המסגרת הסיפורית לשיחות
מחבר: אהרן קמינקא
תוכן הספר היא הסברה שירית במליצה רמה ובמבנה דרמטי לצער הנורא המדכא חיי אדם זך וישר, אם בפגעים רעים ואסונות, או במכאובי גופו, או בייסורי נפשו בראותו סביב לו עולם מלא שוד וחמס והוא אין אונים לעומתם. ההסברה נסוכה לתוך שיחות נמרצות של אנשי חכמה תמימים עם הצדיק הסובל, והיא מתרחבת ומתעלה עד שהיא מגיעה בשלב עליון לדברי אלוהים ממרומים הפוקחים עיני האדם לראות נכוחה ולהכיר מצבו בעולם. אז בינתו מתרוממת להשיג (דבר שהגיעו אליו הפילוסופים הסטואים בארץ יון) כי באמת אין פגע רע ולא אסון ולא סבל ייסורים יכול להתרחש בחיי המשכיל: כי איש גדל דעה לא יתאונן לעולם על מקרים ומעשים לא נעימים, לא יזעף ולא יתקוטט עם אדון גורלו, אלא ירגיש בכל שעה כי "טוב להודות לה'", להגיד בבקר חסדו ואמונתו בלילות". הדעה הזאת, המכירה את טוב העולם, ורק אותו, ואת האור והחסד השולטים, הם לבדם, בכל פעלי ה', הייתה מושרשת בשירה העברית כבר מדורות רבים קודמים לחיבור ספר איוב (על קדמות מזמור צ"ב בתהילים אף לזמן ישעיהו הבאתי ראיות בספרי "מחקרים במקרא"): בספר הזה היא מבצבצת כמסקנה מכל השיחות, ונדבר עליה במקומה.
למען העיר אוזן כל אדם לויכוחים השיריים הקדים להם המחבר מסגרת חיצונית מעשה מובן לכל אדם פשוט, על איש אומלל שהיה מבורך בעושר ובנכסים, שלו ושאנן וגם תם בסיפור וישר וירא אלוהים, ושבע נחת אף מבניו ובנותיו השמחים בחיים וחוגגים יום יום במשתאות - והנה פתאום מתגוללים עליו ועל ביתו מקרי אסון נוראים זה אחר זה, צאנו ובקריו נשדדים, ביתו נשרף, עבדיו נהרגים וגם בניו מתים כולם, והוא נשאר בודד, עני ואביון, עירום כמו ביום היוולדו וגם חולה אנוש. כל שומע נדהם בהתגלות תמונה כזאת של אב-משפחה מאושר ומכובד ונקי מכל עוון ופשע, וכאילו על פי גזרה חסרת טעם אפפו אותו צרות רבות ונוראות כאלה. גם אצל עמים אחרים עתיקים הכירו משוררים גדולים כי ישנם מקרים נוראים דומים ואף עוד יותר נוראים, והציגו אותם במחזות מזעזעים למען חזק את הפחד מפני "הגורל" האכזר המסתתר, הגזרה הקשה הנצחית השולטת בכל בני אדם. ואף באלים במרום, בכוח עריצים שאין לו גבול וחוק. את הטרגדיות המבהילות שחיברו מתוך אמונה זו סיימו, כמו איסכילוס את פרומתאוס", בקראו בסוף את השמים ואור היום לעדים שהוא "נספה "בלי משפט!" או כמו אוריפידס המסיים את חזיונו "מידיאה":
מושל אל עליון זוס באולימפוס;
את אשר לא קוה גוזרים האלים,
דבר אשר חכו לא יאתה ולא יבוא.
אולם המשורר העברי הגדול מחבר ספר איוב כבר קלט ברוחב בינתו את רעיונות הנביאים ומשוררי תהילים, ואין הוא סובר ולא רוצה להפיץ את הדעה, כי יש "נספה בלא משפט" וכי גוזרים האלים סתם ייסורים על אדם לפי שיגעון רוחם. לכן הוא מליט כבר בראשית ספרו ברוב חכמה במעשה אגדה יפה את מסקנתו ההגיונית שהוא מכוון לה (ואשר ביררו אותה בזמן קצת מאוחר חכמי המוסר הגדולים בארץ יון, ואפשר שהתגלגלה להם בינה זאת מארצות המזרח), כי אין איש משכיל זך וישר נמצא שהוא סובל ייסורים בלי טעם, אלא מרומם הוא ברוחו על כל התלאות שבעולם, "לא תאונה לצדיק רעה" וככל שיגברו מכאוביו החומריים והצרות בחייו, כן יוסיף להזהיר ולהתנוסס הכוח הנצחי האדיר אשר ניתן לנפשו מתנה מאת היוצר. כובד ייסוריו נעשה לו רק למבחן למען הבליט על ידו את אומץ רוחו והכרתו לגודל פועל אלוהים, שהוא תמים וישר ואין עוולה בו. כיצד אפוא הגיעה משלחת מלאכי רעים לדכא את חייו של איש ישר?
