כי תצא
פרשת עמלק - מבנֶהָ ומשמעותו
מחבר: אלחנן סמט
דברים כ"ה, יז-יט; שמות יז, יד (סעיף ו)
עיונים בפרשת השבוע כרך ב', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד
תוכן המאמר:
א. מדוע דוחה התורה את זמן קיום המצוה למחות את זכר עמלק
ב. המבנה של פרשת עמלק
1. אבחנת המחציות בפרשה
2. מסגרת הפרשה
3. ההקבלות בין מעשה עמלק לגמולו
ג. מי "לֹא יָרֵא אֱלֹהִים" - עמלק או ישראל?
ד. משמעות מבנה הפרשה ומשמעות דחייתו של קיום המצוה
ה. נספח ראשון: המצוות השונות בפרשת עמלק והזיקה ביניהן
ו. נספח שני: המצוות בפרשת עמלק וזיקתן לסיפור המלחמה שבספר שמות.
מילות מפתח: מחיית עמלק, פרשת עמלק
כ"ה, יז זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.
יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ
וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.
יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ
תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם
לֹא תִּשְׁכָּח.
זמנה של מצוַת מחיית עמלק מבואר בפסוק יט:
יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ
תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם...
מדוע דוחה התורה את קיום מצוה זו לשלב כה מאוחר? לא זו בלבד שהיא תלויה בישיבתעם ישראל בארצו, אלא שאף אז היא חלה רק "בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב"!
ראב"ע עונה על כך בדבריו הבאים:
"בהניח ה' אלהיך" - הטעם, כי זאת המצווה תלויה אחר שיירשו את הארץ ושקטה הארץ ממלחמה מכל סביבותיה, כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם, אינם חייבים להילחם בעמלק.
אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו. אין הוא תובע מהם תביעות שקשה לעמוד בהן. כל עוד עסוקים ישראל במלחמותיהם שלהם עם אויביהם, אם בשלב כיבוש הארץ ואם בשלב ההתגוננות מפני האויבים המתקיפים אותם לאחר מכן, פטורים הם ממלחמתו של ה' - ממלחמת המצוה כנגד עמלק. רק כשיתפנו מצורכי המלחמות שלהם עצמם, וקיומם בארץ יהא מובטח ונינוח, רק אז חלה עליהם המצוה להיזקק למלחמתו של ה' באויבו הנצחי - בעמלק.
כיוצא בדבר, אף הציווי על הפיכת המקום אשר יבחר ה' למקום עבודה בלעדי להבאת קרבנות תלוי בתנאים דומים:
י"ב, י וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם
וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׂבְתֶּם בֶּטַח.
יא וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם
שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם...
כל עוד עסוקים ישראל במלחמותיהם ואינם יושבים בטח בארצם, אין הם נתבעים למאמץ הכרוך בהכנת אותו מקום נבחר לעבודה ואינם נדרשים להביא את קרבנותיהם אך ורק אל המקום ההוא.
אלא שתשובה זו אינה התשובה המלאה במה שנוגע למצוַת מחיית עמלק. מבנה הפרשה שאנו עוסקים בה עשוי לרמוז לתשובה נוספת, ספציפית יותר, המכוונת דווקא למצוַת המלחמה בעמלק.
האם לפרשה הלכתית כה קצרה - שלושה פסוקים אורכה - יש 'מבנה'? אכן יש לפרשה זו מבנה ברור, המתאים לכללי המבנה הניכרים ביחידות ספרותיות רבות במקרא. הפרשה נחלקת בבירור לשתי מחציות שוות זו לזו באורכן שניכרת ביניהן הקבלה כיאסטית ברורה.[1] מבנה זה רומז למשמעות רבת ערך של הפרשה, שאינה מתגלה בקריאה רצופה שלה, בלא שימת לב למבנֶהָ.
פרשתנו נחלקת על פי תוכנה הגלוי לשני חלקים:
א. פסוקים יז-יח מתארים את מעשהו של עמלק (שאותו יש לזכור).
ב. פסוק יט מצַוֶּה על הגמול שצריכים ישראל לגמול לעמלק בעתיד על מעשהו.
המעבר מתיאור מעשה עמלק בעבר לציווי על תגובתם של ישראל למעשהו בעתיד מסומן במילה "וְהָיָה" הפותחת את פסוק יט.
אף שחלוקה זו מפרידה בין חלק בן שני פסוקים (יז-יח) לחלק בן פסוק אחד (יט), באמת זוהי חלוקה בין שתי מחציות שוות. ביחידה ספרותית כה זעירה אין חלוקת הפסוקים נותנת תמונה כמותית נכונה של אורך כל מחצית[2], וכדי לקבל תמונה כזאת יש לספור את המילים. והנה, בפסוקים יז-יח יש 23 מילים ואילו בפסוק יט לבדו יש 24 מילים. אלו הן אפוא שתי המחציות הדומות באורכן של הפרשה.
עתה נתבונן במבנה הפרשה.
כבר במבט ראשון ניכרת המסגרת שלה - סיום היחידה כעין מה שפתחה בו: "זָכוֹר... לֹא תִּשְׁכָּח". לדבר זה ישנה משמעות פרשנית ואף הלכתית. קריאה שאינה שמה לב למסגרת הספרותית של הפרשה עשויה לפרש את האיסור "לֹא תִּשְׁכָּח" כמוסב על מה שלפניו - "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק": 'לֹא תִּשְׁכָּח' מלקיים ציווי זה של מחיית עמלק (פירוש זה מסתבר, שהרי זמנו של ציווי המְחִייה הוא לימים רחוקים שיבואו). אולם מדרש ההלכה ומוני המצוות שהלכו בעקבותיו הכירו בקשר שבין הפתיחה לסיום ושייכו את הציווי "לֹא תִּשְׁכָּח" לתוכנו של הציווי הפותח "זָכוֹר": מושאם של הזכירה ושל איסור השכחה אחד הוא - (יז) "אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". לפיכך דרשו בספרי כאן "זָכוֹר... - בפה; לֹא תִּשְׁכָּח - בלב". מדרש ההלכה אמנם מבחין, כדרכו, בין שתי המצוות מבחינת אופן קיומן, אך מזהה ביניהן מבחינת התוכן שעליו חלים שני הציוויים, וכדברי הרמב"ם בספר המצוות לא-תעשה נ"ט:
הוזהרנו מלשכוח את אשר עשה לנו זרע עמלק... שזכירת מה שעשה לנו... מצוות עשה, וכן גם הזנחת עניין זה ושכחתו... היא מצוות לא תעשה.
הבה נבחן עתה את ההקבלות בין תיאור מעשה עמלק במחצית הראשונה לבין ציווי התגמול על כך במחצית השנייה.
