הזיקנה בספר קוהלת
מחבר: יהודה איזנברג
תוכן המאמר:
מבוא
האוירה של הפרק
גופו של הזקן
ההתנהגות הנפשית של הזקן
חבל הכסף
פרוש רפואי לקוהלת י"ב
מבוא
הזיקנה מוזכרת במקרא כנקודת שיא בהתפתחותו של אדם. הזקן הוא המכובד, הוא מנהיג העדה, הוא בעל הסמכות. הזקנים מופיעים לעתים כחלשים, והם מתפללים: "אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כחי אל תעזבני" (תהילים ע"א ט'). ועוד באותו מזמור בתהילים: "עד זיקנה ושיבה אלוקים, אל תעזבני". (ט"ו). הזקנים עטורי שער שיבה. ושיבתם היא הדרתם: "הדר זקנים - שיבה" אומר שלמה במשלי כ', כ"ט. הזקנים מבטאים את השלווה. את השלום והביטחון. העיר שלווה כאשר "ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח' ד').
שונה הוא קוהלת בכך שהזיקנה כרוכה אצלו בכאב, כשלון ואוזלת יד. מול הילד המסכן והחכם מעמיד קוהלת את המלך הזקן והכסיל. הילד עדיף על הזקן שאינו יודע להיזהר, ואינו מפרש נכון את הסובב אותו. (י"ד ,י"ג-י"ד).
התיאור המרשים ביותר, ואפשר לומר גם המזעזע ביותר של הזיקנה המצוי במקרא, נמצא בספר קוהלת. התיאור מרובה דימויים, והוא נותן חופש לדמיון לראות את התדרדרותו של האדם, ואת תהליך איבוד כוחו.
כרגיל בספר קוהלת, עטוף התיאור במוסר השכל. תחילתו וסופו מוסר השכל, שהתיאור מתכוון לשכנע בצדקתו.
נקרא תחילה את המסגרת, את מוסר ההשכל:
פסוק א'
"וזכור את בוראיך בימי בחורותיך,
עד אשר לא יבואו ימי הרעה,
והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ".
זכור את בוראך כל עוד כחך עמך. ימי הזיקנה הם ימים אשר "אין בהם חפץ" למי אין בהם חפץ? הזקן אינו חפץ בימיו אלה? או שמא אין הוא חפץ בכלום, והוא מאבד עניין בסובב אותו? קוהלת משאיר את המשפט סתום. אנו נבין אותו כפי רצוננו.
וסופו של התיאור:
פסוק ז'
"וישוב העפר על הארץ כשהיה,
והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה".
פסוק זה הוא מן הבודדים במקרא המזכירים את רוח האדם השבה אל האלהים אשר נתנה. השארות הנפש ומקורה האלהי של הנפש הנם נושא המדובר במקרא במידה מועטת וברמזים בלבד. כאן, בתיאור הזיקנה, מזכיר קוהלת את הנפש, את נצחיותה, ואת מקורה האלהי. האם איזכור זה הוא עידוד לזקן, כאומר כי המוות אינו סוף פסוק, וכי יש המשכיות לנפש? אולי אזהרה לצעיר כי יבוא יום שילומים לכל מעשיו?
האוירה של הפרק
נעבור עכשיו לתיאור האוירה, התיאור המקדים את תיאור הזיקנה:
פסוק ב'
"עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים
ושבו העבים אחר הגשם."
יש כאן ארבעה מקורות אור: השמש, האור, הירח והכוכבים, והם מחשיכים אחד לאחד: השמש חשכה, לאחר חשכה נותר עוד אור: אפלולית של בין ערבים. גם אור זה נעלם. מקורות האור האחרים נעלמים זה אחר זה: הירח אינו מאיר, וגם הכוכבים אספו נוגהם. חשכה מוחלטת. אוירה זו של קדרות דומה להרגשה הכבדה של יום חורף אפל וסגרירי: "שבו העבים אחר הגשם": יום סגריר, הגשם פסק, עננים כבדים מכסים את השמים, והיום קודר ואפל.
