תרומה
מזבח העולה ומעמדו, ושאלת המבנה של פרשת תרומה
מחבר: אלחנן סמט
שמות כז
עיונים בפרשת השבוע כרך א', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד
תוכן המאמר:
א. מזבח העולה - מקומו בפרשה ומקומו במשכן
ב. מה הָראה משה בהר?
ג. הזכרת 'הראייה בהר' כאמצעי לחלוקת הפרשה
ד. ההשלמה הכפולה לציווי העיקרי
ה. מבנה פרשת תרומה בשלמותה
ו. הטעם לעמידתו של מזבח העולה בחצר המשכן
א. מזבח העולה - מקומו בפרשה ומקומו במשכן
הציווי על עשיית מזבח העולה (כ"ז, א-ח) אינו נמצא ביחד עם הציוויים על עשיית כלי המשכן האחרים - הארון, השולחן והמנורה (שלושתם בפרק כ"ה).[1] בינם לבינו מפרידים הציווי על עשיית המשכן (כלומר: האוהל), יריעותיו וקרשיו (כ"ו, א-ל) והציווי על עשיית הפרוכת המבדילה בין הקודש לבין קודש הקודשים ועל עשיית המסך לפתח האוהל (כ"ו, לא-לז).
רק לאחר ציוויים אלו בא הציווי על עשיית המזבח, וברור אפוא כי מקומו הוא מחוץ לאוהל - מצדו החיצוני של המסך שבפתח האוהל. מכאן מתברר הטעם לאיחור הופעת ציוויו של כלי זה: המזבח אינו מכלֵי האוהל, כאותם שהוזכרו בראש הפרשה, אלא הוא עומד בחוץ - בחצר. ואכן, מייד לאחר הציווי על עשיית המזבח בא הציווי על עשיית החצר שבתוכה הוא יעמוד ועל עשיית קלעיה ועמודיה (כ"ז, ט-יט).
אם כן, פרשת תרומה, מראשה ועד סופה, מכילה את הציווי על עשיית המשכן וכליו (לעומת פרשת תצוה, הפותחת בציווי עשיית בגדי הכהונה), ולפי האמור מתבלט מבנה הפרשה כמבנה בעל שלושה חלקים:
בראש הפרשה בא ציווי כללי על לקיחת תרומה ועל עשיית המשכן בכללו (כ"ה, א-ט; 9 פסוקים).
לאחר מכן בא הציווי על עשיית כלֵי האוהל ועל עשיית האוהל עצמו, שבתוכו יושמו הכלים. חלק זה תופס את רוב רובה של הפרשה (כ"ה, י - כ"ו, לז; 68 פסוקים).
חלקה האחרון של הפרשה, הקטן באופן משמעותי מקודמו, הוא הציווי על עשיית כלִי החצר היחיד - מזבח הנחושת2 - ועל עשיית החצר שבתוכה הוא יעמוד (כ"ז, א-יט; 19 פסוקים).
תיאור זה של מבנה הפרשה מבוסס על סדר הפרטים השונים הכלולים בה,[2]ובעצם על אופיו של המשכן בכללו: אוהל המכיל כלים שונים והמוקף בחצר שבתוכה מזבח. מבנה זה של המשכן ושל הפרשה מעורר את הרושם כי מזבח העולה הוא כלי משני בחשיבותו במשכן וכי דרגתו פחותה מזו של כלי האוהל הקודמים לו בפרשה, המצויים בתוך האוהל.[3] אולם כפי שנראה להלן, תיאור זה של מבנה הפרשה אינו מתחשב בסגנונה ואף לא בתכונות המאפיינות את המבנה של יחידות ספרותיות במקרא.
את עיוננו המחודש במבנה של פרשת תרומה נפתח דווקא בעיון בפסוקים מתוך פרשת המנורה. בסיומה של פרשה זו באים שני הפסוקים הללו:
כ"ה, לט כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה.
מ וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׂר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.
מדוע נזכר כאן פתאום המראה שראה משה בהר? המפרשים, ראשונים כאחרונים, ביארו זאת ביחס לקושי שבמעשה המנורה. הנה דברי ראשונים:
רש"י:
"וראה ועשה" - ... מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש.
