"ח, טז) כי חנה בסוכות שמונה עשר חודש. צריך, אם כן, לומר כי הריונה של רחל החל, לדעת רמב"ן, בסוכות, וכי זו אינה נחשבת לארץ ישראל. וכך אכן כתב: "ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם".
עתה עלינו לברר כמה זמן שהה יעקב בשכם וכמה שהה בבית אל. חז"ל (שם) שיערו ששהייתו בבית אל נמשכה חצי שנה, והדבר מסתבר, שהרי ה' מצווהו (ל"ה, א) "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׂב שָׂם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ...", ושם התרחשו כמה דברים. משך השהייה בשכם, לעומת זאת, אינו נזכר כלל בדבריהם, כאילו חלף יעקב בשכם כעובר אורח בלבד[22]. אולם המעיין בפסוקים, החל מסופו של פרק ל"ג ועד ראשיתו של פרק ל"ה, ייווכח כי יעקב וביתו אינם עוברי אורח בשכם, אלא שוהים שם תקופה ארוכה: יעקב קונה את חלקת השדה הסמוכה לעיר שבה נטה את אוהלו (ל"ג, יח-יט); בני יעקב עוסקים שם בכלכלת המשפחה (ל"ד, ה) ומתנהל משא ומתן על התאזרחותם בעיר - ואף כי בני יעקב לא התכוונו בכנות לדבריהם במשא ומתן זה, ברור שעצם הצעת הדבר בידי חמור נשיא הארץ (ל"ד, י) מלמדת על ישיבה ממושכת במקום אשר קדמה להצעה זו. ראב"ע מוכיח את הדבר בדרך אחרת (דבריו נמצאים בתפר שבין פרק ל"ג לפרק ל"ד, כמבוא לפרשת דינה):
ולפי דעתי, ייתכן שהתעכב בעיר שכם שנים רבות (!), כי דינה לא היתה [בבואו לשכם] בת שבע שנים (- ואם כן אין זה מסתבר ששכם לקח אותה לענותה וחפץ לשאתה לאישה בגיל כה צעיר), גם שמעון ולוי קטנים היו (- כבני שלוש עשרה, ואין זה מסתבר שנלחמו בשכם בגיל כה צעיר).
לפי דברי ראב"ע הללו נמשכה שהייתו של יעקב בשכם לפחות כחמש או שש שנים, שבסופן הגיעה דינה לגיל המקובל לנישואי בנות, ושמעון ולוי הגיעו לגיל הבחרות. נמצא כי יעקב ישב בארץ עם שתי האחיות במשך שנים רבות, ובנימין לא רק נולד בארץ - אלא גם הורתו הייתה בה. אם כך, אין לתלות את מותה של רחל בסיבה שנתן רמב"ן - שמן השמיים מנעו את יעקב (בזכותו) לשבת בארץ כשהוא נשוי לשתי אחיות. נראה שההסבר לנישואיו של יעקב לשתי אחיות הוא אחר, אלא שאין כאן המקום לדון בכך, ואנו נדון בכך בעיוננו לפרשת אחרי מות.
2. "לא מתה אלא מקללתו של זקן"
בעת בריחתו של יעקב מלבן גנבה רחל את התרפים אשר לאביה (ל"א, יט). לבן, בהשיגו את יעקב, האשימו (שם, ל) "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי"? ותשובת יעקב הייתה (שם, לב):
עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה... וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.
לבן ערך חיפוש מדוקדק אך לא מצא את התרפים, כיוון שרחל החביאתם בכר הגמל שעליו ישבה (שם, לד-לה).
האם יש קשר בין אירוע זה לבין מותה של רחל? בשני מקומות בבראשית רבה (פרשה ע"ד סימנים ד וְ-ט) תלו חכמים את מותה של רחל בקללתו זו של יעקב. נאמר שם (סימן ד):
למה מתה רחל תחילה?... על דעתה דרבי יוסי לא מתה אלא מקללתו של זקן, שנאמר "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" והיה 'כשגגה היוצאה מלפני השליט' (- על פי קהלת י', ה).