הנה, תאר קוהלת את האוירה הכללית של הזקן - ואבן עזרא מוסיף לו עוד צרה: הזקן והחולה בעת מותו. ומכאן הוא עובר לתיאור התדרדרותו הגופנית.
תאור זה וניתוחו יופיע בהמשך. אך נשמע שני תיאורים מקבילים, תיאורים של חכמי התלמוד המתארים את הרגשתם הם לעת זיקנה. תיאורים אלה מצויים במסכת שבת דף קנ"ב, במקום בו מבאר התלמוד את פרקנו זה שבקוהלת.
קיסר שאל את רבי יהושע בן חנניה מדוע לא בא לבית אבידן, להשתתף בויכוח דתי. ענה לו רבי יהושע:
ההר שלג, סביבותיו קרח.
כלביו אינם נובחים, וטחנותיו אינן טוחנות.
ובתרגום לשפה שאינה משל: ראשי לבן, שפמי וזקני לבנים. קולי שוב אינו חזק כשהיה, שיני נשרו. בקיצור: איני בעל יכולת להשתתף בויכוחים כאלה.
ותיאור שני ואחרון:
שאל רבי את רבי שמעון בן חלפתא מדוע לא בא לבקרו בחג. ענה לו:
סלעים נעשו גבוהים,
קרובים נעשו רחוקים,
משתים נעשה שלוש.
משים שלום בבית - בטל.
וכוונתו: כל עליה קלה בדרך נעשתה גבוהה כסלע, כל דרך קרובה נראית רחוקה. במקום ללכת על שתי רגלים אני נעזר במקל: משתים נעשה שלוש. אין בכוחי לבוא לבקרך. גם יצר המין בטל.
גופו של הזקן
לאחר דברי הקדמה בהם מתאר קוהלת בפרק י"ב את האוירה הכללית שהזקן נתון בה, ואת תחושת החושך ויום הסגריר, עובר קוהלת לתאר את גופו של הזקן, את הגוף המתפורר ומפסיק למלא את תפקידו:
פסוק ג'
"ביום שיזועו שומרי הבית
והתעוותו אנשי החיל,
ובטלו הטוחנות כי מעטו
וחשכו הרואות בארובות."
יש כאן ארבע פונקציות גופניות: שומרי הבית, אנשי החיל, טוחנות ורואות. קל לזהות את השנים האחרונים: "הטוחנות" - הן השיניים. הזקן ששיניו נושרות, "בטלו הטוחנות כי מעטו". "הרואות" הן העיניים, והזקן המתואר כאן הוא קשה ראיה שעיניו חשכות בארובותיהן.
אך מיהם שומרי הבית ומיהם אנשי החיל? ניתן להבינם באופן פיזי: אברי ההגנה הראשיים של האדם הם הידיים, העוצרות את המתקיף אותו. הידיים שומרות על הבית, שומרות על האדם. לעת זיקנה "יזועו שומרי הבית". אולי נתקף מחלת פרקינסון, אולי סתם רעדה של זיקנה מתוארת כאן. ומיהם "אנשי החיל"? האיברים שהגוף נשען עליהם הם הרגלים - וקוהלת מתאר את אנשי החיל - את השוקיים שהגוף נסמך עליהם, כאילו הם מעוותים, בלתי יציבים.
בתיאור זה, אנשי החיל ושומרי הבית הם הגפים, הידיים והרגלים, שהגוף תלוי בהם, והם מפסיקים להיות חזקים ויציבים.
ניתן להבין את המונחים "שומרי הבית" ו"אנשי החיל" גם במשמעות סמלית, כסמל למערכות ביולוגיות, ולא לאברי הגוף. במקרה כזה נקבל תמונה קצת שונה: מי הם השומרים על האדם? מהן התכונות השומרות על הבית, על גוף האדם? הווה אומר: המערכת הביולוגית המחזיקה את הגוף ואת מערכותיו.
