חנוכת המקדש בימי חזקיהו
מחבר: יהודה איזנברג
דברי הימים ב', פרק כ"ט
בספר דברי הימים ב פרק כט מתוארת חנוכת המקדש בימי חזקיהו המלך. תאור זה מופיע בדברי הימים ואינו כלול בספר מלכים.
המאורע של חנוכת המקדש בימי חזקיהו היה מעין חזרה על פעולה שנעשתה בשנים עברו: כשלש מאות שנה לפני כן חנך שלמה המלך את המקדש בהיבנותו, ושמונה מאות שנה לפני כן חנך משה את המשכן בהיבנותו. מעניין להשוות את שלושת המאורעות הללו, ולראות מה מייחד את חזקיהו בחנכו את המקדש לאחר שטיהר אותו מעבודת האלילים של אחז אביו.
אם נשווה את פעולתו של שלמה לפעולתו של חזקיהו נבחין בהבדל שבין שתי השמחות הללו. שלמה המלך מקריב עשרים ושנים אלף בקר, מאה ועשרים אלף צאן. כמות הקורבנות היתה כל כך מרובה, עד כי הפסוק במלכים א (ח סד) מספר כי
"ביום ההוא קידש המלך את תוך החצר אשר לפני בית ה', כי עשה שם את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים, כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטון מהכיל את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים."
העושר והגדולה של שלמה באו לידי ביטוי במערכת הקורבנות שלו. כל כך הרבה קורבנות הקריב, עד כי לא הספיק המזבח לעבודת הקורבנות. שלמה קידש את החצר הפנימית, וחלק מן הקורבנות הוקרבו על החצר, במקום על המזבח.
נקרא עכשיו על חנוכת המקדש של חזקיהו:
"וישכם חזקיהו ויאסוף את שרי העיר, ויעל בית ה'. ויביאו פרים שבעה, ואילים שבעה, וכבשים שבעה, וצפירי עזים שבעה לחטאת על הממלכה ועל המקדש ועל יהודה. ויאמר לבני אהרן הכהנים להעלות על מזבח ה'."
בסך הכול הקריב חזקיהו עשרים ושמונה קורבנות.
לאחר שהקריב חזקיהו את קורבנות הצבור, הביא הקהל את קורבנותיו: שבעים בקר, מאה אילים ומאתים כבשים לעולה. וקודשים שש מאות בקר, ושלשת אלפים צאן. בסך הכול: כארבעת אלפים קורבנות. מספר הקורבנות שהקריב חזקיהו היה כשלשה אחוז ממספר הקורבנות שהקריב שלמה. ארבעה אלפים מול מאה ארבעים ושנים אלף.
שלמה צריך היה לקדש את החצר כדי שיוכלו להקריב את הקורבנות המרובים שהביא. וכיצד הצליח חזקיהו להקריב את קורבנותיו המועטים:
"רק הכהנים היו למעט, ולא יכלו להפשיט את כל העולות, ויחזקום אחיהם הלויים עד כלות המלאכה, ועד יתקדשו הכהנים, כי הלויים ישרי לבב להתקדש מהכהנים."
גם כמות קטנה זו של קורבנות לא הצליח חזקיהו להקריב. לא היו לו כוהנים לעבודת המקדש, והלוויים, שישרי לבב הם יותר מן הכהנים, הם שעזרו לכוהנים לעשות במלאכת המקדש ולהפשיט את עור הקורבנות.
חנוכת המשכן בימי משה הצטיינה בצניעותה. הקורבנות שהקריבו הנשיאים ביום חנוכת המזבח נספר בעשרות:
"כל הבקר לעולה שנים עשר פרים, אילים שנים עשר, כבשים בני שנה שנים עשר ומנחתם, ושעירי עזים שנים עשר לחטאת. וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים, אילים ששים עתודים ששים, כבשים בני שנה ששים."
בסך הכול: מאתים חמישים ושנים קורבנות.
איזו משלש חנוכות המזבח יפה יותר, מרשימה יותר, השאירה את חותמה על עם ישראל. הקורא המהיר ישיב בבטחה: חנוכת המקדש בימי שלמה. מאורע מרשים כל כך. שלמה קבע חג שבעה ימים, וביום השמיני הלך העם לאוהליו, שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו.
אך נהפוך דף נוסף בספר, ונראה כיצד נראו ימי החולין שאחרי השמחה. נראה במה עסק העם ומנהיגיו לאחר תום ימי השמחה על חנוכת המזבח. לאחר חנוכת המשכן מתגלה האלהים למשה, ומצווה אותו על העלאת הנרות במשכן. אחר כך מקדש משה את הלויים לעבודתם. ואחר כך מופיעה פרשה שאינה במקומה הכרונולוגי, אבל היא באה כנראה לציין את הלך הרוח בעם: אנשים באים בטענה נגד משה: אנו טמאים ו"למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל".
ומה עושה חזקיהו לאחר חנוכת המקדש? שולח אגרות לכל ישראל, ומזמינם לעלות לירושלים לעשות את הפסח בחודש השני.
ומה עושה שלמה המלך לאחר חנוכת המקדש? בונה את בית המלך, ואת כל חשק שלמה, ה' נגלה אליו ומזהירו לשמור את החוקים, אך תגובה אין רואים. שלמה מטיל מסים, מארח את מלכת שבא, ולבסוף אוהב נשים נכריות.
האם מלמדת אותנו ההשוואה כי עבודת האלהים אינה נמדדת בכמות של בשר הקורבנות?