טוב אחרית דבר מראשיתו
מחבר: יהודה איזנברג
תקציר: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל "במסגרת" פרקי היום בתנ"ך"
פרק ז בספר קהלת פותח בסדרה של דברים "טובים" - דברים שטוב לעשותם, או שטובים הם מעצם ברייתם:
טוב שם משמן טוב
טוב ללכת אל בית אבל - מלכת אל בית משתה
טוב כעס - משחוק
טוב לשמוע גערת חכם - מאיש שומע שיר כסילים...
טוב אחרית דבר - מראשיתו
טוב ארך רוח - מגבה רוח
בקריאה ראשונה, ששת המשפטים האלה דומים במבנם: דבר אחד טוב מאשר הדבר האחר. השם הטוב עדיף על השמן הטוב. השהות בבית האבל עדיפה על השהות בבית המשתה. מוטב להראות לתלמיד פנים כעוסות מאשר לשבח אותו על מעשים מגונים שעשה. וכך הלאה.
אם נמשיך בדרך זו, הרי שהביטוי "טוב אחרית דבר - מראשיתו" - זהה לשאר המשפטים ברשימה: האחרית עדיפה על הראשית. יותר טוב להיות בסיומה של משימה, מאשר בראשיתה. אבל פסוק אחר מפריע לנו לפרש כך. הנהו, בישעיהו מו,י:
מגיד מראשית אחרית, ומקדם אשר לא-נעשו.
אומר עצתי תקום, וכל חפצי אעשה.
לפי פסוק זה, ה' אומר מראשית את אשר יקרה באחרית. אם נלביש את תבנית פסוק זה על פסוקנו בספר קהלת, יהיה הפירוש "טוב אחרית דבר - מראשיתו" - טוב אחרית דבר – כבר מראשיתו. לשון אחר: האחרית היא טובה, אם נקבע כך מראשיתה.
מה ההבדל בין שני פירושים אלה? האם יש כאן דיקדוקי עניות של אנשי לשון, או שמא חבויה בפירושים השונים השקפת עולם שלמה, משמעותית?
בפירוש הפסוק נחלקו שני חכמים במאה השנייה לספירה הנוצרית: רבי מאיר, ואלישע בן אבויה, המגייס לעזרתו את רבי עקיבא, ומפרש את הפסוק בשם רבי עקיבא. וזה סיפור המעשה, כפי שהוא מופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת חגיגה דף ט/ב בתרגום לעברית:
רבי מאיר היה יושב ודורש בבית המדרש בטבריה. עבר אלישע רבו, רכוב על סוס ביום השבת, באו אמרו לו: רבך בחוץ. פסק מן הדרשה ויצא אליו.
אמר לו: מה היית דורש היום?...
אמר לו: "טוב אחרית דבר מראשיתו".
אמר לו: ומה פתחת בו?
אמר לו: לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו, ובזקנותו ונתקיימו. הרי "טוב אחרית דבר מראשיתו". לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד, ובזקנותו ונשתכר. הרי "טוב אחרית דבר מראשיתו". לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה, ובזקנותו וקיימה. הרי
"טוב אחרית דבר מראשיתו".
אמר: חבל על האובדים ואינם נמצאים. עקיבא רבך לא היה דורש כן, אלא "טוב אחרית דבר מראשיתו" - בזמן שהוא טוב מראשיתו.
כלפי חוץ הוויכוח נראה כוויכוח פרשני: מה פירוש המלה "מראשיתו", או ביתר פירוט: מה פירוש האות מ' במלה "מראשיתו"? האם הכוונה שאחרית הדבר טובה יותר מאשר ראשיתו, או שאחרית הדבר הייתה מבורכת כבר מראשיתו? אך לא זה הוויכוח האמיתי, ולא זו הבעיה. השאלה היא פילוסופית, ועניינה: האם ייתכן שדבר יהיה מבורך באחריתו, אם לא היה מבורך מראשיתו? האם ייתכן שאדם ישתנה, שגורל ישתנה? האם לאדם שליטה על גורלו?