אבן עזרא מתאר מערכת זו בעולם המושגים של הרפואה בעולם העתיק. (תאור דומה ומסודר של כוחות הנפש ימצא המעיין בפרק הראשון של שמונה פרקים של הרמב"ם). הכוחות השומרים והמייצבים את הגוף הם הכוח המושך - הכוח המעביר את המזון לקיבה. אחריו הכוח המעכל - אנו מבינים מהו. אחריו הכוח המעכב, הוא הכוח המחזיק את המזון בקיבה עד שיתעכל, וקולט את החלקים הדרושים לבנין הגוף. ולבסוף הכוח המטהר, או בלשונו של הרמב"ם "הדוחה למותרות", זוהי פעולת מערכת העיכול המפרידה בין חלקי המזון הדרושים לגוף, לבין הפסולת הנדחית ויוצאת מן הגוף באמצעות ההפרשות. ארבע תכונות אלה הן תכונת "הכוח הזן" - הכוח המטפל באוכל. כך רואה את התכונות האלה רבי יהודה הלוי בכוזרי ה', י"ב, וכך רואה אותם רמב"ם במורה נבוכים א', ע"ב. הבנו את המשמעות הסמלית של "שומרי הבית" המזדעזעים ואינם ממלאים את תפקידם: את השיבושים במערכת ההזנה של האדם. לעת זיקנה מתאר קוהלת את הזקן כחסר יכולת
לאכול באופן מסודר, לעכל את מזונו, ולשמור על ביתו - על גופו.
ומיהם "אנשי החיל"? אבן עזרא מזהה אותם עם תכונות נפש אחרות, גם הם מעולם המושגים של הרפואה העתיקה: "כח הזן, והמוליד והמצייר" כחת אלה הם כמעט כל המנגנון הביולוגי: היכולת לקלוט מזון, היכולת להוליד, ו"המצייר" הוא כח הדמיון, היכולת לזכור דברים ולהתייחס לעובדות ועצמים שאינם קיימים לפנינו.
הנה, אם פרשנו את "שומרי הבית" ו"אנשי החיל" כמושגים מופשטים, הרי שלפנינו תיאור של התדרדרות מערכות הגוף לעת זיקנה. אם תארנו אותם כמושגים מוחשיים, הרי שהם מתארים את הגפיים: הידיים והרגלים הממאנים למלא תפקידם.
נשוב ונקרא את הפסוק שאנו עוסקים בו:
פסוק ג'
"ביום שיזועו שומרי הבית
והתעוותו אנשי החיל,
ובטלו הטוחנות כי מעטו
וחשכו הרואות בארובות."
יש כאן תיאור של התמוטטות המסגרת הגופנית של האדם: או חולשה כללית שאינה מאפשרת לאדם לשלוט בסביבתו, או התערערות מערכות פנימיות, ההופכות את האדם לחלש ולתלוי. מה משמעות התדרדרות זו, לאן היא מובילה, ומה מסקנותיה?
ההתנהגות הנפשית של הזקן
לאחר תאור המצב הגופני, עובר קוהלת לתאר את ההתנהגות הנפשית של הזקן בערוב ימיו:
פסוק ד'
"וסוגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה
ויקום לקול הצפור, וישחו כל בנות השיר"
יש כאן טחנה שאינה טוחנת עוד, ודלתות נסגרות. בעברית הסלנג של ימינו אנו מכנים "טוחן" אדם המדבר בלי הרף: "מה אתה טוחן כל הזמן". אם נלך בעקבות סלנג זה (שאגב, פירוש דומה לו נמצא אצל אבן עזרא), הרי שיהיה ברור לנו מהם הדלתיים: הפה, על שתי דלתותיו - השיניים והשפתיים. הדלתות נסגרות, והטחנה שובתת. האיש אינו משמיע את קולו כפי שהשמיעו קודם לכן.