אין כאן עברה וזעם וסילוף משפט, אלא זהו מה שאירע: השטן בנתיבות אנשי הצדק, המלאך המרשיע הזה (הפשטה כוללת את כל סכום המכשולים וכל הצרות האורבים לבני אדם), הוא החותר במחתרת להרוס כל טוב (והוא עצמו גם, לפי מאמרו העמוק של האמורא ריש לקיש, יצר הרע וגם מלאך המות!) הוא טען לפני כסא כבודו של יוצר העולם, כי אין אדם צדיק בארץ, ואם הוא סר מרע ותמים דרך הרי זה רק כל זמן שהוא מצליח בעסקיו. כדי להוכיח כי שקר הדבר וכי די גבורה בנפש האדם אף נגד הגורל היותר קשה, אלוהים נותן רשיון לשטן לגזול מאיוב את כל הטוב אשר לו בעולם, אם "אך את נפשו ישמור" אין כאן אפוא גזרה עיוורת, אלא כוונת היוצר לחשוף את הגרעין האמיתי והתקיף לבדו בחיי איש תבונה. אשתו של איוב, שאין לה חכמה יתרה מאשר לכל ההמון, אינה מבינה למה הוא נשאר תם וישר כשאין לו תועלת מזה, הלא טוב שיעשה פשע גדול, "יקלל אלוהים" ויתבעו אותו לדין וישפטוהו למוות וינצל ממכאוביו. אבל הוא נרתע מפני מחשבה שפלה כזאת. "הרי את מדברת כאחת הנבלות! הכי אחר שקיבלנו כל הטוב בחיים תקצר נפשנו מלסבול את הרעות בהם?" הוא עודנו חושב את הרעות כדברים חיוביים, ממשיים, שהם מפחידים את האדם; בסוף הספר הוא מתחרט על הרהורים כאלה. הם אינם ראויים לבעל שכל זך. אבל כבר מתחלה הוא מכיר מצד היושר כי צריכים לסבול את הרע כשנהנים מן הטוב.
כיוון שבחר המחבר במסגרת סיפורית זאת, הוא מחזיק בה גם בסוף כשצדקת איוב מתגלית. על הקוראים מבני העם רק הסיפור הפשוט עם גוזמאותיו עושה רושם, ובשבילם חשוב, כי לא קופח שכרו של איוב הצדיק. ומה היה השכר? בודאי כפל הונו בצאן ובגמלים והרבה בנים ובנות יפות, וגם ימיו ארכו כפלים כחיי אנוש, מאה וארבעים שנה. המסגרת היא כמו כריכה חיצונית לספר, תיק למגלת השיחות הרמות בתכנן ובלשונן השירית.
אבל לא רק קוראים פשוטים, כי גם חוקרים מדעיים נפלו בפח, לקחת את אגדת המסגרת כסיפור מעשה שקרה, וכעיקר הספר, ובדקו וחיפשו את הזמן והמקום: אימתי? באיזו ארץ? באיזה דור היה המעשה?
בהיות שהספר מתחיל "איש היה בארץ עוץ- הרי ניתנה יד להשערות. שמא זה יובב מלך אדום? מצאו סמך קלוש לזה מן הערה בסוף התרגום היוני הניכרת היטב כדמיונית, ובה נתנו יחס מלכותי אדומי גם לאליפז ולבלדד ולצופר. החוקרים לא שמו לבם, כי ספרי החכמה העברים העתיקים מזמן המלכות הראשונה לא נכתבו בשביל עם ישראל לבדו כי אם בשביל כל עמי המזרח. הלשון העברית (או "יהודית", מ"ב, יח, כו) הייתה ידועה היטב גם בצור וצידון ובנינוה ודמשק, והמשוררים והנביאים הגדולים דברו לכל העמים. לכן גם נמנעו בכוונה, כמו במזמור ק"ז בתהילים (אף במקום שמדובר על "גאולי ה'" ותועים בישימון) מלהזכיר אף ברמז את עם ישראל או ציון וירושלים, והם מדברים רק על תועים מבקשי "עיר מושב", או הרימו בכוונה על נס (כמו בספר יונה) את צדקתם וענוותנותם של עמים אחרים, או שאלו את החומר להגיונות מדיניים (כמו בספר קהלת) מן המעשים בכל ארצות הקדם, וכן מחבר ספר איוב אין דעתו גדורה ומוגבלת בתחום איזה לאום וארץ אלא סובבת על לבטי רוח בני אדם משכילים בכלל, ועל האיש למופת, איוב מארץ עוץ, אומר ה', בראש ובסוף, "עבדי איוב".