מה היו נסיבות הזמן והמקום שבהן פעל עמלק? דבר זה נאמר בפרשתנו פעמיים. התקפת עמלק הייתה:
יז-יח בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ...
ואילו נסיבות הגמול יהיו:
יט בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.
רק כאשר תושלם תכלית היציאה ממצרים וההליכה בדרך, יגיע זמן הגמול.
זוהי הקבלה ניגודית ברורה בין מצבם של ישראל בעת שבא עמלק להילחם בהם, בנדודיהם בדרך במדבר, זמן קצר לאחר שיצאו ממצרים, לבין מצבם בעת שיגמלו לעמלק - כשישבו בארצם היעודה שניתנה להם על ידי ה'.
הניגוד הזה הולך ונמשך. מה היה מצבם של ישראל ההולכים בדרך באותה שעה שבה בחר עמלק להתנפל עליהם?
יח וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.[3]
ואילו שעת הגמול תגיע כשיהיו ישראל במצב הפוך בתכלית:
יט בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ.
עייפות ומנוחה, או יגיעה ומנוחה, הם הפכים רגילים במקרא ובמציאות:
ישעיהו כ"ח, יב זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף...
ירמיהו מ"ה, ג יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי.[4]
הניגוד בין שני המצבים הללו שבהם מצוי עם ישראל הוא ניגוד כפול: עייפותם של ישראל בדרך באותה שעה, נראה שהייתה קשורה לכך ש"לֹא יָרֵא אֱלֹהִים"; אולם בשבתו בארצו במנוחה יהיה עם ישראל מודע לכך שמנוחתו - מתנת ה' היא לו: "בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ".
הניגוד האחרון בין שתי המחציות הוא הניגוד בין המעשה שעשה עמלק לבין מעשה התגמול שעליו מצֻוִּים ישראל. עמלק פעל בדרך זו:
יח וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ.
הייתה זו אמנם פגיעה חלקית, אולם היא הייתה מכוונת דווקא לחלשים - ל'נחשלים אחריך' - שאותם זינב עמלק.
על ישראל, לעומת זאת, מוטלת מצוה להילחם בעמלק מלחמה טוטלית:
יט תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם
- ולא תסתפק בפגיעה בחלשים הנוחים לפגיעה.
נכתוב עתה את פרשת עמלק בדרך שתבליט את ההקבלות בין שתי המחציות ואת המבנה הכולל של הפרשה:
1. (יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק
2. בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ
3. וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ
4. וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.
4א. (יט) הָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב
2א. בָּאָרֶץ אֲשֶׂר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׂתָּהּ
3א. תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם
בין שתי המחציות מתבלט עוד הבדל עקרוני. במחצית הראשונה אין שם ה' נזכר (מלבד במשפט "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"): מצבם הרעוע של ישראל בדרך בשעה שהתנפל עליהם עמלק קשור בריחוק מה' ובהסתרת פניו מהם. נראה כי זו הסיבה להיותם עייפים ויגעים ולכך שנחשלים מתוכם מזדנבים מאחריהם: חולשה זו בתחום הפיזי מהווה השתקפות של חולשה רוחנית, ושורשה במילים המסיימות מחצית זו - "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים". במחצית השנייה, לעומת זאת, נזכר ה' פעמיים בכינוי השייכות לישראל - "ה' אֱלֹהֶיךָ" - והוא מאיר פניו לישראל: הוא המניח להם מכל אויביהם מסביב והוא שנתן להם את הארץ נחלה לרשתה.[6]
בסעיף הקודם הנחנו פעמים אחדות כי הנושא של המשפט "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" הוא ישראל, ומילים אלו מתארות את מצבם הרוחני בעת שעמלק התנפל עליהם. דבר זה מצריך הבהרה, שהרי הפירוש המקובל על המפרשים הראשונים, רש"י וראב"ע, ועל מפרשים נוספים ההולכים בעקבותיהם, אינו כזה:
רש"י: "ולא ירא" - עמלק. "אלהים" - מלהרע לכם.
ראב"ע: "ולא ירא" - שב אל עמלק, והוא פועַל בעבר.
ואף פיסוק הטעמים מתאים לפירושם.[7]
הטעם לפירושם של ראשונים אלה מצריך רקע לשוני מסויים שאולי נרמז בדברי ראב"ע. הצירוף "וְלֹא יָרֵא" כולל פועל שלפניו מילת שלילה. אלא שמילת השלילה המשמשת כאן - 'לֹא' - רגילה לשמש בלשון המקרא ביחס לפעלים בעבר או בעתיד; ביחס לצורות הבינוני (=ההווה) נוהגת בדרך כלל מילת השלילה 'אין'.
המילה 'יָרֵא' כשלעצמה יכולה להתפרש בשני זמנים: כפועל ביחיד בזמן הווה (כמו במשפט 'אתה/הוא ירא מפניי ולכן אתה/הוא מסתתר') וכפועל בנסתר יחיד בזמן עבר (כמו במשפט 'הוא ירא מפני חברו ולכן הסתתר מפניו')[8]. בסעיף הקודם פירשנו את המילה "יָרֵא" במקומנו כאפשרות הראשונה: שהמילה משמשת בזמן הווה, והיא מתארת בלשון נוכח (כדרכה של הפְּנִייה לישראל לאורך הפרשה כולה) את מצבם של ישראל בזמן התקפת עמלק. אלא שפירוש זה נתקל בקושי: אם אכן הפועל הוא בזמן הווה, צריך הוא להישלל על ידי המילה 'אין', והמשפט צריך להיות 'ואתה עיף ויגע ואינך ירא אלהים'. פירושם של רש"י וראב"ע פטור מקושי זה: לפי פירושם, המילה "יָרֵא" מתייחסת לעמלק, שמדובר עליו בפרשה כנסתר, והיא בזמן עבר (ככל הפעלים המתייחסים לעמלק בפרשה) - ובהתאם לכך היא נשללת על ידי המילה 'לא'.
זהו אפוא השיקול העומד מאחרי פיסוק הטעמים ומאחרי פירושיהם של רש"י, ראב"ע ומפרשים נוספים שפירשו את פסוקנו בדרכם.
ובכל זאת, כבר במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מסכתא דעמלק, פרשה א; עמ' 176 במהדורת הורוביץ-רבין) מצוי הפירוש שנושא המשפט הוא ישראל:
אחרים אומרים: 'וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים' - אלו ישראל, שלא היו בידם מצוות.
מבין המפרשים הראשונים החזיק חזקוני בפירוש המכילתא:
"ואתה עיף ויגע" - אל תתמה אם עשה בך כך, שהרי היית עייף ויגע מטורח הדרך, ועוד שהיית "לֹא יָרֵא אֱלֹהִים", כדאיתא במכילתא [וכאן הוא מביא את לשון המכילתא בשינויים קלים]... אבל אם הייתם יראי אלוהים, לא היה יכול לך.