ועוד צרה באה עליו: "יקום לקול הצפור" - האיש אינו יכול לישון. כל רעש מעיר אותו. ציוץ של צפור מעורר אותו משנתו. ומול רגישות גדולה זו לכל רעש וצליל, למרבה האירוניה אין הוא מסוגל עוד ליהנות מצלילים: הוא אמנם בעל שמיעה רגישה לכל רעש, אבל כל צליל מפריע לו: "וישחו כל בנות השיר". אין הוא נהנה מזמרה, אין הוא נהנה ממוסיקה. אנחנו זוכרים את ברזילי הגלעדי, שטען כי זקן הוא ולא ייהנה משרים ושרות.
פסוק ה'
"גם מגבוה ייראו, וחתחתים בדרך
וינאץ השקד, ויסתבל החגב, ותפר האביונה
כי הולך האדם לבית עולמו,
וסבבו בשוק הסופדים."
כל דבר הופך להיות מכשול לו: האיש אינו מעז לצאת לדרך, כי כל עליה קטנה היא מאמץ. כל תלולית היא חתחתים בדרך. האיש מסתגר בביתו, ושם: "ינאץ השקד" - הזיקנה קופצת עליו, ממהרת לבוא. "ויסתבל החגב ותפר האביונה" - היצר המיני נחלש, מופרת "תאוות המאכל והמשגל וזולתו" (ספורנו). וכל זה למה? כי הולך האדם לבית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים.
האדם מגיע לאחרית ימיו. הספדנים כבר מספידים אותו. עוד לא מת, וכבר מוכן הכל לטקס ההלוויה.
חבל הכסף
התיאור כמו נסתיים כאן. האיש כבר מת. סבבו בשוק הסופדים. ומה הלאה? קוהלת אינו נעצר כאן, והוא מוסיף עוד ציור יפה להפליא, מלא רמזים ומזמין פירושים שונים. (אבן עזרא מגדיר ציור זה במילים "משל נכבד") נקרא בו:
פסוק ו'
"עד אשר לא ירתק חבל הכסף
ותרוץ גולת הזהב
ותשבר כד על המבוע
ונרוץ הגלגל אל הבור."
הדימוי בפסוק זה אינו ברור. התמונה היא תמונת הבאר והגלגל והכד. כל עוד הכל פועל כשורה, החבל מחזיק את הכד, והכד יורד לבאר ועולה ממנו מלא מים חיים. אבל הציר נשבר, החבל אינו מגיע עוד אל הבאר כדי למשוך את הכד, במקום לרדת לאט לאט אל הבאר - נופל הוא כאחת לתוך הבור ונשבר. ואחריו מתרסק הגלגל ונופל אל הבור.
מה משמעות הציור של הבאר המתפוררת? מהו חבל הכסף? מהי גולת הזהב? מהו הכד הנשבר? אפשר להמשיל את אלה לחלקי גוף שונים ומשונים. המעיין בפרשנים השונים ימצא בהם את תאור כל המחלות הגריאטריות הקיימות: את חוט השדרה הניתק, את גולגולת הראש הנשבר, את שלפוחית השתן ובעיות המין והאביונה לעת זיקנה. התרגום המדויק של משל הבאר אינו חשוב כל כך. מה שחשוב הוא התמונה הכוללת:
פסוק ז'
"וישוב העפר על הארץ כשהיה,
והרוח תשוב את האלהים אשר נתנה."
האדם מתפרק, חוזר לעפרו. הרוח חוזרת למקורה.
ושתי מסקנות לתיאור: המסקנה המהירה, הקצרה:
פסוק ח'
"הבל הבלים אמר הקוהלת, הכל הבל."
אין משמעות לחיים ואין משמעות למוות. הכל הבל. ומסקנה אחרת, הרואה במוות השלמת המעגל. הגוף חוזר אל הארץ, כשהיה. הנפש חוזרת אל מקורה האלהי, כפי שבאה משם. ושם, בהתלכדה עם האלהים, שם נדרשת היא לתת דין וחשבון על הישגיה ועל כישלונותיה.
פסוק י"ד
"כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט,
על כל נעלם, אם טוב ואם רע."
פסוק י"ג
"סוף דבר, הכל נשמע:
את האלהים ירא, ואת מצוותיו שמור,
כי זה כל האדם."