מה נעלה על התעתועים בבקשת זמן ומקום לסיפור הוא מאמרו של ריש לקיש (אשר הערה אחת ממנו כבר הזכרנו למעלה; הוא חי סביב לשנת 200 לספירה הרגילה): "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה". בזה אינו משפיל אלא מרומם ערכו של הספר. הדבר לא קרה פעם אחת ובאיזו ארץ שהיא, אלא פעמים אין מספר בכל הארצות ובכל תקופות הזמנים, והספר שלפנינו הוא רק דוגמא לכל איש צדיק סובל ייסורים קשים (אם אינו יודע שהוא רק נבחן על ידם) והוא מתעלה על ידי הייסורים. כאילו צריך היה רעיונו עוד לחיזוק מן הספרות העתיקה,התגלו בדורותינו כתבים של המצרים הקדמונים, חיבורים מימי הדינסטיות אשר קדמו אף ליציאת ישראל ממצרים או שלטו קרוב לזמן משה רבנו. בין החיבורים האלה נמצא כידוע גם המנון התהילה לשמש מאת המלך המנופיס הרביעי, הוא פרעה אחנ-אטון (חי בערך 1383-1365 לפני סה"נ) ובו הקבלות כה רבות ובולטות למזמור ק"ד בתהילים (ברכי נפשי) שהגיע חוקר אנגלי אחד לסברה כי המזמור בתהילים הוא רק תרגומו של ההמנון המצרי (לא ראה מה מרומם הוא הגיון המזמור על זה של ההמנון, אם גם חרוזים רבים דומים בשניהם). למשלי שלמה נמצאו לקחי מוסר כה רבים דומים, לפעמים מלה במלה, בספר חכמה מצרי עתיק, עד שחשבו חוקרים רבים כי בייחוד הפרקים כ"ב-כ"ד הן תרגום מספר למוד מצרי או שאולות ממנו. כן גם מצאו בין ספרי החכמה המצרית הקדמונית "שיחה של איש יעף מן החיים", בה אדם תם וישר אפוף צרות וייסורים קשים, שדוד ורצוץ וחולה ונעזב מכל ידידיו, מגיע לידי ייאוש ומדבר אל נפשו כי טוב המות מהחיים (בראשית השיחה נאמר: פתחתי פה לנפשי, ואני עונה לה; אם כן, דו-שיח הוא). מלבד זה מצאו ספר מצרי קדמון "תלונות האיכר" ובו עובד אדמה אביון מתאונן על גורלו המר ועל חסרון צדק ויושר בעולם . ועוד חיבורים דומים. מכאן חשבו כי ספר איוב העברי, שהוא בכל אופן מאוחר בהרבה מאות שנה לספרי מצרים, נשען עליהם. שורש המשגה הזה בדבר המקורות הנכרים הוא שהחוקרים ראו את סיפור המעשה והתלונה על הגורל כעיקר הספר, ומציאה נפלאה הייתה זו להם כשהתגלה סיפור קצת דומה בספרות יותר עתיקה. לא שקלו בדעתם כי שאלת "צדיק ורע לו" הייתה מצויה ושגורה בכל זמן ובקרב כל עם בעל תרבות ומשטר חברתי חזק (כמו שאומרים עכשיו: "קפיטליסטי"), חסר-חסד ורחמים ואוטם אזנו משמיע צעקת דלים. בספרנו העברי "המעשה" הוא רק אמתלא למסגרת ועיקר הספר הוא בסולם ההגיונות הנעלים אשר הציב המשורר בשיחות רבות מלאות משפטים חדים ונוצצים, והתנשאות ההגיונות, מתוך מרירות וייאוש וזעם של נפש מפרפרת בפצעים, עד להכרת יחסה הנכון לעולם ומלואו וגדלו ותפארתו ומצאה שלוה ומנוחה בענוותנותה של דעת צלולה.
אם נמצאו ביטויים רבים במליצה הרמה העברית שהם שאולים מעמי התרבות האחרים, אין להתפלא על זה, כי כמו שיצאה חכמה ודעת מירושלים בזמן המלכות אל כל ארצות הקדם (הזכרנו זאת למעלה) כן גם קיבלו מהן הרבה, וכמו שהביאו אף לבנין המקדש ארזים מצור וצידון, ולצורכי הצבא העברי סוסים ממצרים, והשתמשו במלאכת מחשבת שמוצאה מאור כשדים ובידיעות הטבע ונתיבות הכוכבים מחכמי בבל, כן קיבלו צורות ספרותיות ומשקלי שירה ממזרח וממערב ולא רק גיירו אלא אזרחו אותן ביצירות לאומיות וגם אנושיות יותר נעלות, כמו שאנו מוצאים אותן בשרידי ספרינו העתיקים