סתירות במגילת קהלת ודרכים ליישובן
מחבר: יהושע רוזנברג
בתלמוד הבבלי מסכת שבת דף ל' ע"ב כתוב:
אמר ר' יהודה בריה דר' שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספרקהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה.
הגמרא מציינת שתי דוגמאות:
ומאי דבריו סותרין זה את זה?
כתוב: "טוב כעס משחוק" וכתוב: "לשחוק אמרתי מהולל",
כתוב: ושבחתי אני את השמחה" וכתיב: "ולשמחה מה זו עושה?"
בעיית הסתירות המשיכה להטריד את המפרשים לאורך הדורות.
ראב"ע בפרושו לפסוק: "טוב כעס משחוק" (ז', ג) מעיר:
"ועיקר הצורך הוא שיראו בדברי שלמה בספר הזה דברים קשים, מהם שיאמרבמקומות רבים דבר ויאמר הפך הדבר. ובעבור זה אמרו חכמי ישראל ז"ל:בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה".
ראב"ע מונה תשע דוגמאות ומסיים:
"והמחפש היטב ימצא עוד כאלה בספר הזה."
ושואל ראב"ע:
"וידוע כי הקל שבחכמים לא יחבר ספר ויסתור דבריו בספרו?"
על קהלת, הוא שלמה, נאמר "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, ומכל חכמת מצרים" וכיצדנוכל לומר שיש סתירות בדבריו?
הנסיון ליישב את הסתירות יכול להוביל אותנו גם לתשובה לשאלה: מהי מטרתו של שלמה בספרהזה? מהי הדרך בה הוא רוצה להוליך אותנו?
בתחילת פרק ב' אומר קהלת:
"אמרתי אני בליבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב, והנה גם הוא הבל."
את התיבות: "אמרתי אני בלבי" מבאר ראב"ע:
ידבר עם נפשו.
על הכתוב "אנסכה בשמחה" הוא מביא שני פירושים. הפירוש השני הוא:
"ויש אומרים: כי הוא מן נסה והכ"ף לדמות הנוכח כעניין אנסה אותך..."
הסיומת כ"ף ה"א לנוכח במקום ך סופית קיימת במקרא כמו לאות על ידכה. ולפי זה אומר קהלת לליבו הבה ואנסה אותך. הוא מנסה אותו בשמחה, בחכמה ובסכלות
"וליבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות"...
"סבותי אני וליבי לדעת ולתור ובקש חשבון ולדעת רשע כסל, והסכלות הוללות."
ומהי מגמת הנסיון?
"עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם".
מכאן דרך אחת ליישוב הסתירות כביכול בדבריו. קהלת מביא דברי אחרים מתוך רצון להתמודדאתן והוא מציג אותן מול דעתו שלו. ראב"ע המפרש בדרך זו חלק מן הסתירות אומר בפירושולחלק מן המאמרים והפתגמים בספר:
זו מחשבת בני האדם שיאמרו...
וכן:
זה דיבור לב בני האדם
וכיוצא באלה.
אך לא רק ויכוח עם אחרים יש כאן, אלא ויכוח פנימי, ויכוח של האדם עם עצמו. רשומותכאן התחבטויותיו של האדם הבוחן את אמונותיו ודעותיו. וכך מנסח את הדברים המאיריבדברי פתיחתו לספר משלי:
"מזכיר דעת ההפכיים ועומד פוסח ונבוך: איזה כשר, זה או זה, כמו שידוע שרומזבקצת מקומות טענות המתנגדים עלינו באמונת הפינות התוריות, בחידוש העולםושינוי הטבעים והשגחה וגמול ועונש... ואע"פ שנמצאו בו דברים סותרים זה אתזה, כמזכיר דיעות הפכיים על הדרך שכתבנו, כוונתו היתה בזה הספר, ר"ל בקהלת,לקבוע אמיתת אמונת הפנות התוריות בלבבות, להשיב רבים מעון, לירא את ה'ולאהבה אותו, ומפני זה השתדל בכחו ובחכמתו לאמת ולברר אמיתת אמונתהפינות הנזכרות, ולהודיע חולשת טענות החולקים..."
הצורה הנכונה של חיפוש דרך אינו בביטול מראש של דברי אחרים, לא התעלמות מדעות הזולתאלא בחינתם ובדיקתם תוך התבוננות עמוקה בתכנם. ואולם בכוחה של שיטה זו ליישב רק חלקמן הסתירות, ולפיכך מצאו המפרשים דרכים נוספות ליישב אותן. שתי האמרות הנראות כסותרותזו את זו נכונות, כל אחת נכונה בתנאים אחרים. או: פתגם אחד קובע כלל אך העולם אינו נוהגרק לפי הכללים וישנה סטיה מן הכלל. למשל: "טוב לא יהיה לרשע" אבל מצינו גם: "יש רשעיםשמגיע אליהם כמעשה הצדיקים". אדם המתבונן על אותה התרחשות מנקודות מבט שונות יכוללהגיע אל מסקנות שונות.
בקש קהלת "אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים" מתבונן הוא במציאות ומגלה "מקוםמשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע" מתבונן במחשבותיהם של בני האדם ומגלה כי רבהמרחק בין הרצוי למצוי, ובכל זאת נשאר קהלת איתן באמונתו ומגיע למסקנה: את האלוהים יראואת מצוותיו שמור. ומסכמת הגמרא בשבת:
ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה דכתיב:
"סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".