רשב"ם:
"אשר אתה מראה" - ממש, הראה לו תבנית המנורה.
ראב"ע:
(בביאורו הארוך) "וראה" - כי צריך מעשה המנורה לחכמה, ולראות במראה הלב...
אולם ביאורם מעורר קשיים אחדים: אם המראה נועד להקל על עשיית המנורה, מדוע נאמר "וראה ועשה בתבניתם", בלשון רבים, ולא בלשון יחיד 'בתבניתה'? קאסוטו עונה על כך (בפירושו לספר שמות עמ' 240) שהמילה "תבניתם" רומזת למנורה ולכליה (מלקחיה ומחתותיה), המוזכרים בפסוק שלפני כן. אולם על כך יש לשאול: מה הקושי שיש בכלֵי העזר של המנורה, עד שגם את תבניתם צריך היה להראות למשה?[4]
הביאור שנתנו המפרשים לפסוק מ קשה מסיבה נוספת: פסוקים דומים לו נאמרו ביחס לשני חלקים נוספים במשכן. בסיום ציווי עשיית המשכן גופו (היריעות והקרשים) נאמר:
כ"ו, ל וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׂפָּטוֹ אֲשֶׂר הָרְאֵיתָ בָּהָר.
ובסיום ציווי עשיית מזבח העולה נאמר שוב:
כ"ז, ח כַּאֲשֶׂר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ.
ובכן, האם נתקשה משה במעשה המשכן ובמעשה המזבח עד שהיה צריך להראות לו בהר את 'משפט המשכן' ואת מראה המזבח?
קאסוטו (עמ' 222) משיב על כך בחיוב:
מאוד מעניין הדבר, שדווקא במקומות שבהם מורגש ביותר חוסר הפרטים בכתוב נאמר שהראה ה' למשה דמות הדבר שעליו לעשותו, כאילו יתכוון הכתוב להגיד שֶׁמה שלא נאמר במפורש בתיאור שבדברים, הראו לו למשה מן השמים במחזה.[5]
אולם מה שנכון ביחס למנורה - שמלשון הציווי כשלעצמה קשה לקבל תמונה ברורה של המנורה - אינו נכון באותה מידה ביחס למזבח העולה. ועל כל פנים אין הקושי שבמעשה המזבח הזה גדול מן הקושי שבמעשה השולחן או שבזה של כפורת הכרובים.[6]
ובאמת אי אפשר לפרש כדברי קאסוטו, שרק בשלושה מקומות אלו "שבהם מורגש חוסר הפרטים בכתוב" הראה ה' למשה את דמות הדבר שעליו לעשותו, שהרי כבר בציווי הפותח את פרשתנו נאמר:
כ"ה, ט כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׂכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ.
משמע שה' הראה למשה את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. חוזרת אפוא הקושיה למקומה: מדוע נזכר מראה זה רק ביחס למנורה, למשכן עצמו ולמזבח העולה?
הבה נשוב אל הפסוק שבסוף פרשת המנורה, שממנו יצאנו לבירור זה:
כ"ה, מ וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.
ננסה להציע לפסוק זה פירוש אחר מזה שהוצע בדברי המפרשים שראינו עד עתה: המילה "תבניתם", בלשון רבים, רומזת לתבניתם של שלושת הכלים שנצטווה עליהם משה עד מקום זה - הארון, השולחן והמנורה. פירוש כזה לפסוק אכן הוצע בברייתא שהובאה במסכת מנחות כט ע"א:
תניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר "וראה ועשה כתבניתם (בפסוק: בתבניתם) אשר אתה מראה בהר".[7]
על פי פירוש זה אין הפסוק הנידון שייך לפרשת המנורה דווקא, אלא הוא מהווה פסוק סיכום לכל שלוש הפרשות של כלי המשכן שציווי עשייתם נאמר בפרק כ"ה. פסוק זה מחזיר אותנו, כמובן, לפסוק ט שבציווי הכללי שבראש הפרשה:
ט כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׁוּ.