פרוש רפואי לקוהלת י"ב
כדי להבין למה רומז קוהלת, בקשתי את עזרתו של ידידי, הד"ר יהודה ון-דייק, רופא בכיר במחלקה הגריאטרית שבשערי צדק. ואלה הם תמצית דבריו.
בעת זיקנה יש פגיעה בשלוש מערכות של האדם: במערכת השרירים, במערכת העצמות, ובמערכות המוטוריות. קוהלת מרמז לכל אלה.
"ביום שיזועו שומרי הבית ":
שומרי הבית הם השרירים. בגלל דלדול כללי בשרירים, נחלשות הידיים. בגלל בעיות מוטוריות ונוירולוגיות אין קואורדינציה טובה, ולכן יש רעידה - המופיעה לעתים כמחלת פרקינסון, או מחלות אחרות.
השינויים במפרקים, ובעיקר במפרקי הידיים, מעוותים את צורת המפרקים ואת התפקוד. כל פעולה בידים נעשית יותר קשה.
קשישים רבים סובלים משבץ במוח, ובעקבות זאת משיתוק פלג גוף כל שהוא, ימין או שמאל: יד ורגל בצד אחד.
"והתעוותו אנשי החיל":
בעלות הגיל יש שינוים בעצמות, הגורמות לכך שהעצמות פריכות יותר, נשברות בקלות, וצורת הגוף הולכת ומתעוותת, לעומת הצורה בגיל צעיר: הגב כפוף, עמוד השדרה מצטמק. "ויסתבל החגב" - צורת הגוף מעוותת.
"גם מגבוה ייראו וחתחתים בדרך":
צורת ההליכה נעשית איטית יותר, פחות יציבה והססנית. הקשיש נוטה בקלות לאבד שיווי משקל וליפול. מערכת הלב והנשימה נעשית כושלת יותר, כל מאמץ קטן, כמו גבנון בדרך, נעשה בלתי נסבל.
"וסוגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה":
הטחנה מתפרשת כאן כמערכת העיכול, הטוחנת את האוכל, והדלתיים - מערכת ההפרשה של הגוף. כמעט לכל הזקנים יש בעיות עיכול ועצירות כרונית, הנגרמות בגלל שינויים אנטומיים הגורמים שינוי בפעולת המעיים. אצל הגבר קשיים בהטלת שתן - המוכרים כבעיות הפרוסטטה. שפל קול הטחנה - פעילות פזיולוגית איטית יותר.
ניתן לפרש את הפסוק בדרך אחרת, המתייחסת לתפקוד מנטלי: סוגרו דלתיים, האיש שותק, זהו אחד מסימני הדיכאון. ויקום לקול הציפור, חוסר שינה, שגם היא אחד מסימני הדיכאון. ככל שמתבגרים חוזרים לתנאי השינה של התינוק, בו ערנות ושינה מעורבים. אצל האדם הזקן אין שעות שינה מסודרות, והוא ישן ביום וער בלילה. גם כדורי שינה אינם מועילים במקרה זה.
לעתים הדיכאון הוא מוסווה, אבל ניכר בתכונות אחרות: חוסר תאבון (סוגרו דלתיים) חוסר שינה (ויקום לקול הציפור), חוסר התעניינות בסובב אותו: וישחו כל בנות השיר. אינו מתעניין בשירה. ובסובב.
"וינאץ השקד":
שקד- מהירות. וינאץ השקד- הזיקנה קופצת על האדם באופן פתאומי. יש מקרים בהם אדם מתפקד לאורך שנים רבות, ופתאום, בבת אחת, זיקנה קופצת עליו.
"ותפר האביונה":
החלשות הפעילות המינית. החלשות התאווה.
ולבסוף - תאור המוות:
"וישבר כד על המבוע, ונרוץ הגלגל אל הבור":
הציר של הגלגל נשבר - והדלי נופל למים.
האדם חוזר למקורו האלקי:
"רוח ה' מרחפת על פני המים":
הוא מתלכד עם הנצח, עם האלקים.