הטוב והרע בספר קהלת

מחבר: יהודה איזנברג

מדוע יש רע בעולם? מדוע יש סבל? מה בעולם מרובה - הטוב או הרע; הסבל או ההנאות?

וניסוח שלישי, שהוא מוכר לנו יותר: מה טוב לאדם: שנולד, או שלא נולד? וידועה המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, אם מוטב לו לאדם שנולד, או שמא טוב לו לאדם שלא נולד ולא עבר את מסלול הייסורים והסבל שבעולם. שאלת הרע ומקומו בעולם מטרידה את קוהלת, ועוברת כחוט שני במגילה כולה. הנה:

קוהלת פרק ה'

י"ב. "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש,

עושר שמור לבעליו לרעתו.

י"ג.ו אבד העושר ההוא בענין רע,

והוליד בן ואין בידו מאומה.

י"ד. כאשר יצא מבטן אמו, ערום ישוב ללכת כשבא.

ומאומה לא ישא בעמלו שיולך בידו.

ט"ו. וגם זו רעה חולה, כל עומת שבא כן ילך,

ומה יתרון לו שיעמול לרוח."

המרגיז בתופעה הזאת הוא העובדה שאין הסבר למה שקרה. "ואבד העושר ההוא בענין רע". מהו העניין הרע? מי גרם לו? האם אפשר היה למנוע אותו? עניין רע. ובגלל העניין הרע הזה עבד אדם כל חייו, הצליח להיות עשיר, וכשהוא ראה בדמיונו את בנו יורש אותו - הולך כל עושרו לאיבוד בעניין רע. מה קרה שם? מפולת בבורסה? שוד? פשיטה של מס הכנסה? שכח האיש את מספר חשבון הבנק הסודי שלו?

"עניין רע" - האיש נותר בלא כלום; הבן נותר בלא כלום.

ותמונה נוספת:

קוהלת פרק ט'

י"א. "שבתי וראה תחת השמש,

כי לא לקלים המרוץ,

ולא לגבורים המלחמה,

וגם לא לחכמים לחם,

וגם לא לנבונים עושר,

וגם לא ליודעים חן,

י"ב. כי עת ופגע יקרה את כולם.

כי גם לא ידע האדם את עתו,

כדגים שנאחזים במצודה רעה,

וכצפרים האחזות בפח,

כהם יוקשים בני האדם,

לעת רעה כשתפול עליהם פתאום".

כמה אזלת יד מתוארת בתמונה זו. ממש קיומם של חוקי מרפי. שום דבר אינו מצליח לפי התכנית; שום דבר אינו מתאים: קלי הרגלים אינם מצליחים לרוץ; הגיבורים אינם מצליחים במלחמה; החכמים רעבים; הנבונים עניים; "עת ופגע יקרה את כולם".

מדוע הצייד מרגיז עוד יותר: "כי גם לא ידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה".

המצודה רעה? האם הדיג יסכים לקביעה כי רשת הדייגים שלו היא רשת רעה? קוהלת רואה את ההתרחשויות שבעולם כאילו הן מכוונות נגד האדם: "כדגים שנאחזים במצודה רעה, וכצפורים האחוזות בפח". הדג אינו יודע מדוע הוא נלכד; יתירה מזו: אין כל משמעות לעובדה שדג א' נלכד ברשת; ודג ב' הצליח לחמוק ממנה. בעולם הדגים הכל פועל באופן מקרי. הדייג מצליח לאסוף אלף דגים - אבל אין הוא רודף אחרי דג מסוים; גם אין משמעות לכך שדג אחד נלכד ורעהו נמלט.

תמונת הציפור האחוזה בפח תהיה חריפה עוד יותר אם נעמיד מולה את התמונה של הציפור הנמלטת מן הפח, מספר תהילים:

"נפשנו כצפור נמלטה מפח יקוש,

הפח נשבר ואנחנו נמלטנו."

בתהילים - נשבר הפח, והציפור נמלטה ברגע האחרון; בקוהלת ניצח הפח. בני האדם הם כציפורים האחוזות בפח.