מ וּרְאֵה וַעֲשֵׁה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.
ה' הראה למשה את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, ועתה, משסיים לצוות עליו את פרטי העשייה של "כל כליו" (הארון, השולחן והמנורה), הוא מזכירו, לסיכום, לעשותם כפי "תבניתם" שאותה הראהו בהר.
אם מכוון פירושנו לפסוק מ - שהוא נועד לסכם את ציווי כלי המשכן - לפשוטו של מקרא, אזי אף הפסוק הבא הדומה לפסוק זה, משמש בוודאי באותו תפקיד:
כ"ו, ל וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׂפָּטוֹ אֲשֶׂר הָרְאֵיתָ בָּהָר.
פסוק זה איננו בא לענות על קושי מיוחד בציווי על מלאכת יריעות המשכן וקרשיו, שבו "לא ניתן תיאור שלם" ועל כן "בא פסוק ל להגיד שהדברים שנאמרו למשה מצאו את השלמתם במראה שהראו לו מן השמים" (כדברי קאסוטו בעמ' 250), אלא גם הוא נועד להתקשר אל הפסוק שבציווי הכללי (כ"ה, ט) "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׂכָּן... וְכֵן תַּעֲשׂוּ". זהו סיכום לציווי עשיית המשכן עצמו - בהקבלה לפסוק הסיכום של ציווי עשיית כלי המשכן.[8]
כך מסתמן אפוא לפנינו מבנה הפרשה, המבוסס על אמצעי סגנוני שבו משתמשת הפרשה עצמה כדי לציין את ההבחנה שבין חלקיה: ביטוי אחד החוזר בסגנונות שונים כאמירה מסכמת. הנה טבלת המבנה הזה:
שתי ה'מחציות' של ציווי מלאכת המשכן מפרטות בסדר כיאסטי את הפסוק המסיים של הציווי הכללי: בפסוק ההוא נאמר "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו", ואילו בפרטו אתה מוצא קודם את "כל כליו" ורק אחר כך את "המשכן" עצמו.[9] בסיומה של כל 'מחצית' ישנו פסוק מסכם, המחזיר אל הפסוק הכללי ההוא.[10]
החלוקה שהצענו מתאמתת על ידי השוויון שבין המחציות: מחצית 'כלי המשכן' משתרעת על פני שלושים ואחד פסוקים, ומחצית 'המשכן' - על פני שלושים פסוקים. כפי שהראינו בעיונינו לא אחת, שוויון אורכן של שתי מחציות של יחידה אחת הוא עיקרון ספרותי נפוץ מאוד בכל הסוגות הספרותיות שבמקרא.
דא עקא, שהמבנה שעמדנו עליו עד עתה אינו מקיף את כל פרשת תרומה - שהרי ציווי עשיית המשכן וכליו הולך ונמשך עד לסוף הפרשה. יתֵרה מזאת: אף הפסוק הקובע את חלוקתה הפנימית של פרשתנו חוזר, כאמור, פעם נוספת, בסיום פרשת מזבח העולה:
כ"ז, ח ... כַּאֲשֶׂר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ.
האם גם פסוק זה נועד לסכם את כל מה שלפניו מאז פסוק הסיכום הקודם (ולא רק את ציווי עשיית המזבח)?
אם נמשיך בדרך שבה הלכנו עד עתה, יהא עלינו להסיק שישנו חלק נוסף בציווי מלאכת המשכן המהווה סיום לשתי ה'מחציות' הקודמות של הציווי, ואף חלק זה מסתיים ב'פזמון החוזר' "כַּאֲשֶׂר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ". חלק זה, שהוא קצר כדי מחצית מכל אחת מן ה'מחציות' שנידונו קודם לכן (אורכו 15 פסוקים) ומהווה להן השלמה, מקביל אפוא לציווי הכללי הפותח את פרשתנו (כ"ה, א-ט) והמהווה להן מבוא.
החלק המשלים הזה מורכב משני חלקי משנה - משתי פרשות מסורה, שיהא עלינו לדון על הקשר ביניהן:
(כ"ו, לא-לז) הציווי על עשיית הפרוכת ומסך פתח האוהל ועל הסידור הפנימי של הכלים בתוך האוהל.