כיצד יענה פירוש זה על הטיעון הלשוני, שאין לשלול פועל בהווה באמצעות המילה 'לא'?
בדיקה בקונקורדנציה[9] מעלה כי בחמישה עשר מקומות במקרא נשלל פועל בהווה באמצעות המילה 'לא'. הנה דוגמאות אחדות:
במדבר ל"ה, כג וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׂ רָעָתוֹ.
דברים ד', מב (וכן י"ט, ד) וְהוּא לֹא שֹׁנֵא לוֹ.
ירמיהו ב', ב לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
תהילים ל"ח, טו וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׂמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת.[10]
אמנם שלילת הבינוני ב'אין' רווחת הרבה יותר - כמאה וחמישים פעם[11] - וללא ספק היא הנוהג המקובל. אך חמש עשרה פעמים אינן ממצא מועט כל כך, ועל כן ניתן להוסיף עליהן אף את פסוקנו "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" במשמעות 'ואינך ירא'.
פירושם של המכילתא וחזקוני אפשרי אפוא מן הבחינה הלשונית. אולם מדוע יש להעדיפו על פני הפירוש האחר - הרווח?
שלוש סיבות לכך. ראשית, תיאורו של ישראל כמי שאינו ירא אלוהים מצטרף לשאר תיאוריו במחצית הראשונה, שמכולם מתברר מצבו השלילי: ישנם 'נֶחֱשָׁלִים' אחריו, והוא 'עָיֵף וְיָגֵעַ'. בתיאור האחרון - "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" - מתברר שורש מצבו השלילי. תיאור זה מצטרף אפוא אל המילים "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" ברצף אחד ובמשקל דומה (כפי שהרגיש חזקוני). ואכן, בנבואת ישעיהו מ', כז-לא משמע שמי שחש שדרכו נסתרה מה' חש בעייפות רבה וביגיעה, ועל כן קורא הנביא לישראל:
לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה'...
הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם ה'... לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע...
נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה.
וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ, וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ.
וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים
יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.
שנית, פירוש זה מתאים יותר למבנה הפרשה ולהקבלות שבין מחציותיה, כפי שהראינו בסעיף הקודם. ההקבלה הניגודית ל"עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" היא במילים "בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ", והיא כוללת לא רק מנוחה בניגוד לעייפות אלא גם הכרה בכך שמנוחה זו באה מאת ה', בניגוד לחוסר יִראתו.
שלישית, תיאורם של ישראל כעייפים ויגעים וכמי שאינם יראי אלוהים מתאים להפליא לתיאור מצבם בסיפור שאירע ברפידים קודם למלחמת עמלק. רפידים הייתה אחת התחנות הראשונות של ישראל 'בדרך בצאתם ממצרים'. בהגיעם לשם התברר כי "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" (שמות י"ז, א). תיאור העם בפרשתנו כ'עייף' מתאים אפוא לנאמר שם "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם" (שם פסוק ג), שכן בכמה מקומות במקרא 'עייף' פירושו צמא (או רעב)[12].
אולם עיקר חשיבותו של התיאור של מה שאירע ברפידים לפני בוא עמלק הוא בכך ששם רב העם עִם משה וניסה את ה'. תיאור חטאם באותו מקום ניתן בפסוק האחרון של הסיפור, בהנמקת שמו של המקום:
י"ז, ז וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה
עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר: הֲיֵשׂ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.
בעיוננו לפרשת בשלח "המלחמה בעמלק" בסעיף ו עמדנו על הקשר בין חטאם של ישראל ברפידים לבין אופייה של המלחמה בעמלק באותו המקום: מלחמה שבה רפו הידיים, ידיו של משה, ועל כן לעתים גבר ישראל ולעתים גבר עמלק.
הסיפור בספר שמות עוסק בתיאור מצבם הדתי המעורער של ישראל בשעה שהתנפל עליהם עמלק, תוך רמיזה לחטאם של ישראל ולעונשם מידה כנגד מידה. ואילו בפרשתנו הנידון הוא חטאו החמור של עמלק. היכן מופיע תיאור מצבם המעורער של ישראל בחשבון הנעשה עם עמלק על מעשהו בפרשתנו? הווה אומר: במילים המתארות את ישראל בעת התנפלותו של עמלק עליהם בשעתם הקשה - "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים".13
בסעיף א שאלנו מדוע דחתה התורה את קיום מצוות מחיית עמלק עד לישיבת ישראל בארצם במנוחה, ואמרנו שמלבד ההסבר הפשוט לכך, העולה מדברי ראב"ע, עולה התשובה המלאה מתוך עיון במבנה הפרשה.[13]
ואכן, העיון במבנה זה חשף בפנינו כי שני מרכיבי הדחייה בקיום המִצוה - "(א) בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ... (ב) בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ..." - משמשים רכיבים חיוניים בהקבלה הניגודית הכיאסטית בין שתי מחציותיה של הפרשה. הרכיב הראשון - "בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ" - מקביל ניגודית ל"וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ..."; הרכיב השני - "בָּאָרֶץ..." - מקביל ניגודית לתיאור היותם של ישראל "בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".
המבנה של יחידה ספרותית במקרא קשור תמיד ברעיונותיה, וגם במקומנו רומז מבנה הפרשה לעיקר משמעותה. משמעות זו אינה מתגלה בנקל בלא העיון במבנה. גילוי המשמעות הזאת הוא שיענה על שאלתנו בדבר איחור זמנו של קיום המִצוה.
הבה נקדים ונדון במשמעות המעשה שעשה עמלק ובסיבה לעונש החמור שבו נענש:
בעיוננו לפרשת בשלח "המלחמה בעמלק" בסעיף א הבאנו את דבריו של אברהם קריב ז"ל, התמה על עונש חמור זה:[14]
בכל המקרא אין זְעוּם אלוהים כעמלק, אין אפוף חרון אף כמוהו. ומאליה קמה השאלה: במה הגדיל עמלק חטאו יותר מכל אויבי ישראל אשר מעולם? אמנם עמלק התנפל על יוצאי מצרים דרך פתיעה, ללא כל הכנה מצדם למלחמה, כמשתמע מלשון הכתוב בספר שמות... וכמפורש בתוספת הרחבה בספר דברים... אך אפילו [מ]מלחמה שפלה זו... לא נוכל בשום פנים להגיע לחומרת הדינין שנמתחו עליו.
בסעיף ד של אותו עיון טענו כי התשובה לתמיהה זו תלויה בהבנת הפסוק הפותח את סיפור המלחמה בעמלק - (י"ז, ח) "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" - במתן תשובות לשאלות מניין בא עמלק, ומה היו מניעיו לבוא ולהילחם בישראל? לא הסיפור ההוא ולא המִצוה שאנו עוסקים בה בעיון זה נותנים תשובה מפורשת על שאלות אלו, אולם בירורן חשוב מאוד הן להבנת הסיפור המיוחד ההוא[15] והן להבנת הפרשה במקומנו.