אמנם יעקב 'לא ידע כי רחל גנבתם', ולו ידע זאת, לא היה מקלל את אשתו האהובה. אף על פי כן רואה המדרש בקללה זו שבשגגה את הסיבה למותה.[23]
ובכן, שמא יש לתלות את שתיקתו של יעקב בעת מותה של רחל בכך שחש אשם בגרימת מותה?
תשובה זו אינה מסתברת כלל. ראשית, אין כל ראיה כי נודע ליעקב בשלב כלשהו שרחל גנבה את התרפים, ולרחל לא הייתה כל סיבה לגלות לו דבר זה ולהביאו במבוכה או בכעס. שנית, אם בכל זאת נודע הדבר ליעקב בדרך זו או אחרת, הרי היה מותה של רחל צריך להכאיב לו עוד יותר - שהרי הוא היה הגורם בשוגג למותה - וכאב זה לא היה מתבטא בשתיקה אלא בזעקה מרה. שלישית, הקשר שמוצא המדרש בין דברי יעקב הללו לבין מותה של רחל מבוסס על תפיסת דברי יעקב כקללה; אולם דבר זה אינו הכרחי על פי פשוטו של מקרא, וגם אינו מוסכם על דעתם של ראשוני המפרשים על דרך הפשט, כדלהלן.
את מילותיו של יעקב "לא יחיה" פירש ראב"ע "לא יחיה - רק (=אלא) אהרגנו", ורשב"ם פירש בדומה לו: "כלומר, אני אעשה נקמה מגופו". רד"ק, לעומתם, הבין כי במילים אלה התיר יעקב ללבן להרוג את מי שאלוהיו יימצאו אצלו: "מעתה אני אומר לך שתהרוג מי שתמצאם אצלו". לפירוש רד"ק יש ראיה מסיפור יוסף. הסיטואציה שבה מאשים לבן את יעקב בגנבת חפץ פולחני המשמש לניחוש[24], מזכירה מאוד את הסיטואציה שבה מאשים שלוחו של יוסף את האחים בגנבת הגביע. האחים מכחישים זאת נמרצות ואומרים:
מ"ד, ט אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים.
אין זו קללה, אלא הסכמה מראש לדין המיתה שצפוי המאשים לגזור על הגנב. ומסתבר שזוהי גם כוונתו של יעקב.
ראב"ע מסיים את פירושו לדברי יעקב "לא יחיה" בדחייה חריפה של דרך הדרש (שהיא גם דרכו של רש"י בפירושו לְ-ל"א, לב):
ויש אומרים שהוא דרך תפילה - על כן מתה רחל בדרך. אם כן יודיעני: מי התפלל על אשת פינחס?
אף כלתו של עלי, אשת פינחס, מתה בעת לדתה (שמ"א ד', יט-כב), ותיאור האירוע ההוא דומה בכמה עניינים לתיאור מות רחל במקומנו. לדעת ראב"ע אין לשאול אפוא מדוע מתה אישה בעת לדתה: הלידה היא אירוע שיש בו סכנה ליולדת (וגם לנולד), ולעתים היא מסתיימת במוות. הניסיון למצוא סיבה למותו בלא עת של אדם מסויים היא חדירה לכבשונו של בורא עולם, והדבר אמור אף ביחס לאישי המקרא שהמקרא לא נימק את מותם בצורה מפורשת[25].
[1]. בבראשית רבה פרשה צ"ז (בנוסח כת"י ותיקן שנוסף במהדורת תיאודור-אלבק) נאמר:
" 'מתה עלי רחל' - אמר ר' יוחנן: עלי מיתתה של רחל - קשה מכל הצרות שבאו עלי".
[2]. שלוש פעמים נזכר שמה של רחל: "וַתֵּלֶד רָחֵל... וַתָּמָת רָחֵל... קְבֻרַת רָחֵל...".