(כ"ז, א-ח) הציווי על עשיית מזבח העולה.
נדון תחילה בפרשה הראשונה ונשאל: מדוע אין פרשה זו כלולה בציווי עשיית המשכן הכתוב לפניה (פסוק הסיכום [ל] "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" מפריד ביניהן)? והרי גם בפרשה זו מדובר לכאורה על שני חלקים של המשכן - הפרוכת ומסך פתח האוהל![11]
התשובה על כך היא ששני חלקי המשכן הללו - הפרוכת והמסך - אינם חלק מגופו של האוהל - הוא שלם גם בלעדיהם והם אף עומדים על עמודים בפני עצמם שאינם מחוברים לאוהל. תפקידם של הפרוכת והמסך נוגע לסידורו הפנימי של המשכן, וזהו באמת הנושא של פרשה זו. מטרתה של הקמת הפרוכת מפורשת בפסוק לג - "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים". ועל ידי כך נקבעים המקומות שבהם יעמוד הארון "מִבֵּית לַפָּרֹכֶת" (לג), ולעומתו השולחן והמנורה "מִחוּץ לַפָּרֹכֶת", השולחן בסמוך לצלע הצפונית של המשכן, והמנורה בסמוך לצלעו הדרומית (לה). הצבת מסך פתח האוהל קובעת את מקומו של מזבח העולה מחוצה לו (אף שדבר זה לא נאמר בפירוש, וראה להלן).
האם ביחס לפרשה זו מתאים הפסוק המסכם "כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ"? מסתבר שכן הוא: כשהראה ה' למשה בהר "אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו", לא הראה לו את תבנית המשכן כשלעצמו ואת תבנית כל כליו כשלעצמם, אלא הראה לו את המשכן עומד על עמדו, כלומר, גם את מקומם של הכלים השונים המוצבים בו - את סידורו הפנימי.
מבחינה זו מהווה פסוק הסיכום של החלק הנוכחי (כ"ז, ח) חזרה על כל הפסוק שבציווי הפותח:
כ"ה, ט כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ.
כ"ז, ח כַּאֲשֶׁר - - -הֶרְאָה אֹתְךָ - - - - - - בָּהָר - - - - - - - - - - - כֵּן יַעֲשׂוּ.
אין הפסוק המסכם במקומנו מזכיר את "תבנית המשכן" ולא את "תבנית כל כליו", שכן עתה מדובר על המכלול השלם - כיצד יעמדו על עמדם המשכן ביחד עם כליו.
עתה עלינו לדון בפרשה השנייה המרכיבה חלק זה של הציווי - פרשת מזבח העולה, שרק בסיומה בא הפסוק המסכם. ובכן, מה פשר צירופה של פרשה זו אל קודמתה וסיכום שתיהן בפסוק סיכום משותף?
נראה שכוונת צירוף זה לכלול אף את מזבח העולה בכלל כלי המשכן וסידורו הפנימי. קביעת פסוק הסיכום בסיום פרשת מזבח העולה מלמדת שאף מזבח זה היה בין הכלים של המשכן שאת תבניתם ואת מקומם ביחס למשכן עצמו הראה ה' למשה בהר.[12]
יתר על כן, כשם שפסוק זה מצרף את מזבח העולה אל מה שלפניו - אל פרשת סידורם הפנימי של המשכן ושל כליו - כך מפריד הוא את פרשת מזבח העולה מפרשת עשיית החצר שאחריו (פסוקים ט-יט).