כפי שהראֵנו שם, המפתח לשאלה מניין בא עמלק מצוי בסיפור המרגלים בפרשת שלח (במדבר י"ג, כט): "עֲמָלֵק יוֹשֵׂב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב". שמו של עמלק חוזר כמה פעמים בסיפור ההוא, ומתברר אפוא כי באותו דור ישב עמלק בגבולה הדרומי של ארץ כנען, בנגב, ושימש כמחסום הראשון והקשה ביותר בפני בני ישראל. ניסיון החדירה של המעפילים אל הארץ מגבולה הדרומי נהדף בתוקף על ידי העמלקים והכנענים היושבים בהר הנגב.
הידיעה מניין בא עמלק רק מחדדת את השאלה בדבר מניעיו: כדי להגיע לרפידים היה על העמלקים לחצות שטחים נרחבים במדבר המפריד בין מצרים לבין ארץ כנען; ובכן, מדוע עשו זאת? כתשובה לשאלה זו הבאנו שם את השערתו המסתברת של קאסוטו בפירושו לספר שמות (עמ' 142-141):
כתוב כאן "ויבא עמלק", כלומר שלא היה שם (- באזור רפידים) מושבו, ובא ממקום רחוק. הואיל והיה יושב במבואות ארץ כנען מצד דרום, ובוודאי שמע שלשם היו פני ישראל מועדות, רצה להקדים רפואה למכה, ושלח גדוד להתקיף את ישראל בתחילת דרכו.
מלחמת עמלק בישראל היא אפוא מלחמת מנע, אשר נועדה לקטוע את המשך דרכם של ישראל במדבר לכיוון ארץ כנען בנקודת התורפה שלה - בתחילתה. במעשהו זה הפך עצמו עמלק לאויבו המושבע של ה', כפי שיוסבר מייד.
תקופת יציאת מצרים במובנה הרחב, הכולל אף את מתן תורה והקמת אוהל מועד למרגלות הר סיני ואת ההליכה במדבר עד לכניסה לארץ, היא תקופת הכינון והעיצוב של ישראל כעם ה'. בתקופה זו קיים ה' את הברית שכרת עם אבות האומה וכרת ברית עם בניהם - עם העם כולו. תקופה זו מהווה יסוד למקרא כולו, והיא נתפסת בו כתשתית לכל המשך ההיסטוריה של עם ישראל ושל המין האנושי בכלל. ספר בראשית מהווה מבוא לתיאורה של תקופת היסוד הזאת בשאר החומשים, ואילו ספרי הנביאים כולם יונקים את סמכותם, ואף חלק ניכר מתוכניהם, מן ההתרחשויות שאירעו בה.[16] זוהי התקופה שבה מימש ה' את תכניתו הקדומה להקים מזרעם של האבות - אהובי ה' ובחירי המין האנושי - ממלכת כוהנים וגוי קדוש, אשר יעמדו במרכז ההיסטוריה האנושית. אין זו תכנית הנוגעת רק לעם קטן אחד, אלא תכנית הנוגעת למין האנושי כולו ולהיסטוריה האנושית עד אחרית הימים.
מעמדה המכונן הזה של תקופת יציאת מצרים (עד הכניסה לארץ) הפך את האירועים שאירעו בה לקובעי מצוות רבות בתורה. ניתן לכלול ולומר כי יסוד החיוב של כל מצוות התורה באירועיה של תקופת יציאת מצרים[17] אולם אנו מתכוונים עתה לאותן מצוות שנקבעו לדורות על שום אירועים מסויימים שאירעו בתקופה זו.
למעלה משישים מצוות מתוך תרי"ג המנויות קשורות במישרין ביציאת מצרים: כמחצית מן המצוות הללו קשורות לקרבן הפסח ולשבעת ימי חג המצות; ואילו המחצית האחרת כוללת מצוות בעניינים שונים ומגוונים, שאת כולן מנמקת התורה בפירוש בהיותן "זכר ליציאת מצרים".
אמנם לא רק אירועי יציאת מצרים במובנה המצומצם הביאו לקביעתן של מצוות רבות בתורה. אף 'הדרך' שבה הלכו בני ישראל ביציאתם ממצרים אל ארץ כנען - תקופת המדבר - הביאה לקביעתן של מצוות לא מעטות. שכן ההליכה בדרך אף היא חלק מאותה תקופה מכוננת, שרישומיה עיצבו את דמותו של ישראל ואת מצוותיו לדורות עולם. חלק מן המצוות שיסודן ב'דרך' נועדו להזכיר לישראל את חסדי ה' עמם בכל עת לכתם במדבר - כך, למשל, מצוַת הישיבה בסוכה:
ויקרא כ"ג, מב-מג בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים...
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
חלק אחר מן המצוות שיסודן באירועי ה'דרך' נועד להנציח בזיכרון העם את לקחם של אירועים מכוננים מסויימים שאירעו בדרכו של העם לאחר צאתו ממצרים - הנה דוגמאות אחדות:
דברים ד', ט-י ... פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ...
וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.
יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב...[18]
ו', טז לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה.
כ"ד, ח-ט הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת...
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם
בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.
ומצוות אחדות הקשורות לאירועי 'הַדֶּרֶךְ' נועדו לעצב את יחסם של ישראל אל העמים הסובבים אותם. וכלל זה יהא נקוט בידך: יחסם של העמים אל ישראל ההולכים 'בַּדֶּרֶךְ' הזו המעצבת עתידות, הוא שקבע לדורות את יחס ישראל אליהם במצוות ה'. שכן 'דרך' זו אבן בוחן היא, להבחין בין העמים שהתנגדותם לישראל הפכה אותם לאויבי ה' לבין העמים האחרים. בפרשת כי-תצא (כ"ג, ד-ט) מופיעה סדרת מצוות המעצבות את יחסו של עם ישראל לארבעה עמים הקשורים לאירועי יציאת מצרים וההליכה בדרך. ארבעת העמים מסודרים בכתוב מן המאוחר מבחינת מפגשם עם ישראל אל הקדום יותר:
2-1 ד לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'
גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם.
ה עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם
וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר... לְקַלְלֶךָּ...
ז לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.
4-3 ח לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא
לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.[19]
ט בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'.
כהמשך לסדרת מצוות זו באה בסופה של פרשת כי-תצא פרשת עמלק.
