ט. נאום איוב החמישי: איוב מתייאש משמוע דברי אמת מבני דורו; הדורות הבאים יכירו צדקו
מחבר: אהרן קמינקא
סובל הייסורים הנדכא מרגיש את המליצות הנפוחות על "הרשע", ועוד גם "העריץ" אשר לו נכונה מפלה והוא נשאר גלמוד - כסטירת לחי (טז, י) מאת רעיו המתכחשים למצבו האמיתי ונעשו אויבים אכזרים לו בשעה שדמו שותת ומררתו נשפכת (יג). על החרפה המכאיבה הזאת הוא זועק עוד יותר לשמים ומרעיש העולם. כך נבין את תוכחתו השנונה בשני הפרקים הבאים שהיא בקשר הגיוני לחלק השני בנאום אליפז.
דברים כאלה הם מושיטים לי כתנחומות אל! (טו, יא). הלא מנחמי עמל הם (טז, ב), והם נועזים לדרוש ממני שאשים "קץ לדברי רוח" (החכם יענה דעת רוח, טו, ב) ולשאול מה ימריצני שאענה! (הפסוק "הקץ לדברי רוח'" הוא ממה ששמע מאת מנחמי העמל). אף אני אולי הייתי מדבר כך, לו הייתי במקומכם, שאנן ושלו כמוכם, הייתי מגבב (אחבירה) מלים ומניע ראש ושפתים כמליץ אמן הדיבור, כאילו זה יאמץ וינחם אתכם ובזה יחדל (יחשוך) ממכאובכם. הלא אז (אילו הייתי אני מנחם כמוכם בדברים ריקים) לא היה איכפת לי מה האמת בדברי, כי לא כאב שלי היה צריך לחשוך (להירפא) במה שאדבר, ולא היה הבדל בזה אם חדלתי מלדבר (ד-ו). אולם עתה פקעה סבלנותי, נלאיתי משמוע, כשמצדיקים את הדין, כי עלי, איש תם וישר, להיות גלמוד ושומם כמו העריץ הנעזב מעדתו (השימות כל עדתי מוסב על "עדת חנף גלמוד" של אליפז, טו, לד והכוונה: השימות אותי בקרב עדתי). ותקמטני (העדה, הסביבה, החברה האנושית, היא מכווצת דוחקת ומגרשת אותי מתוכה), ומנחם עמל זה מעמיד עצמו לעד על פחיתותי המדומה (ח) וכביכול לרשעתי ועריצותי, מדבר בפני בכחש כנגדי. הוא מתייצב כקטיגור ושוטם, טורף באף, חורק שניו, לוטש עיניו, הכל כדי להטיל עלי אשמות בעת שאני חף מכל פשע. הם פוערים עלי פיהם (כל שלשת הרעים) ומכים בחרפה על לחיי (ז-י). מסר אותי אל ביד עויל (איש עול), ועל ידי רשעים כאלה הוא מושיט רטייה, נחמה למכתי (ירטני). עוקר אותי קטיגור זה משארית שלוותי ומפצפץ אותי. עומדים כולם כנגדי כיורי חצים, מפלחים כליותי ונשאר לי רק לתפור שק לעורי וללכלך בעפר את כל כבודי (קרני). על זה פני לוהטים מבושת (חמרמרו) ומדמעות, וצלמות מכסה אותי - אלי מעיזים לדבר כך, אל איש אשר לא חמס בכפו ותפילתו זכה (כלפי תוכחת אליפז, טו, ד, שהוא מפר יראת ה' ומבטל ערך התפילה). כאן שיא ייסורי הצדיק בראותו את החכמים שבדור, עמודי החברה ההגונה, מתנכרים לו בשאט נפש, מעופרים בעפר לעומתו וחושבים בצביעות: "אומלל הוא - מכלל שהוא רשע!" אנחנו עדים כי זעמו על החרפה הנוראה צודק וכי היא הוטלה עליו לא למרות צדקתו כי אם בשבילה לנסיון. אך הוא רואה רק כי אין עוד צדיק בארץ, אין חבר ורע מכיר איך דם קרביו ניגר, ונשאר לו רק לזעוק: ארץ! אל תכסי דמי ואל יהי מקום בעולם לכבוש ולטמון במסתרים את זעקתי, שלא תרעיש את כל חלל העולם. כי אחרי הכל, גם עתה אני בטוח כי אם אין בארץ איש ישר - בשמים יש לי עד ושהדי במרומים, שם עוד נמצאים מליצי ורעי, כך אני מרגיש בעוד דמעות דולפות מעיני ובנשאי אותן לאלוהים במרום; עוד יוכל אדם להוכח עמו כמו אדם עם רעהו! הן לא רחוק קצי ואלך ולא אשוב. כל דברי איוב כאן מרוכזים ומצומצמים. הסגנון דומה לזה של טציטוס ברומית. הדברים דורשים עיין אך הם ברורים בהגיונם בסמיכות לדברי רעיו.
(יז) רוחי חובלה, פצועה, חיי הולכים וכבים, וקברים נגד עיני. לא תוכל עוד נפשי נשוא היתולים מבני אדם (בשיחות רעיו). הכי תוכל עיני לשהות במראה אנשים אלה הממרים בשכל (לזה נסמך פסוק ד' כי לבם צפנת משכל)? על כן, בדרך סכלותם, אתה אלוהי לא תרומם אין הם מרבים כבודך. היה נא אתה ערב לי (ערבני, השווה תהילים קיט: ערוב עבדך לטוב), כי אין זולתך בעולם שיתקע לידי, שאוכל לבטוח בו. "לחלק", בדברי חלקות, יגיד אחד הרעים האלה לי לנחמה "ועיני בניו תכלינה" (המקרא כאן היא ציטטה מדברי צופר יא, כ). הם מציגים אותי בייסורי למשל לגורל רשעים או צדיקים כאילו אינני אדם חי אלא כמין מסווה, מכסה אפים, בעוד אשר אני, עיני כהתה מיגון וכל אברי כצללים (ה-ו). קשר מחשבותי ניתק, בראותי איך הופכים חושך לאור. תקוותי האחת עוד רק לשאול תחתיה, שם אמצא ביתי, אבי ואמי ואחותי בקרב רימה ותולעה, אבל כמוני גם הבדים (רומז לצופר, יא, ג, בדיך) מפטפטי הבל, בדי זדון, לשאול ירדו ויחד על עפר נשכב.