אמנם מקומו הפיזי של מזבח העולה היה בחצר, ודבר זה יש ללמוד ממקומו של הציווי על עשייתו - אחר הציווי על עשיית מסך פתח האוהל. אך יש לשים לב שדבר זה לא נאמר בפירוש! ביחס לשולחן נאמר בפירוש (פסוק לה) "וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת", אך ביחס למזבח העולה לא נאמר בדומה לכך 'ושמת את המזבח מחוץ למסך פתח האוהל'. הימנעות זו מאמירה מפורשת בדבר מקומו החיצוני של המזבח - בחצר - משלימה את 'האמירה' החיובית הנרמזת במבנה הפרשה והמכלילה את מזבח העולה בתוך כלי המשכן. האמירה החיובית הזו נשלמת בהמשך פרשות המשכן פעמים אחדות: מקומו של המזבח הוא לפני פתח אוהל מועד (כ"ט, מב; מ', ו; שם, כט)[13]. בכך מתבטאת זיקתו לפנימו של אוהל מועד, ומתגלה כי איחורה של פרשת מזבח העולה, נובע אך ורק ממקומו מחוץ לאוהל.
הפרדת הציווי על עשיית החצר מהציוויים הקודמים באמצעות הפסוק המסכם מובנת. החצר אינה אלא חלק טפל למשכן עצמו, כעין רצועת הגנה מסביבו. ועל כן לא נאמר ביחס אליה אותו פסוק מסכם שנאמר ביחס לחלקי העשייה הקודמים של המשכן - שיש לעשותה כמראה שהראה ה' למשה בהר (ואולי באמת כלל המראה ההוא אך "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו", ולא את תבנית החצר).
הבה נשוב לשני מרכיביו של אותו חלק בפרשה שנידון בסעיף הקודם - אל חלקיו של הציווי המשלים, וניווכח שהוא מורכב משתי פרשיות מסורה שאורכן דומה:
א. (כ"ו, לא-לז) סידורו הפנימי של המשכן באמצעות הקמת הפרוכת והמסך (7 פסוקים)
ב. (כ"ז, א-ח) עשיית מזבח העולה (8 פסוקים)[14]
קיימת זיקה ברורה בין שתי פרשיותיו של חלק זה לבין שתי המחציות הגדולות של ציווי העשייה שנידונו בסעיף ג של עיוננו, אלא שזיקה זו באה בסדר כיאסטי: הפרשה הראשונה במקומנו משלימה את המחצית השנייה של הציווי הגדול - זו העוסקת בעשיית המשכן - בכך שהיא קובעת את גבולותיו הפנימיים והחיצוניים של המשכן ואת סידורו הפנימי; ואילו הפרשה השנייה במקומנו משלימה את המחצית הראשונה של הציווי הגדול - זו העוסקת בכלי המשכן - בכך שהיא מוסיפה עליהם כלי מרכזי, הוא מזבח העולה, שמפני ההכרח (כלומר: בגלל מיקומו החיצוני) נדחתה מצוותו למקום מאוחר בפרשה.
כיוון ששתי המחציות הגדולות של הציווי נשלמות כאן בסדר כיאסטי, ממילא מקבילות שתי הפרשות שלנו בהקבלה ישרה לפסוק שבציווי הפותח (כ"ה, ט):
"כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו"
(א) פרשת סידור המשכן (ב) פרשת עשיית המזבח
וזו הסיבה לדמיון הרב של פסוק הסיכום במקומנו (כ"ז, ח) לפסוק הסיום של הציווי הכללי (כ"ה, ט), דמיון שעמדנו עליו בסעיף הקודם.
הנה, לסיכום, סכמת המבנה של פרשת תרומה בשלמותה:
מבנה זה נועד, כמובן, להפקיע את המבנה המדומה שתיארנו בסעיף א של עיוננו, ואחת ממטרותיו היא להחשיב את מזבח העולה ולכללו בכלי המשכן, ההפך מן המסקנה שעלתה באותו סעיף מן המבנה המדומה ההוא.
מאליה עולה עתה השאלה הבאה: אם כוונת מבנה הפרשה היא להחשיב את מזבח העולה כאחד מכלי המשכן, מדוע עומד מזבח זה בחצר המשכן, ולא במשכן גופו?
שאלה זו אינה מצריכה עיון רב: על המזבח יקדה אש תמיד (ויקרא ו', ו) והוקרבו עליו קרבנות ציבור וקרבנות יחיד יום יום ושעה שעה. הכנסתו לתוך המשכן - אל תוך האוהל הסגור - הייתה בלתי-אפשרית, מפני האש והעשן, ומפני עבודות שונות שעבודת הקרבנות כרוכה בהן שאי אפשר שתיעשנה באוהל. מקומו של המזבח חייב אפוא להיות תחת כיפת השמיים - בחצר המשכן.