מה בין יחסם של עמון ומואב אל ישראל "בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" לבין יחסו של עמלק אליהם בהיותם באותה דרך? עמון ומואב נאשמים בכך שעל אף שישראל הלכו 'בדרך', הם לא נהגו בם כפי שיש לנהוג בהולכי דרכים ולא קידמו אותם בלחם ובמים; עמלק נאשם בכך שדווקא בשל היותם של ישראל 'בַּדֶּרֶךְ' ובקשייה - "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵע..." - ניסה לנצל את המצב הזה ולהשיג ניצחון פתע עליהם, ובכך לקטוע באבחת חרב את המהלך האלוהי הגדול של הוצאת ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ כנען בנקודת התורפה של מהלך זה. במעשה זה הפך עצמו עמלק לאויב נצח של ה' ושל ישראל עמו, שכן מלחמתו בישראל הייתה ניסיון לסכל את התכנית האלוהית כולה.[20]
הבה נשוב עתה אל שאלת הדחייה של מצוַת המלחמה בעמלק אל השלב של "בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ". דחייה זו מהותית היא ביחס למלחמת עמלק, ובה עצמה טמון הניצחון הגדול על עמלק. העם שניסה לשבש את המהלך האלוהי של הכנסת ישראל לארץ, תוך ניצול היותם עייפים ויגעים 'בדרך' ונתונים במשבר רוחני ובהסתר פנים מפני שלא יראו אלוהים ("הֲיֵש ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"), העם הזה יִוָּכַח ראשית לכול שהתכנית האלוהית הוגשמה במלואה: ישראל התגברו על קשיי 'הדרך' וסיימו את הליכתם בה (ואף אם ארכה מאוד), הם נכנסו לארץ שאותה נתן להם ה' וירשו אותה, ואף זכו בה למנוחה מכל אויביהם. יציאת מצרים באה עד תכליתה, והניסיון לקטוע את מהלכה - נכשל. מזימתו של עמלק לנצל את חולשת ישראל 'בדרך בצאתם ממצרים' נהדפה אפוא לא רק במלחמתו המקומית של יהושע, אשר חלש את עמלק לפי חרב, אלא בעיקר בשינוי ההיסטורי הכביר שחל במצבו של עם ישראל: מעם נוודים "עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" לעם שזכה לרשת את הארץ שניתנה לו על ידי ה' ולשבת בה במנוחה.[21]
זהו אפוא פִּשרה של מערכת ההקבלות הניגודיות בין שתי המחציות של פרשת עמלק. בהקבלות הניגודיות הללו נרמז לנו עד כמה חמורה הייתה מזימתו של עמלק וכנגד מה כוונה מלחמתו, ועד כמה גדול כישלונו אל מול התגשמותה של התכנית האלוהית ביחס לישראל במילואה. ורק משהובהר ניצחונו של המהלך האלוהי בהתממשותו ההיסטורית, נתבעים ישראל לְמַצוֹת את הדין עם מי שהתנגדו למהלך הזה.
פרשת כי-תצא כולה מצוות. על פי מניין המצוות של הרמב"ם יש למנות בה שבעים ושתיים מצוות - יותר מבכל פרשה אחרת בתורה. שלוש מצוות שונות מנה הרמב"ם בפרשייה החותמת את פרשת כי-תצא - פרשת עמלק - שתי מצוות עשה ומצוַת לא תעשה אחת (ובעקבותיו הלכו מוני מצוות נוספים[22]):
עשה קפ"ח: הציווי שנצטווינו להכרית זרע עמלק... והוא אמרו "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וכבר קדם[23] אמרם (סנהדרין כ ע"ב) "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק". וגם מלחמת עמלק היא מלחמת מצווה...[24]
עשה קפ"ט: הציווי שנצטווינו לזכור[25] את אשר עשה לנו עמלק, שקידם אותנו ברע, ושנאמר את זה בכל זמן וזמן ונעורר את הנפשות בדברים להילחם בו ונקרא את בני אדם לשנאו, כדי שלא ישתכח הדבר ולא תחליש שנאתו ותמעט מן הנפשות במשך הזמן, וזהו אמרו יתעלה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". ולשון ספרי [כאן] 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק - בפה; לֹא תִּשְׁכָּח - בלב'. כלומר: אמור דברים בפיך הגורמים לבני אדם שלא תסור שנאתו מן הלבבות... הלא תראה היאך עשה שמואל הנביא כאשר בא לקיים מצווה זו, שהוא זכר תחילה ואחר כך ציווה להרגם, והוא אמרו (שמ"א ט"ו, ב-ג) "פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. [עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק...]".
לא-תעשה נ"ט: האזהרה שהוזהרנו מלשכוח את אשר עשה לנו זרע עמלק ואשר קידמונו ברע. וכבר ביארנו במצווה התשע ושמונים ומאה ממצוות עשה (= עשה קפט) שזכירת מה שעשה לנו זרע עמלק וחידוש האיבה לו - מצוות עשה, וכן גם הזנחת עניין זה ושכחתו - מוזהרים עליו, והיא מצוות לא-תעשה, והוא אמרו "לֹא תִּשְׁכָּח". ובספרי: 'זָכוֹר - בפה; לֹא תִּשְׁכָּח - בלב', כלומר: אל תזניח איבתו ואל תסירנה מלבך.
מדברי הרמב"ם בעשה קפ"ט נראה כי מצוַת "זָכוֹר" (וממילא גם מצוַת "לֹא תִּשְׁכָּח", שהיא ה'נגטיב' של מצוַת זכור - ראה סעיף ב2 לעיל) נועדה להבטיח את קיום מצוַת "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" ולשמש לה רקע תודעתי:[26] "שנצטווינו לזכור... ונעורר את הנפשות בדברים להילחם בו... שמואל הנביא, כאשר בא לקיים מצווה זו... זכר תחילה ואחר כך ציווה להרגם". נראה כי מסיבה זו הקדים הרמב"ם את הציווי להכרית זרע עמלק (עשה קפ"ח) לציווי לזכור את אשר עשה, הֵפֶך הסדר בכתוב וסדר הקיום בפועל, שכן בכך הקדים הרמב"ם את המצוה שהיא העיקר והתכלית למצוה שנועדה להבטיח את קיומה של הראשונה.[27]
אף רמב"ן בפירושו למקומנו (ד"ה זכור) קושר בדרך דומה בין מצוַת הזכירה ואיסור השכחה לבין מצוַת המחייה, שהיא תכליתם:
בספרי 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק - בפה'. ולא ידעתי מה היא הזכירה הזאת בפה... והנכון בעיניי שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים. ונספר זה לבנינו ולדורותינו, לומר להם: כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו.