שלוש פעמים נזכר דבר לדתה: "וַתֵּלֶד... וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ... וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ".
שלוש פעמים נזכרה המילה בן: "גַם זֶה לָךְ בֵּן... וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין".
פעמיים נזכר דבר מותה, ופעם נוספת צאת נפשה: "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה... וַתָּמָת רָחֵל".
שלוש פעמים נזכר השורש קב"ר ושלוש השורש יצ"ב: "וַתִּקָּבֵר... וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם".
צירופן של מילים אלו הוא נושא הפסקה: 'רחל ילדה בן בקושי ומתה, ועל קברה מצבה'.
[3]. עד למקומנו אנו מוצאים זאת: במפגש על הבאר, בבכיו לאחר שנשק לרחל (כ"ט, יא); בזעקת השבר שלו על שלבן רימהו בתתו לו את לאה (כ"ט, כה); בתשובתו לרחל (ל', ב); בנאומו הנרגש בעימות עם לבן (ל"א, לו-מב); בתפילתו הנרגשת לפני מפגשו עם עשו (ל"ב, י-יג); בדבריו החריפים אל שמעון ולוי (ל"ד, ל).
בסיפור יוסף ואחיו, החל מפרשת וישב ועד לסוף החומש, מצויות תגובות נרגשות רבות של יעקב, שהראשונה שבהן תידון מייד להלן.
[4]. המפרשים לא עסקו בשאלה זו, משום שדרכם לפרש את הכתוב ולא להסביר את מה שאינו כתוב.
[5]. מותו של אברהם מתואר כך (כ"ה, ח): "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו"; וכן מותו של יצחק (ל"ה, כט): "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים".
[6]. כך אומר ה' לאברהם בברית בין הבתרים (ט"ו, טו) "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה"; וליעקב הוא אומר (מ"ו, ד) "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ". ברכתו של אליפז לאיוב מסתיימת במילים (ה', כו): "תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר, כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ".
[7]. עדות הכתוב בעניין זה מיוחדת במינה (כ"ט, ל-לא): "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה... וַיַּרְא ה' כִּי שְׁנוּאָה לֵאָה...".
שמותיהם של ראובן, שמעון ולוי, ומאוחר יותר גם של זבולון, נדרשו על ידי לאה במשמעות שביטאה את תקוותה לזכות באהבת יעקב בזכות לידת הבנים הללו.
כשרחל מבקשת לקבל מדודאי ראובן בנה של לאה, אומרת לה לאה (ל', טו): "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׂי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי?!".
[8]. נראה שבעת מותה הייתה היחידה מבין נשותיו של יעקב שהייתה בגיל הפריון, שהרי שנים אחדות לפני מותה פסקו שאר הנשים מלדת. מסתבר גם שהשפחות שניתנו לשתי האחיות בעת נישואיהן היו מבוגרות מהן (אך לא כך נאמר בבראשית רבה ע"א, ט ביחס לגילה של זלפה שפחת לאה - ראה רש"י לְ-ל', י). גילה של רחל בעת נישואיה נידון בעיון לפרשת ויצא בהערה 28. אם אכן המתין יעקב לרחל שבע שנים עד שתגיע לבגרות ותהא בגיל המקובל לנישואי בנות, כפי שכתבנו שם, הייתה רחל בעת מותה בסוף שנות העשרים לחייה או בתחילת שנות השלושים.
[9]. כך פירשו את כוונתה אונקלוס בתרגומו, רס"ג, רש"י (בעקבות בראשית רבה פ"ב, ט), ראב"ע, רד"ק, רמב"ן ומפרשים נוספים. השורש או"ן מופיע במשמע של אבלות בדברים כ"ו, יד: "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ", ובהקשר דומה בהושע ט', ד: "כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ". כפועל הוא מופיע בישעיהו ג', כו: "וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ"; שם י"ט, ח: "וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ כָּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה... אֻמְלָלוּ". ונראה שאף הפועל 'להתאונן' (במדבר י"א, א) נגזר מהשורש או"ן במשמעות זו.
