מלחמת ארם ואפרים ביהודה בשנת 733
מחבר: ד"ר בנימין אופנהיימר
מלכים ב טז' ,ישעיהו ז'; דברי הימים ב', כ"ח
שיחות במקרא, נביאים ראשונים ודברי הימים, העורך בנימין צביאלי, 1974
פרק כ"ח מתאר אחד הרגעים הגורליים בתולדות יהודה. הוא מקביל בתכנו למלכים ב'. ט"ז, ולישעיהו ז', אלא שהוא מוסיף פרטים חשובים על המסופר במקורות הללו. ואם נצרף למקורות המקראיים גם את מה שעולה מתוך האנאלים של תגלת פלאסר, ובמיוחד מתוך שיירי כתובת שנתגלתה לפי זמן לא רב בחפירות תל-נמרוד (כלח) שבארם נהרים, תתבהר הסיטואציה ההיסטורית בה פעל ישעיהו בשנת 733 כאשר התערב בפעם הראשונה בפוליטיקה של מלכות יהודה.
מדובר כאן על מלחמתם המשותפת של פקח בן רמליהו מלך ישראל, ורצין מלך ארם, בממלכת יהודה. מלחמה זו מתוארת בספר מלכים באופן ענייני ללא הסבר בצדה, ואילו סופר דברי הימים מבאר אותה בהתאם להשקפתו ההיסטורית-תיאולוגית המיוחדת שלפיה כל המאורעות מסתברים לפי עקרון של שכר ועונש.
התבוסה שנחל צבא יהודה מידי בעלי הברית מוסברת כעונש על עבודת האלילים שהיתה נקוטה בידי אחז, ועל עזיבת ה' כנאמר: ויתנהו ה' אלהיו ביד מלך ארם, ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה... ויהרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, הכל בני חיל. בעזבם את ה' אלהי אבותם" (6). מוטיב האלילות המודגש כאן הדגשה יתרה לשם הסברת המפלה של צבא יהודה, אינו תופס אלא מקום צדדי בהרצאת הדברים שבספר מלכים משם מתבאר, כי מפלה זו הוסבה על יהודה בראשית ימי אחז, שכן ההתקפה של צבאות הברית, החלה עוד בסוף ימי יותם אביו: "בימים ההם החל ה' להשליח ביהודה רצין מלך ארם ואת פקח בן רמליהו" (מ"ב, ט"ז 37). כמו כן מתבאר משם, כי בעלי הברית הצליחו להמריד גם את אדום נגד יהודה כנאמר: "בעת ההיא השיב רצין מלך ארם את אילת לארם וינשל (שוב רצין) את היהודים מאילות, והאדומים באו אילת וישבו שם עד היום הזה" (מ"ה, ט"ז, 6). מפרקנו יוצא שבא על יהודה אויב רביעי, הם הפלישתים אשר כבשו את ערי השפלה. נמצאנו למדים כי יהודה הותקפה בבת אחת משלושה כוונים: מצפון ומצפון-מזרח בידי ישראל וארם: מהדרום בידי אדום וממערב בידי הפלשתים. נראה, שהכוונה למלכויות אשקלון ועזה.
כח המחץ העיקרי של התוקפים היה הצבא שהתקדם מן הצפון, הם גדודי ישראל וארם. אולם פלישת אדומים מדרום, והפלשתים ממערב מנעה מיהודה את ריכוז כוחה בכיוון אחד וריתקה גדודים לא מעטים שהיו נחוצים באופן חיוני לשם הדיפת ההתקפה מצפון. מכאן יוסבר, שהארמים וצבאות ישראל כבשו את יהודה בקלות יחסית עד שהגיעו לפני שערי ירושלים הבירה.
מה גרם למלחמה הזאת? התשובה ניתנת בעקיפין בס' מלכים ובספר דברי הימים. גרמה לכך עמידתו מנגד של אחז מלך יהודה בשעה שהתארגנו עמי האיזור בברית צבאית כדי לקדם את פני הסכנה האשורית. בעלי הברית עלו על יהודה כדי לצרף אותם בכח לקואליציה הזאת. על ממשות הסכנה האשורית יעידו שני עדים, הראשון הוא ס' מלכים בו מסופר על הצעד שעשה אחז בשעה שהתיאש ממלחמתו נגד ארם ואפרים והשתעבד מרצון לתגלת פלאסר. וזו לשון אגרת הכניעה שהוא שיגר אל מלך אשור: "עבדך ובנך אני, עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקומים עלי" (מ"ב, ט"ז 7). וההיסטוריון ממשיך ומתאר את השוחד שהוא צרף לאגרת.
העד השני הוא שבר כתובת שנתגלתה בחפירות תל-נמרוד. שם מתוארים מאורעות שנת ,734 הרשומה בכרוניקה האנונימית כשנת מסע נגד פלשת.
כפי שאפשר להכיר מקטעי הכתובת, ערך תגלת פלאסר בשנה ההיא מסע צבאי לאורך חוף הים. מסע נצחון זה החל בצפון סוריה, הוא שטף ועבר את כל ערי החוף הפיניקיות הישראליות והפלשיות. בין היתר הוא מזכיר את כיבוש עזה ואת הקמת מצבת המלך בעיר "נחל מצרים" שהיא כנראה רפיח. אמנם מיד לאחר מכן נאלץ תגלת פלאסר להעתיק את כוחותיו צפונה כדי לצאת למלחמה נגד שבטי הערבים במדבר הסורי. עמי האיזור שנפגעו מנחת זרועו, השתמשו בשעת הכושר והתאגדו בברית. היה זה כשנה לאחר מכן. וכך מלך יהודה עמד מנגד והרס בזה את התקוה המתעוררת. בפעם הראשונה מופיעה במקרא בעיית האוריניטציה הפוליטית של הממלכה הקטנה לאור התגבשות ממלכה עולמית כבירה הפורשת צלה על כל עמי האזור.