פן יאמר אויבי - יכולתיו / יהושע רוזנברג
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פן יאמר אויבי - יכולתיו

מחבר: יהושע רוזנברג

תהלים יג

מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

פן יאמר אויבי - יכולתיו

בפרק י"ג פונה המשורר אל ה'. אויביו מציקים לו ומבקשים להשמידו. המשורר חש שה' הסתיר פניו ממנו.
בפרק י' נאמר על הרשע:
 
"אמר בלבו : שכח אל, הסתיר פניו בל ראה נצח".
 
דוד חושש שמא יתקיימו דברי הרשע והוא שואל:
 
"עד אנה, ה', תשכחני נצח."
 
אם המזמור אינו אישי ודוד מדבר בשמו של עם ישראל, הרי לפנינו תיאור של עם עזוב לגמרי בסביבת העמים שונאיו. נשקפת לו סכנת כליון, אין לו עוד כוח לעמוד, הוא מתיירא שמא יגיע קיצו כעם. הוא שרוי ביגון. פתיחת המזמור כולה זעקת יאוש, ואבדן עצות. ארבע פעמים שואל המשורר "עד אנה".
 
מלת השאלה "אנה", היא בדרך כלל שאלה על מקום, אך בצירוף התיבה "עד", היא שואלת על זמן. רש"ר הירש אומר: כאן יתכן ושתי ההוראות כלולות בשאלה. עד לאיזה מצב של עוני, עד להיכן ימשך מצבי? אך גם במשמעות הזמן: עד מתי? רש"י מעיר:
 
"עד אנה" - ארבעה פעמים כנגד ארבעה גלויות, ובשביל כל ישראל נאמר.
 
המשורר מבקש מה' שיאיר לו את דרכו, ויחזקו:
 
"הביטה ענני ה' אלוהי, האירה עיני פן אישן המות".
 
המשורר משתמש בתפילה העוברת במסורת, מדור לדור בעם ישראל.
 
"פן יאמר אוייבי: יכולתיו, צרי יגילו כי אמוט".
 
לאחר חטא העגל, אומר הקב"ה אל משה:
 
"ועתה הניחה לי, ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול".
 
בתפילתו מזכיר משה את עניין תגובת הגויים:
 
"למה יאמרו מצרים לאמר,
ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים, ולכלותם מעל פני האדמה"
 
ובסיום נאמר:
 
"וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".
 
גם לאחר חטא המרגלים וחטא העם בעקבותיו, אומר ה' אל משה:
 
"עד אנה ינאצוני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי,
בכל האותות אשר עשיתי בקרבו.
אכנו בדבר ואורישנו, ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו"
 
גם כאן מתפלל משה:
 
"ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר:
מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר. "
 
וה' משיב:
 
"סלחתי כדברך".
 
הרעיון שהקב"ה מבטל את גזרתו על העם מפני החשש מה יאמרו האוייבים מצוי גם בשירת האזינו:
 
"אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם.
לולי כעס אוייב אגור,
פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה,
ולא ה' פעל כל זאת".
 
ולכאורה, מה איכפת לו לקב"ה מה יאמרו הגויים? מהו החשש שיתחלל שמו בגויים?
לשאלה הזו משיב הרמב"ן בפירושו לפסוק בשירת האזינו. ואלה דבריו:
 
"והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו, כי כל הגויים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים, ונודע בזה לעיני העמים, והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם... והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהי רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים".
 
מובן אפוא, שהקב"ה אינו חושש ממה יאמרו הגויים, אלא החשש הוא שאם עם ישראל, שדרכו נודע ה' בקרב הגויים, יעלם מעל במת ההיסטוריה, לא תושג מטרת בריאת האדם, שהאנושות תכיר בה' בכוחות עצמה. עונש שלא יובן על ידי האנושות, או יובן לא נכונה, יחטיא את מטרתו. אל מול חששו:
 
"צרי יגילו כי אמוט"
 
מביע המשורר את ביטחונו בה'
 
"ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך."
 
הוא מביע משאלה שיוכל לשיר לה' על תשועתו:
 
"אשירה לה' כי גמל עלי".