[10]. זיהוי מקום קבורתה של רחל תלוי בכמה שאלות משנה: א. כיצד יתפרשו דברי שמואל אל שאול בשמואל א (י', ב): "בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח"; ב. כיצד יתפרש הפסוק בירמיהו ל"א, יד: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע... רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ"; ג. האם "אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם" (יט) היא העיר הידועה בנחלת יהודה מדרום לירושלים, או שמא הייתה עיר נוספת בשם זה גם בנחלת בנימין; ד. מהו שיעור המרחק המצויין בכתוב (טז) "וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה".
בסתירות שיש לכאורה בין הכתובים השונים עסקו פרשנים רבים, החל בחז"ל (ראה, לדוגמה, בראשית רבה פ"ב, ט) וכלה בחוקרים ובפרשנים בני זמננו. רמב"ן סבר בתחילה ש"כברת ארץ" היא מידה של כמה שעות הליכה, אך לאחר עלותו לארץ ישראל הוסיף לפירושו לפסוק זה את המילים הבאות: "ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים, שבח לאל הטוב והמיטיב, ראיתי בעיניי שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל, והנה הוכחש הפירוש הזה... וכן ראיתי שאין קבורה [רחל] ברמה (- כמשתמע מן הפסוק שבספר ירמיהו) ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימין (- מזוהה כיום עם הכפר א-רם שמצפון לירושלים, אך ייתכן שרמב"ן חשב שזוהי נבי סמואל, כמקובל בימי הביניים) רחוק ממנה (- מקבורת רחל) כארבע פרסאות...". הנה העדיף רמב"ן את המסורת העתיקה, המציינת את קבר רחל בסמוך לבית לחם, על פני כל שיקול פרשני, שהוא ממילא מסופק. לא נוכל להרחיב בהערה זו מעבר לכך.
[11]. א. יש לזכור כי בתקופות קדומות, שבהן לא היו אמצעים לשמור גופה בקירור ושבהן היו אמצעי התובלה אטיים ביותר, היה טלטול גופת המת ביום חם למרחק רב גורם להרחקת המלווים מעל המת ולביזוי כבודו.
ב. באיזו עונה מתה רחל? בבראשית רבה פ"ב, ז נחלקו רבי אליעזר בן יעקב ורבנן בדבר, ומחלוקתם קשורה בדרשת המילה "כברת ארץ". רבי אליעזר בן יעקב פירש "בשעה שהארץ חלולה ככברה והבר מצוי", דהיינו: בסוף הקיץ. אולם רבנן סוברים שהתיאור 'כברת ארץ' מתייחס לעונת האביב דווקא: "כבר הבר מצוי ועונת הגשמים עברה, ועדיין השרב לא בא".
בקרב העם רווח ציונו של יום יא במרחשוון כיום פטירתה של רחל (מה שיכול להתאים בדוחק לשיטתו של ר' אליעזר בן יעקב). מקורו הקדום של תאריך זה הוא בספר היובלים פרק ל"ב. משם נתגלגל, כנראה, לגרסה של מדרש תדשא, שעמדה לפני בעל ילקוט שמעוני, שהביאה בראש ספר שמות, ואף רבנו בחיי, הביא זאת בפירושו לשמות א', ו.
המשך הערה 11:
ג. בנסיבות ההן, שבהן אדם נקבר במקום מיתתו, היה אדם שהגיע לימי זקנתו וחשש מפני מותו הקרב דבק בעיר קברות אבותיו - לעתים במשך שנים רבות - כדי להבטיח שייקבר בקברי אבותיו ולא בקבר נוכרי. זו כנראה הסיבה שיצחק מצוי באחרית ימיו בחברון. וזו גם הסיבה שברזילי הגלעדי בן השמונים מסרב להצעתו של דוד להתלוות אליו לירושלים ולשבת עמו בבית המלך (שמ"ב י"ט, לח): "יָשָׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי, עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי".
