ז. נאום איוב הרביעי: התמרמרות על השאננות של המנחמים והוספת לעג על לקח התמימים
מחבר: אהרן קמינקא
איוב דוחה הגיונות חכמים כאלה, השלווים ושקטים מפני שלא נתנסו בצרות. "החכמה שלכם היא הידועה בשוק בקרב ההמון (אתם עם), והיא אצלכם מתה, חסרת חיים". תמות חכמה אולי כנגד אליפז ה, ב, כי לאוויל יהרוג כעש; אבל אפשר לפרש גם "תמות" כמו תמימות על משקל גבהות, גאות. - הן את כל הדברים האלה אני יודע כמוכם; אין אלה דברים רציניים, אני כשחוק בפי רע החושב עצמו לצדיק תמים (ד) המתייצב כחסיד וקדוש. קורא לאלוה ויענהו" (שאול מתהילים צט, ו: משה ושמואל קוראים אל ה' והוא יענם). לבעלי עשתונות שאננים יש בוז מן המוכן כלפי פיד, אסון, שסבלו אחרים; לנכון, למי שעומד על שתי רגליו, יש בוז בזול כלפי האומללים אשר מעדו רגליהם (ה). אתם מהללים את השלווה; אבל גם השודדים שלווים באוהליהם, ובביטחון נמצאים מרגיזי אל, אנשים שאינם צופים לישועתו, אלא מביאים אותו (וישועתו) אל ביתם בכוח הזרוע לאשר הביא אלוה בידו; אבל אפשר לפרש גם: לשודדים אשר אלוהים בעצמו (המרומם לפי צופר על התבוננות בחטא ואון של בני אדם) הביאם לעולם בכוחו הגדול, בידו, ולזה יאות ההמשך אשר בו (ט, י) הוא דובר במרירות על "יד ה" שהיא לבדה עשתה הכל בעולם. מן הפסוק ז והלאה מדובר בלעג על החכמה החסידית הנפוצה בעם, עם רמזים לדברי נביאים ומזמורי תהילים. הרי הכל יודעים חכמה זאת, אף הבהמות ועוף השמים, חיות הארץ ודגי הים. הרי מוסכם הוא כי בידו עשה הכל וגם את נפש כל חי ורוח כל בשר איש, והוא מטעם זה גם האחראי עליהם (המקרא נפרד מפשוטו שהוא בהתרסה כלפי מעלה, כשהוכנס לתפילות "בידו נפש כל חי" במובן שהוא אוחז כל נפש איש בידו לקחת אותה, בעת אשר כוונת איוב להישפט עם ה' אשר ידו עשתה אותה). הלא כן הוא גם כמו שאומרים (תהילים צד, ח) יוצר האוזן לשמוע והחך לטעום; הוא, כפי שמוסכם, נותן לישישים חכמה, אצלו כל חכמה וגבורה ועצה (ישעיה יא, ב), כשהוא הורס לא יבנה איש (תהילים קכז, ב), אם הוא סוגר (יא, י, מדברי צופר) אין פותח. הוא השולח מים בשטף להפוך ארץ, או עוצר בו, הוא גם הגורם לכל שוגג ומשגה, הוא המוליך יועצים שולל, מפתח מאסר מלכים או אוסרם בכבלים, אף כוהנים (מורי תורה לעם) הוא מוליך שולל ומסלף דרך האיתנים, מסיר הלשון מנאמנים ושכל מזקנים; "שופך בוז על נדיבים" (שאול מתהילים קז, מ) ומרפה חגורות הגיבורים, משגיא לגוים ומשפילם בהנחותו אותם, מפיר בינת מנהיגי עמים "ויתעם בתהו לא דרך" (עוד הפעם ממזמור קז) והם ממששים ותועים כשיכורים.