בעל ספר החינוך (מצוה תר"ג - 'לזכור מה שעשה לנו עמלק') מוצא את הקשר בין מצוַת הזכירה למצוַת המחייה כה חזק עד שהוא פוטר מזכירה את מי שפטור ממחייה:
ונוהגת מצוה זו (="זָכוֹר") בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים.[28]
לא כל מוני המצוות הסכימו למנות בפרשייה זו שלוש מצוות: בעל הלכות גדולות (וההולכים בשיטתו במניין המצוות) ורב סעדיה גאון מנו בה רק את מצוַת המחייה. מהו טעמו של דבר זה? הסביר זאת רבי ירוחם פערלא בביאורו לספר המצוות של רס"ג (כרך א עמ' רסא): "נראה דסברו דזכירה אינה מצווה בפני עצמה, אלא גם היא בכלל עשה דמחייה היא, דעניין הזכירה הוא לזכור החובה למחות את זרעו וכל אשר לו". ברור שעל פי שיטה זו, לא באו ההוראות לזכור את מעשה עמלק ולא לשכוח אותו אלא כדי להבטיח את מְחִייתו, ועל כן אינן אלא סעיפים במצוַת המחייה.
הספר הזה עניינו ידוע, שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצוות התורה הצריכות לישראל... יזהיר המצוות הנוהגות בהם פעם אחר פעם להוסיף בהן ביאור, ופעמים שלא יזכיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות... ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצוות שלא נזכרו כלל...
בדבריו אלו בהקדמתו לפירושו לספר דברים מציע רמב"ן חלוקה של המצוות הבאות בספרנו לשלושה סוגים:
א. 'מצוות מבוארות' - ציוויים המרחיבים ומבארים מצוות שכבר באו בחומשים הקודמים;
ב. 'מצוות חוזרות' - מצוות שאין בהן חידוש וביאור, והתורה חוזרת ומזהירה בהן את ישראל מפני חומרתן היתֵרה;
ג. 'מצוות מחודשות' - מצוות שלא נזכרו כלל עד עתה, ושדבר קיומן מתגלה רק בנאומו של משה.
כיצד יש להגדיר את המצוות הנידונות בעיוננו - כ'מבוארות' או כ'מחודשות'? מצוות אלה ודאי אינן חידוש גמור הבא לראשונה בספרנו, כאותן דוגמאות שהזכיר רמב"ן בהקדמתו - יבום, גירושי אישה ועדים זוממים - שהרי המצוות בעניין עמלק נסמכות בבירור על סיפור המלחמה בעמלק, המופיע בסוף פרשת בשלח (שמות י"ז, ח-טז).
הסיפור ההוא מסתיים בהכרזה על עונשו של עמלק במהלך הדורות הבאים, אלא ששם העונש בא מידי שמיים. הבה נשווה:
|
דברים כ"ה, יז-יט
|
שמות י"ז, יד
|
|
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק...
|
כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ
|
|
תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.
|
כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.
|
למרות ההבדל הזה בין שני המקומות מצאו המפרשים הראשונים רמז למצוַת מחיית עמלק כבר בדברי ה' הללו למשה בספר שמות:
רש"י: "ושים באזני יהושע" - המכניס את ישראל לארץ, שיצווה את ישראל לשלם לו את גמולו.
רשב"ם: "באזני יהושע" - שימלוך עליהם ויקיים מצותי למחות את שם עמלק.
חזקוני: "ושים באזני יהושע" - ... [ש]ימסור ספר זיכרון זה לשופט הבא אחריו לזיכרון, וכעניין זה ימסרנו שופט לשופט ספר זיכרון זה, עד שיעמוד מלך לישראל ויהיה לזיכרון.[29]
אלא שאם זו כוונת הציווי "שִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ" - כיצד יתפרשו המילים "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה"? והרי מה שנמסר ליהושע הוא שהמצוה למחות את זכר עמלק מוטלת על ישראל? המפרשים הללו חשו בקושי זה וגם ענו עליו:
רש"י: "כי מחה אמחה" - לכך אני מזהירך כן, כי חפץ אני למחותו.
רשב"ם: "כי מחה אמחה" - כי אני רוצה שיימחה שמו.
חזקוני: "ושים באזני יהושע" - ... עד שיעמוד מלך לישראל (- ראה הערה 29), ויהיה (- הספר) לזיכרון ולא יתמהו על מה אֶמחנו.
לפי שני הראשונים - רש"י ורשב"ם - המילים "מָחֹה אֶמְחֶה" הן הבעת הרצון של ה' כי שמו של עמלק יִמָּחה והן טעם ונימוק למצווה הקודמת "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ"; לפי חזקוני, כוונת המילים "מָחֹה אֶמְחֶה" היא למעשה שיעשו ישראל, שכיוון שיעשוהו במצוַת ה' ובשליחותו, הרי הוא מתייחס אל ה' המצַוֶּה עליהם זאת. בדרך זו ביאר אף רמב"ן:
"כי מחה אמחה" - את זכרו, ונתתי נקמתי בו ביד עמי ישראל. וזו היא המצוה שכתוב לנו במשנה תורה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק".[30]
חיזוק לפירושם של חזקוני ושל רמב"ן יש בדמיון הלשוני הברור בין "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" לבין "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".
מפרשים אחדים מצאו רמז למצוַת מחיית עמלק בדברי משה החותמים את הסיפור שבספר שמות:
י"ז, טז וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.
אמנם רש"י (ומפרשים נוספים) ביארו זאת על מלחמתו של ה' בעמלק:
ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכיסאו להיות מלחמה ואיבה בעמלק עולמית... נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כיסאו שלם עד שיִמָּחה שמו של עמלק.
אולם בברייתא במסכת סנהדרין כ ע"ב נתפרשו המילים "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" ביחס למלך ישראל, וממילא נתפרשו אף המילים הבאות - "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק" - כמוסבות על חובתו של המלך להילחם בעמלק:
תניא: רבי יוסי אומר: שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זכרו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק", הווי אומר: להעמיד להם מלך תחילה, ואין 'כסא' אלא מלך, שנאמר (דהי"א כ"ט, כג) "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ".
ראב"ע בביאורו הקצר מביא פירוש המתאים לדברי הברייתא הזאת:
"כי יד" - יש אומרים[31]: מי שתהיה ידו בתחילה על כיסא ה' יעשה מלחמה בעמלק. וכיסא ה' - מלכות ישראל, וכן כתוב על שלמה "[וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה] עַל כִּסֵּא ה'". וזאת מצוה, ורמז על שאול בחיר ה'.[32]
אף רמב"ן מביא פירוש זה, והוא מוסיף עליו:
ויש מפרשים, כי כאשר תהיה יד על כיסא ה', תהיה מלחמה לה' בעמלק, וכן תהיה מדור לדור. והעניין: כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כיסא ה', יִלָּחם בעמלק. והוא רמז לשאול, המלך הראשון. וכן 'מִדֹּר דֹּר', לאמור: כי כל מלך בישראל חייב להילחם בהם עד שיִּמָּחוּ. ועל דרך הפשט נכון הוא, וגם... מדרשו בגמרא [וכאן מביא רמב"ן את לשון הברייתא בסנהדרין].[33]
נוכל לסכם ולומר כי המצוות הנוגעות לעמלק בפרשתנו הן מצוות 'מבוארות'. יסודן בסיפור מלחמת עמלק שבספר שמות, ולדעת מפרשים רבים נרמזות באותו סיפור אף מצוַת זכירת מעשה עמלק ומצוַת מחיית זכרו, אם בפסוק יד ואם בפסוק טז (ואפשר שבשני הפסוקים גם יחד).