המפרשים הראשונים עמדו על כך שהמשכן וכליו היו סמל לבית שנועד לארח בו את המלך. כך מבאר ר"ע ספורנו את משמעם של הכלים במשכן (כ"ה, כג ד"ה ועשית שלחן):
אחר מעשה הארון, שהיה כדמות כיסא לשכינה... ציוה על שולחן ומנורה, כמנהגם לפני השרים, כענין השונמית באמרה (מל"ב ד', י) "וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה".
והנה, כל המכיר את אופיו של בית המגורים בימי קדם יודע ש'המטבח' - מקומם של התנור ושאר אמצעי הבישול והאפייה - היה בחצר הבית, ולא בתוכו, ומאותו הטעם עצמו: כדי שהאש, העשן והריחות לא יפריעו בתוך הבית. אולם השימוש שעושה בעלת הבית במטבח זה העומד בחצר הוא לצורכם של בני הבית פנימה: אף שצורכי האכילה נעשים מחוץ לבית, האכילה עצמה, אין דרכה להיעשות אלא בתוכו.
כך הדבר גם ביחס למזבח, המסמל את 'המטבח' של המשכן: מסיבות טכניות הוא חייב לעמוד בחצר המשכן, אולם העבודה הנעשית בו - עבודת הקרבנות - צורכי פנים היא, כשאר העבודות הנעשות בתוכו (ונראה שהיא אף עולה עליהן בחשיבותה כפי שנפרש בעיוננו לפרשת תצוה).
נוסיף עתה טעם אחר לאי הכנסתו של מזבח העולה אל תוך האוהל, אלא שטעם זה תלוי במחלוקת תנאים. בפרשת המזבח נאמר:
כ"ז, א וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב, רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂלֹשׂ אַמּוֹת קֹמָתוֹ.
ועל כך שנינו בברייתא במסכת זבחים נט ע"ב - ס ע"א:
דתניא: "ושלש אמות קמתו" - דברים ככתבן, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: נאמר כאן "רבוע" ונאמר להלן (- על מזבח הקטורת; ל', ב) "רבוע". מה להלן גובהו פי שניים כאורכו (- כנאמר שם: "אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ, רָבוּעַ יִהְיֶה, וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ") אף כאן (- במזבח העולה) פי שניים כארכו
(- כלומר, גובהו עשר אמות)... ומה תלמוד לומר "ושלש אמות קמתו", משפת סובב ולמעלה.
לפי דעת רבי יוסי (שהיא הדעה הרווחת בכמה וכמה ברייתות סתמיות) גובהו של מזבח העולה היה כגובה פנימו של המשכן, שהרי גובה קרשי המשכן היה גם כן עשר אמות (כ"ו, טז). מובן אפוא כי לא היה ניתן להכניס את המזבח אל תוך האוהל.
שוויון מידות הגובה של המזבח ושל פנים המשכן אין בו רק הסבר טכני לאי הכנסתו של המזבח למשכן, אלא יש בו כדי לרמוז רמז נוסף לקשר ביניהם: קיים מעין שוויון ערך בין האוהל לבין המזבח.
הקשר הזה שבין המזבח לבין המשכן גופו בא לידי ביטוי ברור בהגדרת הרמב"ם את מצוַת בניית המקדש. כך ניסח זאת הרמב"ם בראש הלכות בית הבחירה:
מצוַת עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות... שנאמר "ועשו לי מקדש". וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה.
וכך כתב בספר המצוות (עשה כ):
הציווי שנצטווינו לעשות בית עבודה שבו תהיה ההקרבה והבערת האש תמיד... והוא אמרו יתעלה "ועשו לי מקדש".
כאמור, נשוב ונעסוק במעמדו של מזבח העולה ובחשיבות העבודה הנעשית על גביו גם בעיוננו לפרשת תצוה.