אלישע אינו מקבל את הדרשה של רבי מאיר. הוא מייצג תפיסת עולם דטרמיניסטית, הסבורה כי אין לאדם כל שליטה על גורלו. והוא מביא לעזרתו את רבי עקיבא, ומפרש את הפסוק על פי השקפתו הדטרמיניסטית: "טוב אחרית דבר מראשיתו - בזמן שהוא טוב מראשיתו". אין יכולת לשנות, אין יכולת להשתנות. כמה מרתק הויכוח הזה: אלישע בן אבויה, מגייס לעזרת התפיסה הדטרמיניסטית שלו את רבי עקיבא, זה רבי עקיבא שבמשפט אחד מיצה את השקפת העולם היהודית בתמצית שאין למעלה ממנה: "הכל צפוי, והרשות נתונה". ואת רבי עקיבא מנסה אלישע בן אבויה לגייס לטובת ההשקפה הדטרמיניסטית!
ואלישע מוסיף דברים על הדרשה שאמר, דברים שהם פרק מתוך הביוגרפיה האישית שלו:
ובי היה המעשה: אבויה אבי, מגדולי ירושלם היה. ביום שבא למהלני, קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד, ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחד. לאחר שאכלו ושתו, שרו טפחו ורקדו. אמר רבי ליעזר לרבי יהושע: עד שאלו עסוקין בשלהן, נעסוק אנו בשלנו. וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם.
אמר להן אבויה: רבותיי, מה באתם לשרוף את ביתי עליי? אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והייתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני. ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש: "וההר בוער באש עד לב השמים."
אמר להם אבויה אבא: רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו.
לפי שלא הייתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימו באותו האיש.
מהם מקורותיו הרוחניים של אלישע בן אבויה? התלמוד הירושלמי מספר כי ספרי מינים היו נושרים מחיקו. הנה מה שקרא אלישע בספרי מינים אלה:
אלה הם דברי אריסטו:
נניח שאדם חולה מרצונו, לאחר שחי בפריצות ולא שמע בעצת רופאיו. איש זה יכול היה בשעתו שלא לחלות, אך לא עוד עכשיו, לאחר שאיבד את שעתו, כמו שלא תוכל להחזיר את האבן שזרקת. (אריסטו, האתיקה הניקומאכית, תרגום ליבס, עמ' 69).
לאריסטו השקפת עולם דטרמיניסטית ברורה, ואלישע מקבל אותה בשלמותה: אדם יכול לקבוע את דרכו, אך משקבעה, שוב אינו יכול לחזור ממנה. אינך יכול להחזיר את האבן שזרקת. מי שידע את כח הבורא ומרד בו - שוב אינו יכול לחזור.
אלישע בן אבויה עומד מול רבי מאיר. האחד טוען: לאדם אין יכולת להחליט החלטות אמיתיות, גורלו נחרץ מראש. מעשיו הם תוצאה של גורל הרובץ עליו ומכוון את מעשיו. והאחר טוען - יתכן כי האחרית טובה מן הראשית. ייתכן כי אדם ישנה את גורלו, את חייו. ואין אחד מהם יכול להוכיח את טענתו, כי תחושתנו היא ההוכחה היחידה לאמת הבחירה החופשית שבלבנו. ואין לנו הוכחה חיצונית לכך שבחירתנו היא חופשית לחלוטין, וכי תחושת הבחירה שבלבנו, משקפת בחירה מלאה, נקייה מכפייה ומפניות.
ואותה חוסר יכולת להוכיח את תחושתנו, משתקפת בפסוק הקצר שבספר קהלת. פסוק זה מציג בכפל המשמעות שלו את שתי האפשרויות העולות בויכוח בין רבי מאיר לאלישע. אותה עמימות שיש בפירושו של הפסוק: האם הוא מוכיח דטרמיניזם או בחירה חופשית, אותה עמימות קיימת גם בנפשנו: אין אנו יכולים להוכיח הוכחה נמרצת כי תחושת הבחירה שבלבנו אמנם אמיתית היא. וכך מתלכדים השניים: העמימות שבתחושתנו, והעמימות שבפסוק. ואין אנו יכולים להוכיח מהו הפירוש היחיד, האמיתי, של הפסוק בקהלת. טוב אחרית דבר מראשיתו - יותר מאשר בראשיתו, ואולי: אם היה כן בראשיתו.