עתה אנו שואלים: מדוע מופיעות המצוות המפורטות הנוגעות לעמלק דווקא בנאומו של משה - בספר דברים? התשובה גלויה לעין: מצוות אלו שייכות לקבוצת המצוות הבאות בספרנו שעליה אומר רמב"ן בהקדמתו לספר:
לא נכתבו המצוות בספרים הראשונים, שידבר עם יוצאי מצרים, כי אולי לא נהגו באותן המצוות רק בארץ, אף על פי שהן חובת הגוף.
ביחס למצוַת מחיית עמלק אין לומר 'אולי', שהרי הכתוב במקומנו אומר זאת בפירוש:
יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב
בָּאָרֶץ אֲשֶׂר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׂתָּהּ...
מצוה זו, המקשרת את ישראל היושבים בארצם במנוחה עם זיכרון עברם, בעת שיצאו ממצרים והלכו במדבר - אין זמן מתאים יותר לאמרה לישראל מאשר בנאום פרֵדתו של משה מהם, ערב כניסתם לארץ היעודה.
[1]. מבנה שבו נחצית יחידה ספרותית במקרא לשתי מחציות שוות פחות או יותר, המקבילות זו לזו הקבלה כיאסטית או הקבלה פשוטה, הראינו בעיונינו פעמים רבות. מבנה סְכֵמָתי זה נפוץ בכל הסוגות הספרותיות במקרא: בסיפור, בשירה, בנאום ובחוק.
[2]. דבר זה נובע מן ההפרש האפשרי בין אורכיהם של הפסוקים. במקומנו, לדוגמה, פסוק יז הוא בן 9 מילים ואילו פסוק יט הוא בן 24 מילים. ביחידה ספרותית בת עשרות פסוקים הנחלקת לשתי מחציות שמספר פסוקיהן שווה, מְאזנים בדרך כלל הפסוקים הארוכים והפסוקים הקצרים שבכל מחצית אלו את אלו.
[3]. על השאלה מיהו הנושא של המשפט "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" נדון בסעיף הבא, ושם נתמוך בפירוש שהנושא הוא 'אתה' כלומר ישראל.
[4]. וכן איוב ג', יז: "וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ"; איכה ה', ה: "יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ".
[5]. ההקבלה בין שני חלקי המסגרת היא ההקבלה היחידה בין שתי המחציות שאינה ניגודית; אולם מבחינה לשונית קיים אף כאן מעין ניגוד לשוני בין הפעלים זכ"ר ושכ"ח.
[6]. אף הציווי שבמחצית השנייה "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" רומז לזיקה בין ה' לישראל; שהרי בספר שמות מיוחסת מחיית עמלק לה' - "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" - ואם כן בציווי על ישראל לעשות זאת הם נקראים למלא תפקיד של שלוחי ה' העושים את רצונו. על הזיקה בין שני המקומות הללו ראה עוד בנספח השני לעיוננו.
[7]. האתנחתא נמצאת תחת המילה "יָגֵעַ". על פי הפירוש שישראל הם שלא יראו אלוהים, הייתה האתנחתא צריכה להינתן תחת המילה "אַחֲרֶיךָ".
[8]. ראב"ע בפירושו לפסוק זה הביא דוגמאות לפעלים אחרים בנסתר-עבר המנוקדים בדרך דומה לפסוקנו: בראשית כ"ז, א "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק"; שם פסוק ט "מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב".
[9]. במהדורתו קיבץ א' אבן-שושן בערך 'לא' ג את כל הופעותיה של המילה 'לא' לפני בינוני.
[10]. אפשר שהמכנה המשותף של רוב הדוגמאות הוא שמילת השלילה "לא..." והבינוני שאחריה (כגון "לא זרועה") מהווים יחדיו תואר לשם העצם שלפניהם (ארץ שהיא "לא זרועה" כלומר שוממה), אולם דבר זה אפשר לומר גם על "ואתה... לא יָרֵא אלהים" (אף שהניקוד של האות יו"ד במילה "ירא" בקמץ ולא בשוא כבבראשית כ"ב, יב ועוד אינו תומך באפשרות זו). נדמה, שאף החזקוני בדבריו שהובאו לעיל הבין את הצירוף "לא ירא אלהים" כתואר. וראה עוד בדברי י' אבינרי בספרו 'יד הלשון' (הוצאת יזרעאל, תל אביב תשכ"ה) ערך "לא בלשון הווה", עמ' 287-286.
[11]. ראה בקונקורדנציה של אבן שושן ערך 'אין' ה.
[12]. בראשית כ"ה, ל "הַלְעִיטֵנִי נָא... כִּי עָיֵף אָנֹכִי"; ישעיהו כ"ט, ח "וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה, וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה"; ירמיהו ל"א, כד "כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה"; תהילים ס"ג, ב "בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם"; משלי כ"ה, כה "מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה"; איוב כ"ב, ז "לֹא מַיִם עָיֵף תַּשְׁקֶה". וכך פירש רש"י בפרשתנו " 'ואתה עיף' - בצמא, דכתיב (שמות "ז, ג) 'ויצמא שם העם למים' וכתיב אחריו (שם פסוק ח) 'ויבא עמלק' ".
[13]. על כך יש להוסיף: אין זה מסתבר שהמילים "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" מכוונות להעריך את מעשהו של עמלק ובכך לנמק את המִצוה הבאה בהמשך, כפי שעולה מן הפירושים האחרים; מילים אלו 'חיוורות' מדי, ואינן מספיקות ביחס לדינו החמור של עמלק - מְחִייה מתחת השמיים. את הטעם לחומרת עונשו של עמלק יש להוציא מכלל הפרשה, כפי שיֵעשה להלן.
[14]. שבעת עמודי התנ"ך, תל אביב תשכ"ח עמ' 225-224; במהדורת תשס"ב, עמ' 269-268.
[15]. על ייחודו של סיפור מלחמת עמלק ראה סעיף ג באותו עיון - "המבנה הסינכרוני המעיד על שני רבדים בסיפור".
[16]. יציאת מצרים נזכרת כמעט בכל ספרי המקרא, ובסך הכול כ160- פעמים.
[17]. הרי כך נאמר בפרשת ואתחנן:
ו', כ כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם.
כא וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ : עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה...
כג וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ.
כד וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה...
[18]. פסוקים אלו נידונו בהרחבה בעיוננו לפרשת ואתחנן.