ד. יוצא דופן הוא מה שעלה בחלקו של יעקב שה' הבטיח לו (מ"ו, ד) "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". המצרים נהגו לחנוט את המתים העשירים ובני האצולה על ידי 'הרופאים'. יעקב, שוודאי ידע על כך, יכול היה אפוא להסתמך על משרתו של יוסף כמשנה למלך מצרים שתבטיח את חניטת גופו (נ', ב), מה שאִפשר לו לצוות על יוסף ועל שאר בניו לשאתו לקבורה במערת המכפלה.
ה. ישנם במקרא כמה מקרים שבהם נשאו את המת ממרחק אל קברי אבותיו ובכולם יש לכך טעם ברור. את שמשון העלו אחיו מעזה לקבר מנוח אביו בין צרעה לאשתאול (שופטים ט"ז, לא), שכן הוא מת בין פלשתים וחובה הייתה להביאו לקבר ישראל; את עשהאל נשאו אנשי דוד ממדבר בנימין לקבורת אביו בבית לחם (שמ"ב ב', לב), אך מודגש שהליכתם הייתה בלילה, בזמן שהגופה אינה ממהרת להתנוול; את אמציהו שנרצח על ידי קושרים בלכיש נשאו על סוסים לקברו בירושלים בעיר דוד (מל"ב י"ד, כ) ודבר דומה נאמר על יאשיהו שמת במגידו (מל"ב כ"ג, ל) "וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם", ובמקבילה בדהי"ב (ל"ה, כד) נאמר שהוליכוהו ברכב המשנה אשר לו. נשיאת גופותיהם של שני המלכים על סוסים אפשרה את הבאתם המהירה לקברי אבותיהם.
[12]. כבודה של יולדת שנפטרה להיקבר במקום מיתתה קשור בדמי הלידה השופעים ממנה.
[13]. על טעם זה לקבורתה של רחל בדרך אפרתה, ולא במערת המכפלה, עמדו רבנו חננאל בפירושו לְ-מ"ח, ז (בחומש 'תורת חיים') וכן רד"ק שם וחזקוני בפירושו לפסוק יט במקומנו (בלא להזכיר את המקורות בדברי חז"ל). רמב"ן בפירושו לְ-מ"ח, ז ד"ה ואקברה שם נתן לכך כמה טעמים, וביניהם גם טעם זה: "ומתה בפתע פתאום, ולא יכול לקברה שם (- במערת המכפלה), כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה? ואיה הרופאים והרפואות לחנוט אותה? [עיין בהערה הקודמת אותיות ד-ה]... ואף על פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם... שנו חכמים 'ולא של נשים לעולם מפני הכבוד' ". וראה את המשך דברי רמב"ן בהערה 20.
[14]. על משמעו של השם בן אוני עמדנו בסעיף ב ובהערה 9.
[15]. א. הבשורה על לידתו של בן מודגשת בתיאור מותה של רחל בחזרת השורש יל"ד ארבע פעמים והשם 'בן' - עוד שלוש פעמים (פירוטם בהערה 2 והוסף לכך "המילדת" בפסוק יז).
ב. סיפור המפָּלה באבן העזר ושביית הארון בידי פלשתים בשמ"א ד' מתאר סדרה של אסונות לאומיים ואישיים, שהאחרון שבהם הוא מותה של אשת פינחס בשעת לידתה המוקדמת. אולם הסיפור מסיים דווקא בלידת בן חי, וכוונת הדבר לרמוז כי מן המשבר הגדול המתואר באותו סיפור עומדת לצמוח תקווה חדשה, חיים חדשים. ואכן, חורבן שילה אינו רק ציון לסיום תקופה אלא גם ראשיתה של תקופה חדשה, העולה על קודמתה. שמו של הבן הנולד מנומק פעמיים בסוף הפרק, ונראה שנרמזת בו דו-משמעות. על פי הנימוק הראשון, משמעו של השם 'איכבוד' הוא 'חוסר כבוד'. אולם על פי הנימוק השני, המתרכז אך בלקיחת ארון האלוהים - בגלוּת 'הכבוד' מישראל - משמעות השם איכבוד היא אֵי-כבוד - 'היכן הכבוד'? הכבוד גלה, אך גלות היא מצב זמני, וסוף הכבוד לשוב למקומו, כפי שאכן מתואר בפרקים הבאים. אף השם 'בן אוני' הוא דו-משמעי, ראה בהמשך סעיף זה.
