|
סיפור האישה השונמית, ובנה אשר החיה אלישע מפגיש אותנו עם שלוש דמויות הכובשות אתהלב בעצמתן.
את הפרשה מנהלת האישה השונמית. היא זו המזמינה את אלישעלדור בביתה; היא האומרת לבעלה כי "איש אלקים קדוש הוא", והיא המציעה לבנות לו עליתקיר קטנה, ולשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה. אישה חזקה, המבינה באורחים, ויודעתכיצד לכלכל את ענייניה. לא לחינם קורא לה הכתוב "אישה גדולה".
הנביא קוראלאישה ושואל אם צריכה היא שידבר "אל המלך או אל שר הצבא" - שמא צריכה היא הגנה אועזרה. והאישה, בקיצור האופייני לדבריה בפרק כולו, משיבה "בתוך עמי אנכי יושבת". דהיינו: אין לי אויבים, ואין לי צורך בעזרה מבחוץ. גיחזי, זה נער הנביא, שידו בכלועיניו בכל, הוא יודע מה שהנביא אינו יודע: "אבל בן אין לה ואישה זקן".
ושוב קורא הנביא לאישה. אם קודם לכן דיבר אליה באמצעות גיחזי, הפעם ידברהנביא ישירות לאישה, וימסור לה את דבר נבואתו: "כעת חיה את חובקת בן". תשובת האישההיא תערובת של הפתעה וחשש: "אל אדוני איש האלקים, אל תכזב בשפחתך". פעמים חוזרת היאעל מילת השלילה "אל אדוני... אל תכזב". כמו שאמרה: מוטב שלא תעורר מאוויים כמוסים; מוטב שלא תבטיח, משתבטיח ולא תקיים.
למילה "כזב" שתי משמעויות בלשון המקרא: "כזב" הוא שקר, כמו "כל האדם כוזב" (תהילים קטז יא(, וכזב הוא גם דבר זמני, שאינו מתקיים לאורך זמן: "ואהי להם כמו אכזב, מים לא נאמנו" (ירמיהו טו יח). האישה לא יכלה לדבר לאלישע, שהכירה בו את איש האלקים, בסגנון בוטה, ולומר לו "אל תשקר". היא אומרת דברים רכים יותר: אל תכזב בשפחתך; אל תיתן לי בן שלאיחיה חיים ארוכים. אל תיתן לי בן אכזב, בן שאתאכזב ממנו.
הבן נולד, יוצא אל אביו אל הקוצרים, חש בראשו ומת. אין אנו שומעיםמאומה על ימי ילדותו של הילד, גם לא נשמע הרבה על עתידו. הבן מופיע בסיפור זה כחלקמאמו כחלק משאיפת אימו ומשמחתה.
האישה לוקחת אתון ונער, ויוצאת לדרך. כאשרבעלה שואל מדוע היא הולכת, תשובת קצרה וחסרת משמעות: "שלום". כשלושים קילומטר הולכתהאישה ביום קיץ חם - בעונת הקציר - עד בואה אל הר הכרמל, אל איש האלקים. הנביא פונהאליה באותה מילה בה נפרדה מבעלה: "השלום לך, השלום לאישך, השלום לילד", והאישה כמונתפסת במילה המוכרת, חוזרת ומשיבה תשובה חסרת משמעות: "שלום". האישה ניגשת אל הנביאומחזיקה ברגליו, וראה זה פלא: גיחזי, זה שיודע הכל - אינו מבחין מאומה. הנביא, הצריך את "מזכירו" כדי שיסביר לו את מה שמתרחש סביבו - מבין מיד. "הרפה לה" אומרהנביא לגיחזי, "כי נפשה מרה לה, וה' העלים ממני ולא הגיד לי". הנביא מבין כי קרהדבר חמור; כי קרה דבר שחמור ממנו לא יכול היה לקרות. דבריה של האישה צורבים: "השאלתי בן מאת אדוני? הלא אמרתי לא תשלה אותי!" תחילה אמרה "אלתכזב בשפחתך". זעמה ויאושה ניכרים בשינויים הקלים שהיא מכניסה בדבריה: במקום "אל תכזב", היא אומרת עכשיו "לא תשלה"; ובמקום "שפחתך" היא אומרת: "אותי". לא עוד שפחהאני לך. כיזבת.
הנביא שולח את גיחזי, אך האישה אינה מסתפקת בשליח; אינהבוטחת בגיחזי. היא מכירה את הנביא, אבל היא גם מכירה את נערו. המדרש מספר על גיחזידברים אלה:
|