[19]. אמנם המצרים הרעו אותנו מאוד וניסו למנוע את יציאתנו ממצרים, אך המצרים הם היחידים מבין העמים הנידונים כאן שמפגשם עמנו קדם לאותה תקופה מעצבת של יציאת מצרים. שנים רבות לפני אותה תקופה מכוננת, עוד בתקופת האבות, קיבלו אותנו המצרים בסבר פנים יפות ואפשרו לנו במשך תקופה ארוכה להיות גרים בארצם. חסד מתמשך זה הוא שהמתיק את דינם.
[20]. בכל הדורות ניסו מפרשים, דרשנים והוגי דעות לבאר את יחס התורה לעמלק ואת הפיכתו לאויב ה' באופן א-היסטורי. מעשהו של עמלק, ואף עצם מהותו, נתפרשו בקטגוריות המפקיעות ממנו את ממשותו כעם היסטורי (ראה על כך בעיוננו לפרשת ויקרא - שבת זכור, המצויין בהערת כוכבית בראש העיון, סעיף ב). לפי הפירוש שאנו מציעים, יחסה של התורה אל עמלק עומד דווקא על ההיבט ההיסטורי החד-פעמי הקשור בהופעתו אל מול עם ישראל.
[21]. מפרשים אחדים ניסו לקשור את פרשת עמלק אל המצוה שלפניה (כ"ה, יג) "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן...", אולם קשה למצוא לכך אישור בדרך הפשט. המשמעות אשר מתגלה בפרשת עמלק על פי ניתוח המבנה שלה, נותנת טעם לסמיכותה דווקא אל פרשת הביכורים ומקרא ביכורים שלאחריה. אף בפרשת הביכורים מכוון המקרא שבפי מביא הביכורים לאשר כי ה' קיים את בריתו עם האבות ומימש את תכניתו להוציא את ישראל ממצרים, להביאם אל הארץ ולהנחילה להם. ראה מה שכתבנו על כך בעיוננו לפרשת כי תבוא, סדרה ראשונה, "הבאת הביכורים ומקרא ביכורים", בעיקר בסעיפים ג, ה וְ-ח.
[22]. כגון סמ"ג לא-תעשה רכ"ו ועשין קט"ו-קט"ז וספר החינוך מצוות תר"ג, תר"ד ותר"ה.
[23]. בספר המצוות עשה כ' 'לעשות בית עבודה', ועשה קע"ג 'למנות עלינו מלך', שבשניהם הובא מאמר זה ממסכת סנהדרין.
[24]. "וגם" - לרבות שתיים נוספות: "ואי זו היא מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה א).
[25]. הרב קאפח ז"ל (במהדורת ספר המצוות שלו, הכוללת את המקור הערבי ותרגומו לעברית) מעיר על מילה זו כי בערבית נכתב "בתד'כאר": "לזכור מדי פעם בפעם, זכירה החוזרת, ותרגמתי 'לזכור' כי לא ידועה לי בעברית מילה המתאימה למקור".
[26]. בעיוננו לפרשת תרומה, סדרה ראשונה, עמ' 230-228, עמדנו על כך שישנן בתורה מצוות לא-תעשה המשמשות כגדר וסייג למצוות אחרות, וראה שם הערה 8. כאן לפנינו מצוַת עשה המשמשת בתפקיד זה.
[27]. בסדר זה נקט גם הסמ"ג בעשין קט"ו-קט"ז. לא כן נהג בעל ספר החינוך, שמצוה תר"ג במניינו היא 'לזכור מה שעשה לנו עמלק', ומצוה תר"ד - 'למחות זרעו מן העולם'. הבדל זה נובע מכך שספר החינוך מסודר לפי סדר הפרשות, ועל כן הוא נאמן לסדר הכתובים שבכל פרשה ופרשה.
[28]. יש מן האחרונים שהסתייגו מדברי החינוך הללו, והם העלו שני טיעונים נגדו. האחד: דין הוא שבמלחמת מצוה יוצאין הכול, אפילו כלה מחופתה, ואם כן שמא נשים חייבות במלחמת עמלק, וממילא חייבות הן גם ב'זָכוֹר'. טעם נוסף כתב בעל מנחת חינוך: "מי עמד בסוד ה' אם הטעם (- של מצוַת זכירה) מחמת הנקמה, דאפשר דגזרת הכתוב שנזכור שנאתו מאיזה טעם, ואנחנו אין יודעים". אולם כנגד דבריו יש לציין כי כפי שראינו, שותפים לדעת החינוך בטעמה של מצוַת 'זָכוֹר' אף רמב"ם ורמב"ן, ונראה שהם למדו זאת מפשוטו של מקרא.
[29]. החזקוני מסתמך בפירושו על דברי חז"ל שיידונו להלן, כי מצוַת מחיית עמלק מוטלת על מלך ישראל דווקא.
בהמשך דבריו מוסיף חזקוני משפט המכוון כנגד פירושו של רשב"ם: "ואין לפרש 'וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ' - להילחם הוא בעמלק, שהרי לא נלחמו בו ישראל עד שאול".
[30]. במשפט האחרון מתכוון רמב"ן גם לפרש את המילים "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר", שהכוונה: "כי 'בַּסֵּפֶר' ירמוז לספר התורה... יאמר: כתוב זאת בספר תורתי שיזכרו בני ישראל מה שעשה עמלק". את דבריו אלו הוא משלים באמרו כי הכוונה למצוה הבאה במשנה תורה בפרשתנו: בכתיבת המצוה בתורה במקומנו מתקיימת ההוראה "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר", ותוכנה של המצוה האמורה בספר שמות - "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" - תואם את האמור במקומנו "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".
[31]. בביאור הארוך מובא פירוש זה בשמו של ישועה, החכם הקראי. מעניין שהחכם הקראי פירש כאן כדברי רבי יוסי המובאים בתלמוד, הנראים כדרשת הכתוב ולא כפשוטו.
[32]. דעת ראב"ע עצמו אינה כפירוש זה, שכן הוא מוסיף: "ודרך המתרגם ארמית [אונקלוס] ידועה, והוא הנכון". תרגום אונקלוס הוא כעין פירושו של רש"י. אף רשב"ם פירש כעין רש"י וכתב כי "זהו עיקר פשוטו". אחר כך הביא רשב"ם פירוש מעין זה של ישועה ודחה אותו בגלל הניסוח "כִּי יָד", שכן לפי הפירוש האחר " 'כי תהיה יד' היה לו לומר" - שהרי מדובר על עתיד רחוק, שבו יקום על ישראל מלך.
[33]. בדרך דומה פירש אף חזקוני. סְפורנו, אף שפירש את הפסוק בדומה לרש"י - "האל יתברך נשבע שתהיה לו מלחמה בעמלק מדר דר" - הוסיף על כך: "וחייבים אנו להילחם מלחמתו בכל דור ודור".