(יג) הן כל זאת אני יודע כמוכם כי כמה פעמים שמעתי זאת. אולם אני רוצה להתווכח עם שדי על הטעם והתכלית שבמעשיו ואתם רק מפטפטים דברים בלי בחינת אמיתותם, כרופאי אליל שאינם יודעים את המחלה והתרופה לה. אילו החרשתם הייתם מראים בזה יתר חכמה (א - ה). הכי לכבוד אלוהים אתם מדברים שקרים, ומשוא פנים הוא לו? ומה תעשו אם יחקור אתכם? הלא תיבהלו מפניו, כי מה שאתם מזכירים מדורות ראשונים במשלים (בלדד, ח, ו-יג) הם דברים זולים ונמוכים מאד, כאילו אתם שטוחים על האדמה באפר ובחמר, לגבי חמר גביכם (ו - יא).
בכל ההמשך איוב מדבר כמי שגדל בנעוריו בדרכי התורה והנביאים ובבגרותו גברו בו הספקות.
יג-יט: החרישו ואדבר אני, שאינני מפחד משום דבר. למה אשא בשרי, אמשיך חיי גופי או אסבול מכאובי גופי, בחריקת שיניים? הנה אני מוסר נפשי למות; יקטלני נא אל! לא איחל להצלת חיי (או כפי הקרי "לו" אני מייחל לזה שיהרגני, כמו ו, ח - ט). אני מבקש רק שיעמוד למשפט עמדי, והוא בעצמו יעזור לי, כי הוא אינו צריך לחנופה. אני יודע כי אצדק, אך יריב נא עמדי, אז אחריש ואהיה נכון למות (יט: ואגוע). אולם תנאי הוא שלא יעשה שתים, שלא יהיה נשפט ועם זה שופט. את האימה מפניך צריך אתה להרחיק, תיתן לי לענות, או לדבר ואתה תענה. מה הם עוונותיי? למה אתה מסתיר את פניך? אני עלה נדף, קש יבש (כ-כה). שמא אתה רושם עלי מרורות באיזה ספר זיכרון? "עונות נעורי", אפשר שמכוון לעוונות הבנים, בני הנעורים (אולי חטאו בני, א, ה) אבל קרוב יותר שהוא מחקה את התפילה תהילים כה, ח, חטאת נעורי אל תזכור... - והוא כרקב יבלה, מוסב על ראשית הפרק להלאה (ואין כאן פסיק) -
(יד) האדם, קצר ימים ושבע רוגז יבלה חיש. הפורענויות שבאו על איוב לבדו זה כבר אינן עוד עניין השיחות, אלא גורל האדם בכלל אשר חייו כצל עובר והוא גרוע מעץ השדה כי לו אין תקווה עוד אחרי מותו (א-יב). שעה מעליו ויחדל! (נשען על תהילים לט, יד). וגבר ימות ויחלש, פירושו: אחרי שחלש ואפסו כוחותיו (ו' הקדימה, כמו שופטים ד, כא, והוא נרדם ויעף - קודם לכן; ישעיהו סד, ד, קצפת ונחטא - אחרי שחטאנו). כי עתה צעדי תשמור (טז), אבל אז, אחרי מותי, לא תוסיף עוד לספור חטאי (הספירה והשמירה משלימות זו את זו), אז יהיה פשעי כבר צרור וחתום. ותטפול - ותדביק בדבק את הצרור החתום. הנה כמו שההר הגבוה נופל, שוקע ונובל במשך הזמן, והצור נעתק ממקומו והאבנים נשחקות במים, כן גם ספיחי הארץ הזעירים נשטפים מהעפר וכמוהם תקוות אנוש אובדת במותו. הארץ בעפרה תוקפת אותו (כבר לפני זה "תשטוף" מוסב על הארץ) אחרי ששלחה אותו מתוכה והוא משנה את פניו (טו-כ). הוא לא ידע אז מאומה לא מכבוד בניו ולא צערם. אין לאדם אלא בשרו הכואב עליו בחייו ונפשו המתאבלת על גורלה.