חכמה וחכמים בספר קהלת
מחבר: יהושע רוזנברג
אחד הנושאים המרכזיים במגילת קהלת הוא: החכמה. חמישים ואחת פעמים נזכרות מילים מן השרש חכ"ם במגילת קהלת. בפסוקים רבים בספר מביע שלמה המלך, החכם מכל אדם, את דעתו על החכמה, על החכם ועל ההליכה בדרך החכמה .
"דברתי אני עם לבי לאמר: אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלים, ולבי ראה הרבה חכמה ודעת. ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות, ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח." (א', טז-יז)
"ואמרתי אני בלבי: כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר, ודברתי בלבי שגם זה הבל".
באמצעות החכמה רצה קהלת לבדוק את העולם:
"ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה, על כל אשר נעשה תחת השמים"
ובאמצעותה הוא מגיע להבנה:
"הוא עניין רע נתן אלוהים לבני האדם לענות בו."
באמצעות החכמה הוא מגיע למסקנה שאין יתרון לחכמה.
רק מי שהגיע לחכמה רשאי לקבוע קביעה שכזו. אך לא כל אחד זוכה להיות חכם:
"כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה".
אמנם במצבים מסוימים מקנה החכמה יתרון רב לבעליה, אך יתרון זה הוא זמני בלבד:
"וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, החכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך".
קהלת מדבר על סוגים שונים של חכמה. ביניהם החכמה העיונית המושווית עם החכמה המעשית.
החכמה המעשית מסייעת לבעליה:
"טובה חכמה עם נחלה, ויותר לרואי השמש, כי בצל החכמה בצל הכסף, ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה".
"החכמה תעוז לחכם, מעשרה שליטים אשר היו בעיר".
"מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונה".
"טובה חכמה מכלי קרב"...
"דברי פי חכם חן, ושפתות כסיל תבלענו".
אך גם גורלו של החכם, כגורל יתר בני האדם נתון ביד האלוקים וסופו כסופם של כל בני התמותה:
"כי את כל זה נתתי אל לבי ולבור את כל זה
אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלוקים...
מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא, ולזובח ולאשר איננו זובח, כטוב כחוטא, הנשבע כאשר שבועה ירא".
אמנם "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך" אבל:
"וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם".
"ואמרתי אני בלבי: כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר, ודברתי בלבי שגם זה הבל,
כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם, בשכבר הימים הבאים הכל נשכח, ואיך ימות החכם עם הכסיל?"
לעומת החכמה המעשית, המסייעת לחכם בחייו, החכמה העיונית, המנסה למצוא כיצד מתנהל העולם, המנסה להבין את סוד החיים, היא חכמה אלוקית שאין האדם יכול להגיע לסופה. גם החכם באדם רחוק ממנה:
"כל זו ניסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.
רחוק מה שהיה, ועמוק עמוק מי ימצאנו?"
"כאשר נתתי את לבי לדעת חכמה, ולראות את הענין אשר נעשה על הארץ,
כי גם ביום ובלילה שינה בעיניו איננו רואה.
וראיתי את כל מעשה האלוהים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש, בשל אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא, וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא".
בסופו של דבר אין האדם יכול למצוא את החכמה האמיתית. הניסיון לרדוף אחרי חכמה זו מתסכל:
"כי ברוב חכמה - רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב".
כיוון שחכמה זו היא אין-סופית, הרי ככל שאתה מוסיף חכמה ודעת אתה מגלה כמה מעט אתה יודע וככל שנדמה לך שאתה מתקרב למטרה אתה מתרחק ממנה. ואולם הקב"ה נטע בלב בני האדם את הסקרנות, את הרצון להבין את הנעלם, אך לעולם לא יוכלו להשיג את מטרתם:
"ראיתי את העניין אשר נתן האלוקים לבני האדם לענות בו, את הכל עשה יפה בעיתו, גם את העלם נתן בליבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוקים מראש ועד סוף",
"העלם" כתוב חסר, כאילו כתוב כאן העלם ה' טבע בנו רצון לחקר הנעלם. וכשם שאיוב הגיע למסקנה: "הן יראת ה' היא חכמה, וסור מרע בינה" (איוב כ"כ, כח), מסכם קהלת את חיפושיו ברעיון:
"סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוות שמור, כי זה כל האדם".