שוא ידברו איש את רעהו
מחבר: יהושע רוזנברג
תהלים יב
מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
גם פרק י"ב הוא מפרקי הצדיק והרשע.
בעל המזמור מבקש את הביטחון בה' מתוך מציאות של חברה מנוונת. שיא הירידה החברתית היא אבדן האהבה שבין הבריות, חוסר האמון והאמת ביחסים בין אדם לחברו. הביטוי החמור ביותר של ההשחתה הרוחנית, היא הפגיעה בדבר המייחד את האדם מכל יתר הבריות: הדיבור. תפקיד הדיבור לאפשר תקשורת בין בני אדם, לקשור אותם זה לזה וליצור יכולת של העברת רעיונות מאיש לרעהו. הדיבור צריך לגרום אושר ולהגביר קדושה. תחת זאת הפך הדיבור לכלי ביד אנשי חמס. שפת חלקות שולטת בחברה עד שפסו אמונים מבני אדם. הכל אומרים דברי שקר וחנופה, ומדברים אחד בפה ואחד בלב. "בלב ולב ידברו". במקרא מתארים את המחשבה כנמצאת בלבו של האדם. גם הדיבור בא מלב האדם. לכן המדבר אחרת ממה שהוא חושב נחשב כבעל שני לבבות. מלב אחד יוצא דיבורו, ובלב השני צפונה מחשבת הזדון שלו.
בהרצאתו לזכר יהודה ליב מאגנס אמר מרטין בובר על פרקנו:
"השקר הוא הרע המיוחד שהכניס האדם בטבע. תדע שכל מעשי חמס ואלימות שאנו עושים, גם שאר יצורים יודעים לעשותם ועושים כן, אלא שהאדם כאילו פיתחם ושכללם. לא כן השקר שכולו המצאתו של האדם... השקר הריהו בגידה שהרוח בוגדת בעצמה"...
המשורר בפרקנו אינו מתלונן על יחידים הרודפים אותו, על שונאים הגורמים לו צער. אינו מבקש שה' יציל אותו מן האויבים המבקשים את נפשו. הוא מדבר על חברה שכולה מושתתת על שקר:
"שוא ידברו איש אל רעהו, שפת חלקות בלב ולב ידברו".
את המצב הזה אין בני האדם יכולים לשנות בכוחות עצמם. המשורר פונה אל האלוהים בקריאה להושיע:
"הושיעה ה' כי גמר חסיד"
אין עוד חסידים בדור הזה ואין מי שיעשה לתיקון המצב. המשורר מבקש 'הושיעה' - בצורת צווי מארך שכולל בתוכו תחינה ובקשה. גם העתיד המקוצר מקפל בתוכו תחינה ובקשה. ומבקש המשורר:
"יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות".
כאשר דיבר המשורר על שפת-חלקות הוא תאר את הדיבור עצמו. דברי חנופה ושקר. כך תאר משורר פרק ה' את צורת הדיבור הזאת:
"כי אין בפיהו נכונה, קרבם הוות, קבר פתוח גרונם, לשונם יחליקון".
לעומת זאת בדברו על שפתי חלקות הוא מדבר על האנשים המדברים בשפתותיהם את שפת החלקות. נוכל לעמוד על פירוש התיבות האלה מן התקבולת. מול "שפתי חלקות" עומדת "לשון מדברת גדולות". אנו מדברים על אברי הדיבור. החטא של שקר ומרמה שבין אדם לחברו גורר אחריו גאווה ובוז לעניים שהצליחו לרמות, ויחד עם זה חטא של חירוף וגידוף כלפי שמים. המשורר מבקש מה' להכרית את:
"אשר אמרו ללשוננו נגביר, שפתינו אתנו, מי אדון לנו."
הרשעים טוענים: אנו עושים חיל בלשוננו. אנו שולטים בשפתותינו ומשתמשים בשפה כרצוננו, ולפיכך אין מי שיכול למשול בנו. על דברים אלה מבקש המשורר שהקב"ה ישיב:
"משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום, יאמר ה' אשית בישע יפיח לו."
יאמר ה': בגלל שוד העניים, ואנחתם של האביונים הנשדדים אקום למשפט כנגד הרשעים. יפיח רוח סערה נגד דוברי השקר ויושיע אביון. אל מול השקר של בני האדם מתאר המשורר את האמת האלוהית:
"אמרות ה' אמרות טהורות, כסף צרוף בעליל לארץ, מזוקק שבעתיים."
בספר שמות בפרשת משפטים מבטיח הקב"ה:
"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גדים הייתם בארץ מצרים.
כל אלמנה ויתום לא תענון.
אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו.
אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו.
כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו. במה ישכב?
והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני".
המשורר אומר כיוון שה' המבטיח הוא גם מקיים לכן:
"אתה ה' תשמרם, תצרנו מן הדור זו לעולם".
אתה ה' תשמור את העניים, תנצור אותם מן העולם ועד העולם. תקוותו של המשורר שה' ישמור את העניים מעושקיהם ויקום להושיע את האביונים נבעת מידיעתו שאמרות ה' הן אמרות טהורות.
מזמור זה נבחר כשיר של יום לשמיני עצרת גם בגלל פתיחתו: למנצח על השמינית, וגם בגלל הפסוק:
"אמרות ה' אמרות טהורות, כסף צרוף בעליל לארץ, מזוקק שבעתיים."
הרומז לתורה שאת קריאתה מסיימים ומתחילים ביום זה.