ח. נאום אליפז השני: חייב האדם יראת הכבוד לחכמה ולהכיר רוממות הרוח על גאות עריצים
מחבר: אהרן קמינקא
אליפז, המלא יראת שדי (כמו בנאומו הראשון) מזדעזע מן הלעג שבדברי איוב על דברי נביאים ומזמורי תפילה, ואומר כי מענה כזה הוא ריק כרוח קדים ויבש כמותו ולא יועיל בויכוח (א-ג). הן אתה מבטל כל יראת שמים (תפר יראה) ותשפיל (תגרע) את התפילות המקובלות לפני אלוהים (שיחה לפני אל)! עוונך הוא שמאלף את פיך, מלמדך מליצות לדבר בערמה. אין בך מורא וכבוד בפני דברים עתיקים כימי שמים וארץ, כאילו אתה אדם הראשון ולפני גבעות חוללת (נסמך על משלי ח, כה, על החכמה העליונה: לפני גבעות חוללתי); כאילו שמעת סוד אלוה ואתה משפיל אותו אל שטח דעתך (ותגרע אליך חכמה). רעיון אליפז הוא כי החכמה היא גם יראת שמים המקובלת מימות עולם וחייבים בכבודה.
(יא) האין ברוח אשר חננך אלוהים (הרוח שמדובר בו נזכר בסוף המאמר, פ' יג) ובבינה שנתן בחדרי לבך (דבר לאט) די תנחומים בשבילך, ואתה מתגאה וגאוותך זורמת מעיניך, כאילו אתה זורק את רוחך בבוז חזרה כלפי מעלה (תשיב אל אל רוחך) ואתה מבטל ערכו הרב באומרך (זה יוצא מתלונת איוב על האפס שבחיי "אדם ילוד אישה, יד, א); מה אנוש כי יזכה וכי יצדק "ילוד אשה", ואתה מציג את האדם כיצור נתעב ונאלח.
אליפז משתמש בסגנון תהילים ח' "מה אנוש כי תזכרנו", אבל שם מדובר על רוממות האדם וכאן הוא מוכיח את איוב על שהוא משפיל אותו.
אתה מתנצל ברעיון כי אלוהים אף בקדושיו לא יאמין, כי כל אדם מטבעו יצור נתעב (מי יתן טהור מטמא, יד, ד). אין זה כפל הדברים של אליפז ד, יח, "הן בעבדיו לא יאמין", כי שם המכוון הוא הערצת אל עליון וכאן הרמת ערך האדם שמזלזל בו איוב, בעל הספר משתמש במליצות אשר צלצולם דומה, אבל עניינם שונה.
מכאן עובר אליפז (יח-לה) ללמד דעת מתוך השקפה היסטורית שנמסרה מחכמים שומרי זיכרון מעשים מימי אבותיהם ("לא כחדו מאבותם", כמו אותם הרשעים היודעים רק את זמנם ובני עירם: "להם לבדם" מוסב על אלה אשר כחדו מאבותם, יודעים רק את דורם. העולם מתחיל בשבילם מחייהם; עוד ידבר על רשעים אלה להלן). לאנשים אלה אין קביעות ויציבות ועמדה חזקה בעולם. כל ימי רשע הוא "מתחולל", נאלץ ליצור חייו מחדש (השווה: ותחולל ארץ ותבל, תהילים צ, ב), חיי העריץ התקיף מצטמצמים במספר שנים.
המשורר עושה כאן קפיצה בחפצו ליתן בפי אליפז פילוסופיה כללית של היסטוריה, אבל לעניין איוב הגיונו הוא צולע, כי תוך כדי דיבור הוא מתעלם מיסוד השיחה ובמקום "רשע" סתם, פועל און, שבשיחות איוב הוא מציג את "העריץ", כובש מדכא עמים בזדון, אשר חשבון פשעיו וגמולם הוא עניין בפני עצמו, ובאמת ידוע מקורות הזמנים שאין שלטון יהיר כזה (ורק עליו מוסבות המליצות כב-לד ובייחוד: "וישכון ערים נכחדות") מאריך ימים, וסופו תמיד המפלה המתוארת בסוף השיחה. אבל איוב בדברו על גורלם השווה של "תם ורשע" הן לא לזה הוא מכוון כי אם לאנשי און פשוטים המתענגים על רוב טוב. על ידי עיקום הרעיון בשיחת אליפז פותח המחבר שער להתמרמרות עוד יותר רבה מצד איוב בשיחותיו הבאות.
("הרה עמל וילוד און" נשען על תהילים ז, טו).