מערכת הכספים של בית המקדש
מחבר: יהודה איזנברג
מלכים ב' יב; דברי הימים ב' כד
תקציר: תאור שיטת גביית הכספים לבית המקדש ודרך השימוש בכספים אלו.
מילות מפתח: בית המקדש; מלכים ב יב; דברי הימים ב כד.
בפרקנו מצוי תאור על דרך גביית הכסף למקדש והשימוש בו. בשיחה זו נעמוד על המקורות הכספיים של החזקת בית המקדש, ועל הפעולות שעשה המלך יהואש כדי להכניס סדר במערכת כספים זו.
המקורות הכספיים של עבודת האלקים בבית המקדש הם שלושה; והם מוזכרים בדברים יהואש לכוהנים:
"ויאמר יהואש אל הכהנים, כל כסף הקדשים אשר יובא בית ה', כסף עובר, איש כסף נפשות ערכו, כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה' יקחו להם הכהנים... והם יחזקו את בדק הבית..."
יאשיהו מדבר על שלושה מקורות מימון:
(א( "כסף עובר". לביטוי זה אין משמעות, אלא אם כן נזכור את הפסוק בשמות ל יג:
"זה יתנו כל העובר על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לה'".
כסף עובר, הוא אפוא הכסף שנתנו "כל העובר על הפקודים", שהם הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, אחת לשנה, מחצית השקל. בדברי הימים, בפרק המקביל לפרקנו, קוראים לכסף זה "משאת משה עבד ה'" (דברי הימים ב' כד ו). (כסף זה מיועד להקרבת קורבנות, והעודף - לבדק הבית). (ע' מלכים יא).
(ב) מקור המימון השני של בית המקדש הוא "איש כסף נפשות ערכו". גם משפט זה איננו מובן אם לא נקרא אותו על רקע פרק כז בחומש ויקרא, שם מדובר על נדרי כסף, שאדם נודר את ערך עצמו:
"איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה', והיה ערכך הזכר מבן עשרים ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקודש".
לכל אדם, בהתאם לגילו ולמינו יש "ערך" כספי, וכאשר הוא נודר למקדש את ערכו, הוא משלם סכום קצוב, בהתאם לרשימה המובאת בפרשת בחוקותי שבספר ויקרא. נשים לב כי "איש כסף נפשות ערכו" הוא נדרים בסכומים גבוהים למדי.
(ג) מקור המימון השלישי של בית המקדש הוא "כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה'". כסף זה הוא כסף נדרים או נדבות שאדם נודב לבית המקדש, ותרומות אלה היו נפוצות בכל הדורות. (בספר עזרא, למשל, אנו קוראים כי ראשי האבות "התנדבו לבית האלקים להעמידו על מכונו, בכחם נתנו לאוצר המלאכה זהב דרכמונים שש רבואות ואלף, וכסף מנים חמשת אלפים, וכתנות כהנים מאה" - עזרא ב סח-סט).
המלך יהואש התייחס, אפוא, לשלושת מקורות מימון אלה: "כסף עובר", שהוא מחצית השקל, "איש כסף נפשות ערכו", שהוא נדר שאדם נודר את מחיר עצמו למקדש; ו"כל כסף אשר יעלה על לב איש", שהוא כסף הנדבות שנידבו למקדש.
כסף זה מיועד ל"בדק הבית", פירוש: לאחזקה שוטפת של בית המקדש. הצעתו הראשונה של יהואש הייתה ששיטת התשלום תהיה גלובאלית: הכוהנים יקבלו את כל הסכומים האלה, ולא יצטרכו לנהל ספרים על הכספים שקבלו, ובמקביל האחריות לבדק הבית כולו עליהם, ואין הם צריכים להוכיח כי הוציאו את כל הסכומים שקבלו. יתירה מזו: תחומי האחריות של הכוהנים נקבעו כך, שאם ההוצאות גדולות מן ההכנסות - עליהם לבצע את הדרוש בלי לקבל תוספת; ואם ההוצאות קטנות יותר, יתרת הכסף להם.
שיטה זו בהפעלת מערכת הכספים שבמקדש נכשלה. לאחר שנים מגלה יהואש כי הכוהנים אינם מחזקים את בדק הבית, למרות שהם ממשיכים לקחת כסף מאת העם. המלך חושד בכוהנים שהם משתמשים בכסף לעצמם, ואילו הכוהנים טוענים כי הם צוברים כסף, כדי לבצע פעולות שיפוץ נרחבות.
המלך אינו משתכנע, ומשנה את השיטה. מעכשיו הכסף מוכנס לארון העומד בבית המקדש, כאשר על פתיחתו מופקדים שני אנשים: סופר המלך, והכהן הגדול או נציגו. מכאן ואילך מקבלים הכוהנים כסף המיועד למטרות מוגדרות של אחזקת בית המקדש, והם צריכים להשתמש בכסף לפי הנחיות הגזבר.
למרות שינוי השיטה, האימון לא הופר.
"ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים".
הכוהנים לא נדרשו לתת קבלות תמורת כל הוצאה שהם מוצאים, שכן משעה שנתמנו האנשים לתפקידים בכירים בעבודת המקדש, ניתן בהם אמון מלא.