[1]. בין כלי המשכן עצמו, העומדים בתוך האוהל, מצוי גם מזבח הקטורת, שהציווי על עשייתו מופיע רק בסיומה של פרשת תצוה, לאחר חתימת הציווי הגדול על עשיית המשכן, המשתרע על פני פרשות תרומה-תצוה. על סיבת הדבר עמדנו בהרחבה בעיוננו לפרשת תצוה, סדרה ראשונה, 'מזבח הקטורת - מקומו במשכן ומקומו בפרשה'.
[2]. אמנם בחצר עמד כלי נוסף - כיור הנחושת - שהציווי על עשייתו לא נזכר כלל בפרשתנו אלא בפרשת כי-תשא (ל', יז-כא), בין הנספחים לציווי על מלאכת המשכן. ראב"ע בביאורו הארוך לְ-כ"ז, ח, עם סיום פירושו לפרשת מזבח העולה, מעיר על כך: "והנה לא נזכר הכיור
(- כאן, לאחר מזבח העולה, ככלי נוסף שעומד בחצר), כי לא נעשה מנדבת כל ישראל, רק מנדבת הנשים לבדם (- כמבואר בְ-ל"ח, ח), על כן הזכירו עם פרשת הבשמים (- לשמן המשחה ולקטורת; ל', כב-לח), שכל ישראל לא הביאום, רק הנשיאים לבדם (- כמבואר בְ-ל"ה, כז-כח)".
אולם נראה שהטעם לדחיית הציווי על עשיית הכיור אל הנספחים לציווי מלאכת המשכן פשוט יותר: הכיור אינו כלי שנעשית בו עבודה, אלא הוא נועד לסייע בהכשרת הכהנים לעבודתם. מטעם דומה כלולים גם הציוויים על עשיית שמן המשחה וקטורת הסמים בין הנספחים: הללו אינם כלים, אלא תערובות חומרים שהכנתן מהווה תנאי לעצם הפעלתו של המשכן או לקיום אחת העבודות שבו.
[3]. נראה שמחלק החומש לפרקים היה מסכים לתיאור זה, שהרי הוא פתח פרק חדש - פרק כ"ז - בציווי על עשיית המזבח, וכלל עמו באותו הפרק את הציווי על עשיית החצר.
[4]. על שאלה זו עונה ראב"ע בהמשך דבריו המצוטטים למעלה: "ולראות במראה הלב איך יעשה מכִכר אחד כל הכלים". כדי לעמוד על כוונתו נקדים הקדמה זו:
נחלקו המפרשים אם כלי המנורה כולם כלולים באותו כיכר זהב שהוזכר בפסוק לט, כשיטת רש"י, או שמא כלי המנורה אינם כלולים בכיכר, ולא נאמרו בפסוק אלא להורות שגם הם יהיו עשויים זהב. רמב"ן דן בכך באריכות, והוא מקשה על פירוש רש"י: "תימה גדול שלא יתן הכתוב משקל למנורה כמה יהיה בה מן הכִכר...". נראה כי על כך אומר ראב"ע שהחלוקה היחסית של כיכר הזהב בין המנורה לבין מלקחיה ומחתותיה - זה הדבר שראה משה בהר. לפי זה, דבריו של ראב"ע מתאימים אך ורק לשיטת רש"י אך לא לסוברים שכלי המנורה נעשו מזהב נוסף על הכיכר שממנו נעשתה המנורה. גם על פי שיטת רש"י אין מובן הקושי שחִייב להראות למשה את כלי המנורה במחזה. לוּ נתפרשה כמות הזהב של כלי המנורה, שוב לא היה צורך להראותם במראה מיוחד.
[5]. קאסוטו חוזר על פירושו זה בכל שלושת המקומות שבהם נאמר למשה לעשות כאשר הָראה בהר: ביחס למנורה - עמ' 240; ביחס למשכן - עמ' 250; לגבי מזבח העולה - עמ' 254.
[6]. ואכן, קאסוטו לא הבהיר במה מיוחדים מזבח העולה והמשכן, שדווקא בהם "מורגש ביותר חוסר הפרטים בכתוב".