איזו תשובה משיב קוהלת לקיומו של הרע בעולם? התשובה בקוהלת אינה חד משמעית. מצד אחד הוא כמו הופך את העצב למטרה:

פרק ז' פסוק ב'

"טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה".

מאידך הוא מאשים את האדם בכל הרע:

פרק ט' פסוק ג'

"וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם."

ושוב חוזר הוא וקובע כי האדם צריך לסמוך על כוחו בלבד:

פרק ט' פסוק י'

"כל אשר תמצא ידך לעשות - בכחך עשה."

ולבסוף הוא מגיע למסקנה הדתית:

פרק י"ב פסוקים י"ג - י"ד

"את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור,

כי זה כל האדם,

כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט,

על כל נעלם, אם טוב ואם רע."

מעניין להשוות את דברי קוהלת לתמונת העולם אותה מתאר רמב"ם. רמב"ם, כמו פילוסופים אחרים, עוסק בשאלה הזאת: מה מרובה יותר בעולם - הטוב או הרע; הסבל או ההנאה. רמב"ם מצטט דברי פילוסופים מוסלמיים הטוענים כי העולם בעיקרו רע; ואם אתה משווה את כמות הסבל שבעולם לכמות השמחה והעונג, תמצא כי העולם בעיקרו רע ומכאיב.

הניתוח שמנתח רמב"ם דברים אלה מעניין ומרתק, ולא נוכל להביא כאן אלא מעט מדבריו. הדברים מפורטים במורה נבוכים, חלק ג', פרק י"ב.

הטענה שטוען רמב"ם היא זו: כאשר אתה קובע כי העולם רע, וכי רב בו הסבל, אתה כמו מניח הנחה שלא ביטאת אותה במילים. אתה מניח כי אתה הוא תכלית העולם, וכי מן העונג או הסבל שאתה סובל, אפשר להסיק על העולם כולו. מכאן שאם אתה אדם ליבראלי, ואינך בטוח כי האדם הוא תכלית העולם; או אם גישה מדעית לך, ואינך מחפש כל תכלית בקיומו של העולם - אין לך רשות לשאול על הטוב והרע שבעולם.

אם כן: הטענה כי הרע בעולם מרובה מן הטוב מבוססת על ההנחה כי העולם קיים בשביל האדם. לפי טענה זו האדם הוא נזר הבריאה, והעולם צריך להתנהל בהתאם לנוחיות של האדם.

ממשיך רמב"ם ושואל: ואם אתה, האדם, עושה מהפכות מיותרות, ואתה סובל בשל כך – מי גרם לסבל זה?

וממשיך רמב"ם ושואל עוד: ואם אתה, האדם, מחליט שאתה צריך מערכת כלי כסף יקרה; ושכנך מחליט שהוא צריך מערכת כלי זהב; ושכן שלישי מחליט כי הוא צריך טבעת יהלום לאשתו - ואתם נכנסים לתחרות ההורסת את שלושתכם; וכאשר אתם נכשלים ונופלים, אתם באים בטענות אל העולם והרעות המרובות שבו - מי בעצם אשם ברעות אלה, העולם; בורא העולם; או אתם, שהתחלתם במרוץ בלי שאתם יודעים מדוע בעצם אתם רצים?!

אלה שידעו את חכמת המציאות, כותב רמב"ם, הם מבחינים בחסד ובטוב שבעולם. "כל אמרות ה' חסד ואמת, לנוצרי בריתו ועדותיו". מפרש רמב"ם את הפסוק הזה: כל אלה השומרים את טבע המציאות ומצוות התורה - אלה חשים את החסד והאמת שבניהול העולם. טבע המציאות, טוען רמב"ם, לדעת לקבל מן העולם את מה שאדם באמת צריך. אם אתה רוצה צלחת זהב, אתה חוטא לחוקי העולם; אם אינך שומר את מצוות התורה,

אתה מפר את סדרי העולם. אם כך עשית - לא על ה' תלונתך!

מסקנתו של רמב"ם דומה לזו של קוהלת, אם כי נקודת המוצא שלו שונה:

"את האלקים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם."

שמור על חוקי הטבע ועל חוקי התורה - ולא תתקל ברע.