[16]. זו דעתו של הרמ"א. אולם דעת המחבר בספרו בית יוסף על הטור בסימן זה היא: "ונראה דאפילו מתה אשתו מברך 'הטוב והמיטיב', דהא מכל מקום טובה הייתה לה בעת שילדתו". אף הט"ז סובר כן, אך נימוקו הוא: "דאפילו לאחר מיתתה יש לה טובה, שהשאירה זכר בעולם". דעתו אפוא כדעת הנשים שניחמו את רחל ואת אשת פינחס "אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן/כִּי בֵן יָלָדְתְּ", וכפי שפירשנו את דבריהן. אולם רבי יעקב עמדין בשו"ת מור וקציעה חולק על כך (דבריו הובאו במשנה ברורה כאן סעיף קטן ד) ומצדד בדברי הרמ"א, וטעמו הוא שברכת הטוב והמיטיב לא נתקנה על הנאה רוחנית בלבד אלא על הנאה גשמית, ואם כן אישה שמתה בלדתה - אין לראות בלידה זו טובה מבחינתה. דעתו מצטרפת אפוא לדעתן של רחל ושל אשת פינחס, שלא קיבלו את דברי הנחמה של הנשים.
[17]. על פי דרכו של רמב"ן ניתן היה לפרש שאף רחל קראה את בנה 'בן אוני' במשמעות 'בן כוחי', אך בכוונה שלילית: הבן שבלידתו כלה כוחי. ואם כן יעקב אף לא היה צריך לשנות את המשמעות של המילה 'אוֹן' מאבל לכוח. וכך אכן פירש הנצי"ב את כוונת רחל בקריאת השם הזה.
[18]. הימין הוא כינוי לדרום בכמה מקומות במקרא (מלבד מה שהביא רש"י מופיעה המילה ימין במשמע זה גם ביהושע י"ז, ז; שמ"א כ"ג, יט-כד; שמ"ב כ"ד, ה; מל"ב כ"ג, יג; ועוד), כשם שהשמאל הוא כינוי לצפון (בראשית י"ג, ט; שם י"ד, טו; יחזקאל ט"ז, מו; ועוד). טעם הדבר הוא ש'האוריינטציה' הטבעית של האדם היא ל'אוריינט' - למזרח, מקום זריחת השמש. כשפניו אל השמש העולה, המזרח הוא קדימה (ו'קדם' הוא מזרח בהרבה מקראות), המערב הוא מאחריו (ו'אחור' הוא כינוי למערב בכמה מקראות: ישעיהו ט', יא; איוב כ"ג, ח-ט), הצפון לשמאלו והדרום לימינו.
[19]. ראב"ע בפירושו לפסוק זה מתחבט בשאלה האם הכוונה במילים אלו היא להצבת המצבה בראשונה (כ"ח, יח) "או עשה כן פעם שנית. והראשון קרוב אֵלָי". ואף רמב"ן מסכים עמו שאין כאן אלא תיאור של מה שעשה יעקב בצאתו מן הארץ. אולם נראה שכוונת הכתוב לומר שיעקב עשה כל זאת בשנית, וההקבלה שתבוא בהמשך דברינו מחזקת פירוש זה.