[7]. רש"י על הגמרא פירש בד"ה כתבניתם - "אארון (=על ארון) ושולחן ומנורה כתיב". בפירושו לחומש נטל רש"י מברייתא זו רק את הרעיון שהקב"ה הראה למשה "מנורה של אש", ואילו את המשפט "שנתקשה משה במעשה המנורה" נטל מברייתא אחרת, שאינה קשורה לקודמתה, הבאה בתלמוד באותו מקום בהמשך: "תנא דבי רבי ישמעאל: שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן: מנורה וראש חֹדש ושרצים. מנורה - דכתיב 'וזה מעשה המנורה...' ".
על ידי צירוף שתי הברייתות שינה רש"י את משמעה של הראשונה: המנורה של אש שהראה הקב"ה למשה על פי הברייתא הזו אינה קשורה לקושי מיוחד שנתקשה משה דווקא בה, שהרי הראו לו גם ארון של אש וגם שולחן של אש. אפשר אמנם שגם ברייתא זו רומזת לקושי שעמד לפני משה ושהמראה נועד לפתור אותו, אולם קושי זה קיים בעשייתם של כלי המשכן כולם.
[8]. אמנם ניכר הבדל קל בין "כְּמִשְׂפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" לבין "בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר", אולם רס"ג מפרש את המילה "כמשפטו" - "כתבניתו". מסתבר אפוא שהברייתא שהובאה למעלה הייתה יכולה לומר גם ש'משכן של אש ירד מן השמים, וראה משה ועשה כמותו', אלא שמסיבה כלשהי התמקד התנא דווקא בכלי המשכן. אולם זאת לא קיבלה הגמרא: היא סברה שהתנא של הברייתא התכוון אך ורק לכלי המשכן, ולא למשכן עצמו, ולפיכך היא הבחינה בין הפסוקים: "כמשפטו" שנאמר אודות המשכן, כוונתו להוראות העשייה שנאמרו למשה בהר, ואילו ביחס לכלים - "תבניתם" הממשית (העשויה אש) היא שנראתה למשה בהר. אולם בפשוטו של מקרא חילוק זה קשה: הפועל 'להראות' אינו מתאים ל'משפט' במשמעות 'הוראות'. ועוד: בפסוק ט שלמעלה נאמר "אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן" (והיא שאלת התוספות ד"ה הכא).
[9]. שיטה זו, שבה כלל מתפרט בהמשך הכתוב בסדר כיאסטי, נפוצה מאוד במקרא, והן לסדר של הכלל והן לסדר ההפוך של פרטיו ישנו טעם מתאים למקומו.
[10]. פרשת תרומה נחלקת על פי מנהג הקריאה הארצישראלי לשלושה סדרים: הסדר הראשון מתחיל בראש הפרשה ומסתיים בְ-כ"ה, מ "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר"; הסדר השני מתחיל בְ-כ"ו, א ומסיים בפסוק ל "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר"; הסדר השלישי מכיל את יתרת הפרשה עד סופה.
[11]. מחלק הפרקים אכן כלל פרשה זו בפרק אחד עם הציווי על עשיית המשכן.
[12]. על מנת להדגיש את חשיבותו היתֵרה של המזבח הזה, לא רק כאחד מכלי המשכן אלא ככלי מרכזי בו, נאמר (כ"ז, א) "וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ" בה"א הידיעה. וכך כותב קאסוטו (עמ' 253) בפתח פירושו לפרשת המזבח: "המזבח הנועד להקרבת הקרבנות היה תופס מקום מרכזי בפולחן... מובן מאליו היה הדבר, שגם במקדש הישראלי יהיה מזבח, ולפיכך בא כאן השם מתחילתו בה"א הידיעה".
[13]. אמנם במקומנו לא נאמר מה יהיה מקומו המדוייק הזה של המזבח ביחס למשכן. על סיבת החסרון הזה נעמוד בעיוננו לפרשת תצוה.
[14]. אמנם הפרשה השנייה יתֵרה בְּפסוק על קודמתה, אך מבחינת מספר המילים היחס הפוך: הפרשה השנייה מכילה 96 מילים, בעוד שבקודמתה 100 מילים.