כי בית מרי המה
מחבר: יהודה איזנברג
יחזקאל ב
שיחות בספר יחזקאל
ירמיהו ויחזקאל ניבאו באותה תקופה: סמוך לחורבן בית המקדש. ירמיהו ישב בירושלים, ונבא לפני חורבן בית המקדש, ולאחר החורבן. גם יחזקאל ניבא באותה תקופה, אלא שישב בבבל, לשם הוגלה עם הגולה אשר הגלתה עם יהויכין בן יהויקים. גלות זו הייתה בשנת 597 לפני הספירה. לאחר גלות יהויכין הומלך צדקיהו. צדקיהו רואה את עצמו כמניפולטור שיוכל לרמות את כל העולם ולהישאר בשלטון. הוא כורת בריתות עם השכנים מדרום וממזרח כנגד השכנים מצפון. הוא משוכנע שיוכל לסכסך בין עמים, לרמות ככל שניתן. ולבסוף מורד צדקיהו בנבוכדנצר, ומוביל את ישראל לחורבן שממנו לא התאושש.
שני הנביאים מנבאים לשני חלקים שונים של העם. יחזקאל מנבא לעם שגלה לבבל, וירמיהו לעם שנותר בירושלים. אמנם, כל אחד מהנביאים מנבא גם לקבוצה האחרת: יחזקאל מנבא נבואות רבות לאנשי ירושלים, וירמיהו מנבא נבואות ליושבי בבל. היה קשר בין יושבי ירושלים ליושבי בבל, הן קשר של נביאי האמת, וגם קשר של נביאי השקר: אלה שולחים מכתבי תלונה מבבל לירושלים נגד ירמיהו הנביא.
אם נשווה את נבואות ההקדשה של ירמיהו ויחזקאל. נראה כי תאור העם שונה בכל אחד מהם: כאילו ירמיהו מדבר לעם אחד, ויחזקאל - לאחר. כך מתואר העם בפרק א של ספר ירמיהו:
ירמיהו פרק א
(יז) ואתה תאזר מתניך
וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך
אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם:
(יח) ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל
ולחמות נחשת על כל הארץ
למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ:
(יט) ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם ה' להצילך:
כך מתואר עם ישראל בספר ירמיהו: הם יתקיפו את הנביא, הם ילחמו בו, ועל הנביא לעמוד בפניהם, שאם ישבר - ייפול: אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם:
לא כן מתואר העם בדבר ה' ליחזקאל:
יחזקאל פרק ב
(ג) ויאמר אלי בן אדם
שולח אני אותך אל בני ישראל
אל גוים המורדים אשר מרדו בי
המה ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה:
(ד) והבנים קשי פנים וחזקי לב אני שולח אותך אליהם
ואמרת אליהם כה אמר אדני ה':
(ה) והמה אם ישמעו ואם יחדלו כי בית מרי המה
וידעו כי נביא היה בתוכם:
(ו) ואתה בן אדם אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא
כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב
מדבריהם אל תירא ומפניהם אל תחת כי בית מרי המה:
(ז) ודברת את דברי אליהם אם ישמעו ואם יחדלו כי מרי המה: פ
בתיאור העם ביחזקאל יש נימה פסימית הרבה יותר מאשר בתיאורו בירמיהו. ירמיהו חייב לומר את דברו לעם - שמא ישובו בתשובה. יחזקאל חייב לומר את דברו לעם - כדי שלא תהיה להם תואנה לומר "לא ידענו, לא הוזהרנו". כאילו כל דברי הנביא אחד תפקידם: למנוע דברי תשובה מהעם, למנוע תירוצים והתחמקויות. הנביא אינו מצפה לחזרה בתשובה מצד העם. דבריו כאילו למטרה טכנית בלבד: לאפשר לקב"ה לגזור את דינם.
מתי התוכחה נאמרת כדי לשנות את השומע, ומתי היא נאמרת כדי לשחרר את המשמיע מחובותיו כלפי החברה? מדוע ירמיהו מדבר אל העם, ומקווה שדבריו ישפיעו, ואילו יחזקאל מדבר כדי להגן על עצמו, וכדי למנוע מהעם תרוץ בנוסח "לא הזהירו אותנו"? מדרש קצר יסביר את ההבדל. וכך נאמר בספרי:
ספרי דברים פיסקה א ד"ה דבר אחר
אל כל ישראל, מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות.
אמר רבי טרפון: העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח.
אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחות.
אמר רבי עקיבה: העבודה אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחים.
אמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שיותר מחמשה פעמים נתקנתר על ידי עקיבה לפני רבן גמליאל ביבנה, שהייתי קובל עליו והיה מקנתרו, וכל כך יודע אני בו שהיה מוסיף בי אהבה על כל אחת ואחת, לקיים מה שנאמר [משלי ט ח] אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך.
יחזקאל מדבר אל האריסטוקרטיה, אל החרש והמסגר שגלו בגלות הראשונה. האינטליגנטים האלה אינם שומעים בקולו של הנביא. הם מומחים למשפט, יודעים את כל דרכי ההגנה המשפטית. יחזקאל פונה אליהם מתוך ייאוש: אם לא תשובו בתשובה, לפחות תדעו כי העונש מגיע לכם על פי כל דין. לפחות יסתמו מעיינות התירוצים שלכם.
ירמיהו מדבר אל המון העם, פשוטי העם, שנותרו בירושלים. אלה נקרעים בין תקווה ויאוש, בין נביאי השקר לנביאי האמת. לאלה פונה ירמיהו, ובלבו תקווה: אולי ישמעו לדבריו, אולי ישנו את דרכם.
דבריו של יחזקאל להמוני בית ישראל בבבל, דומים להגדרות ההלכיות של מצוות תוכחה. נקרא את תאור המצווה כפי שסיכם אותה הרמב"ם, בהלכות דעות פרק ו הלכה ז:
הרואה חברו שחטא, או שהלך בדרך לא טובה, מצווה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך. המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו, מוטב. ואם לאו, יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעוון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם