"שאר ישוב"
המכוון בשם בנו של ישעיהו
מחבר: מאיר ויס
ישעיהו ז' / ישעיהו י'
מעיינות מקרא ה'
תוכן המאמר:
המאמר דן ביחס שבין בנו של ישעיהו המוזכר בישעיהו פרק ז', לבין המוזכר בפרק י, פסוקים כא-כב: "שאר ישוב שאר יעקב" ... "כי אם יהיה... שאר ישוב בו" וגו'. כמו כן דן המאמר בפרוש השם "שאר-ישוב".
ישעיהו פרק ז': "ויוסף ה' דבר אל אחז לאמור. שאל לך אות מעם ה' אלוהיך העמק שאלה או הגבה למעלה. ויאמר אחז לא אשאל ולא אנסה את ה'. ויאמר שמעו נא בית דוד המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם את אלוהי. לכן ייתן אדני הוא לכם אות הנה העלמה הרה וילדת בן וקראת שמו עמנו אל. חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. כי בטרם ידע הנער מאס ברע ובחר בטוב תעזב האדמה אשר אתה קץ מפני שני מלכיה. יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו למיום סור אפרים מעל יהודה את מלך אשור."
ישעיהו פרק י': "שאר ישוב שאר יעקב אל אל גיבור. כי אם יהיה עמך ישראל כחול הים שאר ישוב בו כליון חרוץ שוטף צדקה. כי כלה ונחרצה אדני ה' צבאות עשה בקרב כל הארץ. לכן כה אמר אדני ה' צבאות אל תירא עמי ישב ציון מאשור בשבט יככה ומטהו ישא עליך בדרך מצרים. כי עוד מעט מזער וכלה זעם ואפי על תבליתם. ועורר עליו ה' צבאות שוט כמכת מדין בצור עורב ומטהו על הים ונשאו בדרך מצרים."
דעות הראשונים והאחרונים נחלקו בבקשם אחרי המכוון בשם בנו של ישעיהו "שאר ישוב". פרשנינו הקדמונים רש"י וראב"ע רואים במלה "ישוב" לשון תשובה ומייחסים לשם את הכוונה, כדברי ראב"ע, "שארית ישראל יעשו תשובה". לפי רד"ק מתכוון "ישוב" לחזרה במובן פיזי ופירוש השם "שאר ישוב": "שאר יהודה ישובו עוד אחר הגלות, ולא כן עשרת השבטים". ואילו אברבנאל מייחס למלה את שתי משמעויותיה, שכן לדעתו נצטווה ישעיהו לקחת אתו את בנו "שאר ישוב", "להיות סימן טוב לאחז שאחרי גלות השבטים 'שאר ישוב, שאר יעקב אל אל גיבור' (ישעיהו י, כא) ויתיישבו בארץ וישובו בתשובה ויתדבקו בה' אלוהיהם".
אשר לתפיסת השם במחקר - יש שהוא נתפס כמשפט פשוט: השאר ישוב, אם כניחום, כעידוד: השאר לפחות ישוב, אם כאזהרה, כאיום: השאר בלבד ישוב. ויש שנתפס כמשפט מורכב שבו המשפט המשועבד הוא משפט זיקה, היינו: השאר יהיה אשר ישוב. ואשר למשמעות המלה "ישוב", יש אמנם הסבור שהיא משמשת במובן של חזרה מן המלחמה, אך כיום החוקרים כמעט תמימי דעים כי "ישוב" בשם בנו של ישעיהו היא לשון חזרה בתשובה. וניתן לראות כעין מוסכם, שכוונת השם היא אופטימית: השאר חוזר בתשובה או השאר יהיה אשר ישוב בתשובה.
לזכות תפיסת "ישוב" במובן של יחזור בתשובה מסתמכים מבעלי תפיסה זו, הן מכל הקדמונים והן מרוב החדשים, על שימוש המלים "שאר ישוב" לא כשם-עצם פרטי אלא כצירוף בישעיה י, כא-כב: "שאר ישוב, שאר יעקב, אל אל גיבור; כי אם יהיה עמך, ישראל, כחול הים שאר ישוב בו". בדברי ישעיהו אלה משמעות המלים "שאר ישוב" ברורה. אם כך האם השימוש ב"שאר ישוב" בפרק י' אינו סמך לתפיסת שם בנו של ישעיהו כמתכוון לחזרה בתשובה? לא ולא! אין להסיק שמשמעות שם בנו של ישעיהו הנזכר בפרק ז', ג זהה למשמעות הצירוף בפרק י', כא-כב. ושישעיהו נצטווה לקחת אתו את בנו כדי שבשמו יסמל את הישארותם של החוזרים בתשובה; או כדברי שד"ל:
"והטעם שצוהו [ה'] להוליך עמו בנו, כי בראות העם אותו יזכרו שמו והנרמז בו, ובראותם עת צרה להם אולי יתעוררו קצתם לשוב אל ה'."
על הכוונה המעוצבת בשם "שאר ישוב" לפי הסיפור בישעיה ז, א-ט אי-אפשר לעמוד אלא על-פי הסיפור עצמו. על-פי הכוונה המיוחסת לשם "שאר ישוב". ובכן, אם רצוננו לדעת מהו המכוון בשם בנו של ישעיהו לפי הסיפור בישעיהו י, א-ט שבו הוא מופיע, עלינו לנתח את הסיפור; עלינו להתחשב לא רק במסופר בו אלא גם במה שלא מסופר בו, ומן המסופר לשים לב לא רק אל מה אלא גם, אם אמנם לא בעיקר, אל כיצד מסופר, כדינה של כל יצירה ספרותית, עתיקה כחדישה.
ניתוח הסיפור בישעיהו ז':
פסוק א מעגן את הסיפור במסגרת היסטורית:
"ויהי בימי אחז בן יותם בן עזיהו מלך יהודה עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל ירושלם למלחמה עליה ולא יכל להלחם עליה."
ובכן מדובר כאן באותו המאורע שעליו מסופר גם במלכים ב' טז, ה, במצור של צבאות ארם ואפרים על ירושלים בימי אחז, ככל הנראה בגלל סירובו של אחז שיהודה יצטרף לברית נגד אשור. לפי הצלע הראשונה של פסוק ב:
"ויגד לבית דוד לאמור, נחה ארם על אפרים"
תמוה בכתוב הביטוי "לבית דוד", כשהמדובר הוא באחז, ובמיוחד תמוה השימוש מצד אחד מפני שלפי פסוק ג אומר ה' אל הנביא:
"צא נא לקראת אחז".
לשימוש ב"בית דוד" במקום ב"אחז" נותנים פירושים הראשונים והאחרונים. בהמשך דיוננו נראה, שהסיפור נוקט כינוי זה מפני שבו מעוצב עיקר המאורע והנבואה. השמועה שהגיעה ל"בית דוד" הייתה שצבא ארם נח על אפרים. וכבר עובדה זו עוררה פחד, כלשון הפסוק:
"וינע לבבו [של "בית דוד"] ולבב עמו".
(יושם לב להקבלה הניגודית שבין "נחה ארם באפרים" ובין "וינע לבבו". מנוחת ארם שם, באפרים, תנועת לב כאן, בירושלים.) תנועת הלב בירושלים הייתה, לפי הפסוק:
"כנוע עצי יער מפני רוח"
היינו: כשם שביער בנוע עץ אחד מפני הרוח הוא מניע את חברו בנגעו בו וכן הלאה, והנה מתנועת עץ יחיד נעים כל עצי היער, כך מתנועת לבבו של "בית דוד", היינו, אחז, בסוף נע לבבו של כל עמו. בלשון אחר, תגובת המלך על השמועה גרמה לפאניקה. זוהי האווירה בירושלים כשקורה המסופר בפסוק זה:
"ויאמר ה' אל ישעיהו צא נא לקראת אחז
אתה ושאר ישוב בנך אל קצה תעלת הברכה העליונה
א מסילת שדה כובס."
בקשר למקום שבו נמצא באותו הזמן המלך הרועד, הנבהל, ושמה מצטווה ישעיהו ללכת, מספיק אם נזכור שלפי מלכים ב' יח, יז; ישעיהו לו, ב שם עמד רבשקה כשצר על ירושלים. הבריכה הייתה בצפון ירושלים. הימצאותו של אחז שם הייתה קשורה בהכנות לקראת המצור שהיה צפוי לבירה אחרי השמועה שצבא ארם הגיע לישראל. ככל הנראה נעשו פעולות להבטחתה של אספקת המים, כפי שמסופר גם על חזקיה לקראת מצורו של סנחריב (דברי הימים ב' ב-ג). כבר הוזכר המסופר בפסוק שלפגישה זו נצטווה ישעיהו לקחת אתו את בנו "שאר ישוב", ומסתבר, כדי שנוכחותו תכריז, תזכיר בלי אומר ובלי דברים בשמו של עצמו: "שאר ישוב". מה פשר נבואה אילמת זו? כבר דובר לעיל על הוויכוח בין הפרשנים בעניין זה, ונאמר, שהפירוש הרווח בין החוקרים הוא, שבשם, בצורה כלשהי, מעוצב הרעיון, ההבטחה או ההתראה, כי השאר יחזור בתשובה או השאר יהיה אשר יחזור בתשובה. וגם נאמר, שעוד ידובר על כך האם תפיסה מקובלת זו גם נכונה, האם היא משתלבת בהקשר. שכן, הנבואה האילמת המתבטאת בשם הבן המובא על-ידי ישעיהו צריכה להיות זהה לנבואה הנאמרת על-ידי ישעיהו להשלים אותה.
נראה אפוא שבהיפגש ישעיהו בלוית "שאר ישוב" עם אחז מה עליו לומר? פסוקים ח-ט הנמקת ההבטחה. האזהרה היא שאחז יהיה שקט, רגוע ולא יפחד, כיון שפחדו מחרון אפם של רצין ובן רמליהו, הוא מפחד "משני זנבות האודים העשנים", משני אודים שכבר נשרפו ונשארו מהם רק זנבות עשנים, המעלים אמנם עשן המפריע עד שלגמרי נשרפים, אבל אינם יכולים עוד להבעיר אש. האם על הנביא לדרוש מאחז להימנע מכל פעולה אקטיבית? לא מעטים מבינים כך את הדרישה. אחרים טוענים שאת דברי הנביא יש להבין על-פי דברי משוח-מלחמה שבדברים כ, ג-ד:
"שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם".
האומרים שכך יש להבין את אזהרתו של ישעיהו מנמקים את דעתם, שיש דמיון בולט בין דברי ישעיהו ובין דברי משוח-מלחמה לא רק מבחינת ההזדמנות אלא גם מבחינת המבנה. גם שם יש אזהרה, הבטחה, הנמקת ההבטחה, היינו אותם החלקים הנמצאים גם בדברי ישעיהו אל אחז. על דברים דומים לפני מלחמה אנו קוראים לא-פעם גם בספר יהושע (ח, א; י, ח, כה; יא, ו, ועוד). ואולם על-אף הדמיון אין לקבוע שכוונת הדברים שישעיהו נצטווה למסור אל אחז לפני המצור הצפוי, זהה לכוונת דברי העידוד בספר דברים ובספר יהושע לפני המלחמה. כשם שמדבר ה' בישעיה ל, טו:
"בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם"
אין ללמוד שבפסוקנו פירושו המעשי של בטחון בה' הוא: שב ואל תעשה, אף-על-פי שבישעיה ל, טו כמו בפסוקנו מופיעה המלה "השקט" כשהיא מקבילה למלה "בטחה". את הסתום בפסוקנו אין לפרש אלא על-פי פסוקנו, ומן הסתום בו אין לגלות יותר מן המעוצב בו ובהקשרו, בנאמר בו ובבלתי נאמר בו. לכן גם אין להבין את המכוון בצו "הישמר". ואולם מה פירוש "הישמר"? פרשנינו פירשו את הפועל כגזור מן השם "שמרים" ומייחסים לו את המשמעות: היה שוקט על שמריך, כמו שפירש, למשל ר' אליעזר מבלגנצי: "עמוד על שמריך ומקומך, אל תנח לצאת להילחם בם". לפי קויפמן הפועל מן השורש שמ"ר השכיח, אך, לדעתו, משמש כאן הפועל בהוראה כמו בישעיה כא, ח: "ועל משמרתי אנכי ניצב", היינו, כוונת "הישמר": עמדו על משמרתך, דום וצפה. פירושים אלה נראים כדחוקים ולא כמכוונים לפשוטו של "הישמר". כמה מן הפרשנים האחרונים מייחסים ל"הישמר" את הכוונה שלפי רד"ק ייחס לו ר' סעדיה גאון: "הישמר מעשות מלחמה". מן הפרשנים היהודים הקדמונים כוונה זו מיוחסת לפועל גם על-ידי אברבנאל. האם פירוש זה מסתבר? האם אין לטעון נגדו שאם לזה מתכוון הצו היה מעצב כוונה זו בפירוש, ולא היה מביע אותה רק בפועל "הישמר". ולא זו אף זו. לפי הקונקורדאנציה, מופיעה המלה "הישמר" מלבד בפסוקנו 16 פעם; בצורת ריבוי "הישמרו" 5 - פעמים; בנקבה, "הישמרי" - פעם אחת. ובכל אזהרה להישמר נאמר בפירוש ממה להישמר, חוץ מבאזהרה שבפסוקנו. כאן דבר זה איננו. ואולם בקביעה זו לא נקבע שכאן הדבר חסר. יכול להיות שלא נאמר ממה להישמר מפני שאמירתו מיותרת הייתה הואיל וישעיהו ידע כי אחז יבין ממה הוא נדרש להישמר מבלי שייאמר לו. ואם נשווה לנגדנו את המסופר במלכים ב' טז, ז-ח, היינו, שכשעלו צבאות ארם ואפרים על ירושלים ביקש אחז עזרה מתגלת פלאסר, נראית כסבירה ההנחה שפגישתו זו של ישעיהו עם אחז הייתה עוד לפני פנייתו של אחז אל תגלת פלאסר וישעיהו נשלח אל אחז כדי למנוע פנייה זו. אם אמנם כן הוא, כפי שמתאשר מן ההמשך, מובעת ב"הישמר", בצו סתמי זה כשלעצמו, בלי כל הבהרה, האזהרה לאחז שלא יבצע את תוכניתו הפוליטית הזאת, שמן הסתם עמדה באותו הזמן על סדר היום והייתה מוכרת גם לישעיהו.
זוהי הסיבה שלא נאמר לאחז ממה יישמר, מאשר מה שנאמר, ומה שנאמר כיצד נאמר. יש לשים לב על כך, כי באזהרה מובע לא רק שאחז יישמר מעשות מה שמתכנן לעשות ויהיה שקט, רגוע ואל יפחד, אלא גם נאמר ממה הוא מפחד. מובן שנאמר לאחז מה שלא ידוע לו, ש"משני זנבות האודים העשנים" הוא מפחד, כי בזה מנומקת הדרישה שלא יפחד, שכן מבורר לו שבפחדו מחרי אף של רצין ושל בן רמליהו - "משני זנבות האודים העשנים" הוא מפחד. לכאורה לא מובן למה נאמר מה שנאמר בפסוקים ה-ו:
"יען כי יעץ עליך ארם רעה, אפרים ובן רמליהו לאמור: 'נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקענה אלינו'".
כאן מפורש הנאמר קודם לכן במלים "בחרי אף רצין וארם ובן רמליהו". למה נאמר לאחז, כלום אין אחז יודע, מהו חרון האף של רצין ובן רמליהו? דבר זה תמוה. עוד יותר תמוה הוא שלא זו בלבד שהידוע לו נאמר לו באופן כללי:
"כי יעץ עליך ארם רעה, אפרים ובן רמליהו"
אלא שגם נאמר לו באופן קונקרטי מהי הרעה שיעץ, שמתכנן:
"נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקענה אלינו, ונמליך מלך בתוכה את בן-טבאל".
תופעה תמוהה מתפרשת מתופעה תמוהה אחרת. תמוה הוא שתוכנית הברית בין מלך ארם ובין מלך ישראל נגד יהודה נמסרת בדיבור ישיר, במובאה. מניסוחה מתברר, שלפי בעלי הברית כוונת הברית בכיבוש יהודה לא הייתה המטרה אל יצירת התנאי להדחת השושלת של דוד ולהמלכת בן-טבאל היה ידוע כבעל תפיסה פוליטית אנטי-אשורית, המלכתו אפוא תביא את הצטרפותו של יהודה לברית נגד אשור. הוי אומר, כוונת הברית נגד יהודה נמסרת לאחז בציטוט דבריהם של בעלי הברית שלפיהם כל התוכנית אינה כפי שהוא סבור, שלפי מלכים ב' טז, ז הוא מוסר לתגלת פלאסר; התוכנית אינה נגדו אלא נגד השושלת שעכשיו הוא, אחז, נציגה. שעניינו של הסיפור ועניינה של הנבואה המובאת בו היא להביע כי כל התוכנית של ארם ואפרים עקרונית לא הייתה אלא נגד בית דוד - מתאשר ממה שהיה סתום עד כה; מן הלשון שנוקט המספר במסרו בפסוק ב: "ויגד לבית דוד", ולא לאחז, וגם מלשונו של ישעיהו בפנותו אל אחז בקריאה בפסוק יג: "שמעו נא בית דוד". אם כך, נשאלת השאלה: הלא ההבדל בין תפיסתו של אחז את התוכנית של רצין ופקח ובין התפיסה המתבטאת בדברי בעלי התוכנית אינו אלא תאורטי, למה אפוא בא ישעיהו להעמיד את אחז על התפיסה האמיתית, המדויקת? כיוון שעל ישעיהו הוטל התפקיד להודיע לאחז לא רק את החלטת ה' הכתובה בפסוק ז, שהתוכנית הזאת של ארם ואפרים "לא תקום ולא תהיה", ולא רק את סיבת החלטה זו, אלא גם ובעיקר את סיבת האזהרה להישמר מביצוע התוכנית לפנות לעזרה אל אשור. ובכן מהי סיבת ההחלטה: "לא תקום ולא תהיה"? היא נמסרת בצלע הראשונה של פסוק ח ובצלע הראשונה של פסוק ט. (הצלע השנייה של פסוק ח - "ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם" - לא מובנת בהקשר זה, היא מפרידה בין הדבקים ואינה רלוונטית להבנת העניין שבעיוננו) . כלומר: "כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין וראש אפרים שמרון וראש שמרון בן רמליהו". זוהי הסיבה להחלטת ה': "לא תקום ולא תהיה". מהי כוונת המשפט זה שבו מנמק ישעיהו בשם ה' את החלטת ה'? ברור שאת משפט ההנמקה יש להשלים בחוליה אחת שאינה נאמרת הואיל והיא מובנת. חוליה זו מדברת ביהודה ובירושלים. המשפט אפוא: ראש ארם דמשק, ראש דמשק רצין, ראש אפרים שומרון, ראש שומרון רמליהו - אבל ראש יהודה ירושלים, וראש ירושלים... וכאן יש שתי אפשרויות ושתיהן הוצעו על-ידי הפרשנים:
(א) ראש ירושלים בית דוד, ואז כוונת המשפט שכל אחד יישאר במקומו;
(ב) וראש ירושלים ה', והוא, ה', יקבע מי יהיה ראש ירושלים ולא רצין ובן רמליהו.
כדי לעמוד על כוונת המשפט במלואה ובדיוקה, יש לשים לב לפרט תמוה במשפט. בין אם כוונת המשפט: שכל אחד יישאר על מקומו, בין אם כוונת המשפט: ה' הוא המחליט מי יהיה ראש ירושלים, מספיק היה לוא היה כתוב: כי ראש ארם רצין, ראש שומרון בן רמליהו. מהי הכוונה בהזכרת דמשק כראש ארם ובציון "וראש דמשק רצין", הרי מבחינת עניינו של המשפט לא רלוונטי שדמשק היא בירת ארם, ושומרון בירת אפרים, ואף לא מדויק שרצין הוא ראש דמשק הרי הוא ראש ארם, כשם שבן רמליהו ראש אפרים ולא רק "ראש שומרון". כדי להבין את התמוה הזה במשפט, עלינו להבין את סוף הפסוק: "אם לא תאמינו כי לא תאמנו".
כנראה רישומו של משפט זה ניכר בדברי יהושפט בדברי הימים ב' כ, כ:
"שמעוני יהודה וישבי ירושלים, האמינו בה' אלוהיכם ותאנו".
מכל-מקום שם, כמו כאן, אותו משחק מלים, שימוש בשתי הוראותיו של השורש אמ"ן. הוראתו היסודית של שורש זה גם בשפות שמיות אחרות: היה חזק, מתמיד, יציב. מכאן אחד משימושיו של הפועל בנפעל: היה יציב, מבוסס, בר-קיימה, ובהפעיל, בין היתר, ההוראה: חשב לאמת, בטח. פירוש המשפט הוא אפוא: אם לא תאמינו, אם לא תבטחו, אכן לא תתקיימו (המילית "כי" משמשת כמלת אימות, כמו, למשל, "זעקת סדום ועמרה כי רבה" [בראשית יח, כ]). זוהי המשמעות המיוחסת למשפט בתרגום הארמי ובפירושי האחרונים. רעיון זה משתלב יפה בדברי יהושפט הנ"ל: האמינו בה' ואז תתקיימו, אבל בפסוקנו כיצד מתקשר רעיון זה עם הרעיון המובע במשפטים שלפניו: "כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין... וראש אפרם שומרון וראש שומרון בן רמליהו", ובמשפט שבו יש להשלים: ובראש יהודה ירושלים וראש ירושלים, בית דוד או ה', אם לא תבטחו אכן לא תתקיימו? ללא ספק שכאן הקשר רופף מאוד. לכן יש חוקרים הטוענים שכאן המשפט אינו במקומו. ואולם יש לשאול, האם אמנם במשפט זה מובע, כמו בדברי יהושפט, הרעיון, שהאמונה והביטחון בה' הוא התנאי להתקיימות?
בטרם נשיב על שאלה זו רצוני לשאול שתי שאלות שמהן את הראשונה כבר שאלנו.
(א) אם כוונת הפסוקים ח-ט היא לומר שרצין ראש של דמשק ואך ורק של דמשק, ובן רמליהו ראש שומרון ותו לא, וראש ירושלים, בית דוד או ה' - אם זוהי כוונת הפסוקים מדוע כתוב "כי ראש ארם דמשק", "וראש אפרים שומרון"?
(ב) אם תוכנית ארם-אפרים הייתה נגד בית דוד כמו שיש להבין מן המובאה בפסוק ו וכמו שנרמז בביטוי "בית דוד" בפסוקים ב, יג - האם לא יסתבר להניח שעניינו של בית דוד הוא לנגד עיני הנביא לא רק בהזהירו היושב על כסא דוד שיישמר מהבטיח לעצמו את כיסאו של דוד מפני התקפת ארם ואפרים על-ידי בקשת עזרה מתגלת פלאסר, על-ידי כריתת ברית אתו - האם לא יסתבר שעניינו של בית דוד מוצא את ביטויו גם בהן, בהבטחה ובהנמקתה?
ואכן כן הוא! "כי ראש ארם דמשק", "וראש אפרים שומרון" אינם משפטים הבאים לתפארת המליצה, אלא משמעות חשובה להם. ראש ארם דמשק, ראש אפרים שומרון וראש יהודה ירושלים, המקום אשר בחר ה'. ומי נבחר על-ידי הבוחר בירושלים, שיהיה ראשו של מקום בחירתו? הלוא הוא בית דוד, אותו הבית שעליו אמר לפי שמואל ב', ז, טז נתן הנביא: "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם", היינו, ביתך יהיה נאמן, יתקיים. המלה "תאמנו" בפי ישעיהו מבטאת בפועל מה שמובע על-ידי נתן בשם "נאמן". ולא נשכח שהנדברים בדברי ישעיהו אינם כפי שמפרשים, אחז ועמו, אלא בריבוי של "תאמנו" המכוון "בית דוד", כשם שכאשר ישעיהו פונה אל אחז בפסוק יג הוא נוקט לשון רבים: "שמעו נא בית דוד". באמור הנביא "תאמנו" האם מתכוון הוא לומר: אתם, בית דוד, תהיו קיימים בלי כל תנאי? כלום הברית עם דוד של "נאמן ביתך" היא ברית ללא תנאי? לא! היא מותנית. התנאי הוא: "תאמינו". כלום אחז לא האמין שהוא כזרעו של דוד בתוקף בריתו של ה' עם דוד יושב על כיסאו? בוודאי האמין. ההבדל בינו ובין ישעיהו בעניין זה, שלפי אחז הברית קיימת, אבל אינה מחייבת בעניינים מדיניים, ולפי התפיסה שמשמיע ישעיהו: "אם לא תאמינו" - אם לא תחשיבו, בית דוד, את הברית לנאמנה, אם אין לכם אמון בלתי מסויג בברית שכרת ה' עם דוד, ולהבטחת כס המלוכה מפני ארם-אפרים תפנו לעזרה לאשור, "כי לא תאמנו", אכן לא יתקיים בכם, בית דוד, מה שנאמר בשעתו לדוד: "ונאמן ביתך וממלכתך לעולם". לכן: "הישמר והשקט" וגו'.
זוהי הנבואה שנצטווה ישעיהו למסור לאחז. ואולם ישעיהו גם נצטווה לקחת אתו את שאר ישוב בנו, מן הסתם, כנבואה אילמת, שבשמו ימחיש, ישלים, ידגיש את הנאמר לאחז במפורש. כיצד מתקשר עם הדברים הנאמרים על-ידי ישעיהו השם "שאר ישוב", לפי הפירוש המוסכם? השאר יחזור בתשובה או השאר יהיה מי שיחזור בתשובה? בדברים שעל ישעיהו למסור, היכן מדובר על שארית והיכן על תשובה? אמנם ניתן לומר שבדרוש ישעיהו אמונה בבריתו של ה' עם בית דוד ולא להישען על אשור, הוא קורא לו לחזור בתשובה. האם גם ניתן לומר שהמלה "שאר" בשם הילד מתכוונת ליהודה או לתושבי ירושלים? הלא בכלל לא יהודה וירושלים הם עניינה של הנבואה. אך אפילו ניתן לומר, האם גם מסתבר לומר? האם יש סבירות כלשהי להניח, שהנביא לוקח אתו את בנו "שאר ישוב" ששמו ימחיש מה שהוא אומר, הרי מה שהוא אומר לא זו בלבד שאינו כולל לא את המלה "שאר" או מלה דומה בצלצולה או בתוכנה, ולא את המלה "ישוב", אלא מה שהוא אומר כולל דברים שאותם אולי ניתן למצוא נרמזים רק בעקיפין ובדוחק בשם הילד? זאת ועוד, ישעיהו אומר: אם לא תאמינו לא תאמנו". הוא מביע אפוא את כוונתו במשפט שלילי. למה אין הוא מנסח את הרעיון שהוא מתכוון להביא, דוגמת יהושפט, במשפט חיובי, היינו: אם תאמינו כי תאמנו? על שאלה זו התשובה ברורה. נוכח עמדתו של אחז, שמן הסתם ידועה לישעיהו, עליו להניח שאחז לא יאמין, ויפנה אל תגלת פלאסר, לכן נוקט הוא לשון שלילית, לכן הוא אומר לאחז: "לא תאמנו". אין הוא מבטיח אפוא, הוא מאיים. הנבואה האילמת שבשם הילד שבגללה על הנביא ללכת אתו, גם היא אינה הבטחה, אלא איום. המכוון בשם "שאר ישוב": שאר ישוב, רק שאר ישוב מן המלחמה אם לא תישמר מלהוציא לפועל את תוכניתך ותכרות ברית עם אשור ובעזרתו תצא למלחמה, היינו, אם לא תאמינו, אם לא תבטחו בברית שה' כרת עם דוד, "לא תאמנו", לא תחזיקו מעמד ולא ישוב מן המלחמה אלא שאר, שארית.
מניתוחו הקפדני של הסיפור, משימת-לב, לכל פרט ופרט שבו כדמותו נמצאנו למדים שזהו המכוון בשם בנו של ישעיהו, "שאר ישוב".