מציאת ספר התורה בימי יאשיהו
מחבר: יהודה קיל
דברי הימים ב' לד
מתוך: הגיונות במקרא ובחינוך, משרד החינוך, תשנ"ח
פעלי יאשיהו שעלה על כסא מלכותו בגיל שמונה, לאחר שאביו אמון הומת על ידי קושרים, דומים במידה מסוימת לפעלי יואש שהומלך בגיל שבע, ולפעלי אבי זקנו - יחזקיהו.
בדומה ליואש גם הוא עסק בבדק-הבית, לאחר שאביו אמון וזקנו מנשה טימאוהו בעבודה זרה, ובדומה לאבי-זקנו הוא עסק בעקירת עבודה זרה ובביטול הבמות מזה ובליכוד שרידי שבטי הצפון מסביב לבית מלכותו והמקדש בירושלים מזה.
ואולם, יאשיהו עולה בחסידותו על שניהם. הנביא בספר מלכים מעריכו לא רק כהולך בדרכי "דוד אביו" אלא גם כ"לא סר" מהם "ימין ושמאל" (לד, ב). בהערכה שכזו זכה מכל מלכי יהודה יאשיהו בלבד. המעשים שנעשו על ידיו ובימיו, כלומר בדק הבית ובייחוד מציאת ספר התורה אגב בדק זה, והמעשים שנעשו בהשפעת "מציאה" זו, כגון עקירת העבודה הזרה, ביטול הבמות, ריכוז הפולחן בבית המקדש וכריתת הברית, נחשבים על ידי רוב חוקרי המקרא למאורעות מרכזיים ומכריעים הפותחים תקופה חדשה בתולדות האומה.
אולם, משום מה אין דעה זו של רוב חוקרי המקרא החדשים - על אודות החשיבות שיש ליחס למציאת ספר התורה (ולדעת רובם - ספר דברים בלבד) ולהשפעתה על הדור נחלת הנביא בספר מלכים ואף לא דעתם של הנביאים בני התקופה, ירמיה ויחזקאל, הרואים בתשובת העם תשובה ארעית בלבד, אף כי ירמיהו השתתף באופן אישי בכריתת הברית, כמפורש בירמיהו (יא, ה) "ואען ואמר אמן".
מאורע זה זכה לשני תיאורים מקבילים, אחד בספרנו ואחד בספר מלכים. ברם, התיאור בספרנו עשיר בשפע של פרטים המסבירים את המעשים בסדר הגיוני וטבעי, כפי שהם משתלבים אחד בחברו, שלב אחר שלב, דבר שעליו כבר עמד החוקר הצעיר שלום זמרין שנפל במלחמת השחרור.
והרי השלבים:
בשמונה שנים למלכו, כלומר בגיל שש עשרה, "ויאשיהו עודנו נער", החל לדרוש לאלוהי דוד אביו, ואז התחוללה בלב הנער-המלך מהפכה רוחנית-פנימית.
כעבור ארבע שנים, בהיותו בגיל עשרים, משהרגיש את עצמו יושב איתן על כיסא מלכותו, התחיל בטיהור העיר ירושלים מעבודה זרה, בדומה למלכי דוד שונים לפניו. בעקבות אבי-זקנו יחזקיהו הוא מבטל את הבמות ששימשו בחלקן לעבודת השם, אבל ברובן שימשו לעבודה זרה ונימוסיה.
מש"טהר" יאשיהו את יהודה, התחיל בפעולה דומה גם במרכזי הארץ, "ערי מנשה ואפרים", בהן המשיכו לשבת שרידי שבטי הצפון, עד לנפתלי שבגליל הצפוני-מזרחי, ומשם עבר ל"שמעון", כלומר לנגב.
רק בשנת השמונה עשרה למלכו, כלומר בהיותו בגיל עשרים ושש, הוא ניגש לבדק הבית עצמו, לאחר שהלוויים שומרי הסף הספיקו, בדומה לימי יואש, לאסוף את סכום הכסף הדרוש לבדק זה.
בשעת בדק הבית נתגלה באופן מפתיע ספר התורה או "הספר" - בה"א הידיעה - ספר המכונה בפי בעל ספר דברי הימים "ספר תורת ה' ביד משה", שיש כנראה לפרשו כספר שנכתב על ידי משה באופן אישי, ושהיה מונח בצד ארון הקודש, בקודש הקדשים, כ"עד", כמפורש בס' דברים (לא, כו).
את מציאתו של ספר זה יש להבין על רקע המעשים שאירעו בימי מנשה ואמון, שמלכו ביחד חמישים ושבע שנים. מלכים אלה לא רק שעבדו עבודה זרה בפומבי, אלא הם היו המלכים היחידים שהעיזו לטמא את בית המקדש בה. מסתבר שכוהנים נאמנים לה' החליטו להסתיר את ארון הברית מחשש פגיעה בו - ובוודאי עשו זאת בצנעה ובחשכת הליל - באחת הלשכות או המחילות-מערות המצויות מתחת להר הבית.
רק על רקע השערתנו זו נוכל להבין את הוראת יאשיהו (דברי הימים ב' לה, ג) "תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל". כי לוא הוצא הארון, כדעת החוקרים, רק בגלל בדק הבית, לא היה מקום להוראה מעין זו, כי הרי הדבר מובן מאליו.
ספר תורה זה הכתוב "ביד משה" היה מגולל, לדעתם של חז"ל ("מדרש הגדול" לס' דברים כז, כו), בפרשת "התוכחה", דבר שעורר התרגשות מובנת אצל המלך הצעיר ושריו. עובדה היא שאין המלך שואל לאותנטיות של הספר, כי אם שולח משלחת לחולדה הנביאה ומבקשם "לכו דרשו את ה' בעדי ובעד הנשאר בישראל וביהודה על דברי הספר אשר נמצא, כי גדולה חמת ה' אשר ניתכה בנו..." (כא).
זאת ועוד. אין כל הוכחה מכרעת ש"התוכחה" שקראו באזני המלך הייתה זו הכתובה בס' דברים פרק כח. יתכן שקראו באזני המלך דווקא את התוכחה הכתובה בס' ויקרא פרק כו, עליה מסתמכת התוכחה שבס' דברים.
סיוע לדעה זו יש אולי למצוא במעשה המוזר שרפת עצמות הכוהנים על הבמות, בייחוד על הבמה שבבית-אל, דבר שלא ציוותה עליו התורה, המקפידה כידוע גם על כבודם של הרוגי בית דין. והנה מעשה זה מתפרש דווקא על ידי התוכחה שבס' ויקרא (כו, ל): "והשמדתי את במתיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם...".
נראה שעל ידי מעשה זה הנזכר בתוכחה כעונש, רצה המלך לעורר רחמי שמים, ככתוב בסיומה של אותה התוכחה שבס' ויקרא: "וזכרתי להם ברית ראשנים" (שם כו, מה).
סיכומו של דבר, אין כאן משום מציאת ספר תורה בלתי ידוע, אבל יש כאן מציאת הספר הקדמון הידוע שהיה מונח בקודש הקדשים, כשהוא מגולל במפתיע בפרשת התוכחה, ומעשה זה הוא שעורר את המלך לכרות ברית מחדש.