[20]. בביאורו לבראשית מ"ח, ז טוען רמב"ן כי איסור שתי אחיות הוא גם הטעם האמיתי לכך שיעקב לא קבר את רחל במערת המכפלה. לאחר שהביא טעמים אחרים לכך (ראה הערה 13) - שאותם הוא מייחס ליעקב, המנמק באמצעותם בדבריו אל יוסף את קבורתה של אמו בדרך אפרתה ולא במערת המכפלה - הוא מוסיף: "ואני סבור שהיו אלו דברי התנצלות (- כלומר: דברי הצטדקות, שאינם מבטאים את הטעם האמיתי)... אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה, כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו. ולאה היא הנישאת לו ראשונה בהיתר (- ולכן זכותה להיקבר במערת המכפלה כאשתו), ורחל - באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחה".
[21]. אמנם הפסוק (כ"ו, ה) "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי..." וגומר, אכן מלמד על פי פשוטו שהאבות פעלו במסגרת של מצוות ה' (והשווה פסוק זה לנאמר על אברהם גם בְ-י"ח, יט: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"), אולם הזיהוי של מצוות ה' הללו עם כלל מצוות התורה שניתנו לישראל בסיני אינו על פי הפשט. ואמנם הפשטנים הראשונים (כולל רמב"ן עצמו באחד מפירושיו) פירשו פסוק זה (כ"ו, ה) שלא על פי דרשת חז"ל.
[22]. ביסוד חשבונם של חז"ל במגילה יז ע"א ובבראשית רבה ע"ח עומדת ההנחה כי עשרים ושתיים השנים שפרש יוסף מאביו באו כנגד מניין השנים שעזב יעקב את אביו. ומכיוון שבבית לבן שהה יעקב עשרים שנה, יש לכלול את הדרך שעשה מחרן עד חברון, על כל תחנותיה, בשנתיים בלבד: שנה וחצי בסוכות וחצי שנה בבית אל. אולם גם מסגרת זו של שנתיים אינה מבהירה את ההתעלמות מן השהייה בשכם. משך שהייתו של יעקב בשכם ומשמעות הדבר מבחינת סיפור חייו של יעקב נידון בעיוננו לפרשת ויחי, סדרה ראשונה, סעיף ג3.
[23]. האם כוונת המדרש היא לתלות את מות רחל בעצם קללתו של יעקב, או שמא במה שהביא לקללה זו - בגנבת התרפים גופה? מניסוח המדרש ברור לגמרי שעצם הקללה היא הסיבה, ועוד: שלמעשה הגנבה מציע אותו מדרש (באותה פרשה עצמה - ע"ד, ה) ביאור אחד בלבד: "והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים. אמרה: מה אנא מזיל לי ונשבוק הדין סבא בקלקולֵהּ (=מה אני הולכת לי, ואעזוב את הזקן הזה בקלקולו)?".
מפרשי הפשט רשב"ם, ראב"ע, רד"ק, חזקוני ונוספים פירשו כי תכלית הגנבה הייתה למנוע מלבן את השימוש האופייני בתרפים - בירור נסתרות "לדעת איזה דרך ברחו" (לשון ראב"ע). אך נראה שגם לפי פירושם אין לתלות את מותה של רחל בעצם מעשה הגנבה, אף אם מעשה זה היה מיותר, ואף אם יש בו גילוי של אמונה בכוחם של התרפים להודיע נסתרות. על כל פנים, כפי שנטען בהמשך הדברים, אין כל הוכחה שנודע ליעקב אי פעם שרחל גנבה את התרפים, ועל כן אין זה מסתבר לתלות את שתיקתו בעת מותה בדבר זה.
[24]. ראה דברי הפשטנים בהערה הקודמת.
[25]. דברי יעקב בפרשת גנבת התרפים "לא יחיה", אף אם נפרשם כקללה, אפשר שהם משמשים כרמז מטרים למותה של רחל, מעין "ניבא ולא ידע מה ניבא", אך וודאי לא נכתבו בתורה כביאור לסיבת מותה. רמזים נוספים למותה המוקדם של רחל ניתן למצוא במקומות נוספים בסיפור שקדם, ואחד מהם נידון בעיוננו לפרשת ויצא (וראה עוד בבראשית רבה ע"ב, ג).