האישה השונמית ובנה המת
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

האישה השונמית ובנה המת

מחבר: יהודה איזנברג

מלכים ב פרק ד
תקציר: תאור שלוש הדמויות המתוארות במלכים ב' פרק ד: האישה השונמית, אלישע הנביא ונערו גיחזי.

מילות מפתח: אלישע; שונמית; מלכים ב, ד.

האישה השונמית ובנה המת

 

סיפור האישה השונמית, ובנה אשר החיה אלישע מפגיש אותנו עם שלוש דמויות הכובשות אתהלב בעצמתן.
 
את הפרשה מנהלת האישה השונמית. היא זו המזמינה את אלישעלדור בביתה; היא האומרת לבעלה כי "איש אלקים קדוש הוא", והיא המציעה לבנות לו עליתקיר קטנה, ולשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה. אישה חזקה, המבינה באורחים, ויודעתכיצד לכלכל את ענייניה. לא לחינם קורא לה הכתוב "אישה גדולה".

הנביא קוראלאישה ושואל אם צריכה היא שידבר "אל המלך או אל שר הצבא" - שמא צריכה היא הגנה אועזרה. והאישה, בקיצור האופייני לדבריה בפרק כולו, משיבה "בתוך עמי אנכי יושבת". דהיינו: אין לי אויבים, ואין לי צורך בעזרה מבחוץ. גיחזי, זה נער הנביא, שידו בכלועיניו בכל, הוא יודע מה שהנביא אינו יודע: "אבל בן אין לה ואישה זקן".

ושוב קורא הנביא לאישה. אם קודם לכן דיבר אליה באמצעות גיחזי, הפעם ידברהנביא ישירות לאישה, וימסור לה את דבר נבואתו: "כעת חיה את חובקת בן". תשובת האישההיא תערובת של הפתעה וחשש: "אל אדוני איש האלקים, אל תכזב בשפחתך". פעמים חוזרת היאעל מילת השלילה "אל אדוני... אל תכזב". כמו שאמרה: מוטב שלא תעורר מאוויים כמוסים; מוטב שלא תבטיח, משתבטיח ולא תקיים.

למילה "כזב" שתי משמעויות בלשון המקרא: "כזב" הוא שקר, כמו "כל האדם כוזב" (תהילים קטז יא(, וכזב הוא גם דבר זמני, שאינו מתקיים לאורך זמן: "ואהי להם כמו אכזב, מים לא נאמנו" (ירמיהו טו יח). האישה לא יכלה לדבר לאלישע, שהכירה בו את איש האלקים, בסגנון בוטה, ולומר לו "אל תשקר". היא אומרת דברים רכים יותר: אל תכזב בשפחתך; אל תיתן לי בן שלאיחיה חיים ארוכים. אל תיתן לי בן אכזב, בן שאתאכזב ממנו.

הבן נולד, יוצא אל אביו אל הקוצרים, חש בראשו ומת. אין אנו שומעיםמאומה על ימי ילדותו של הילד, גם לא נשמע הרבה על עתידו. הבן מופיע בסיפור זה כחלקמאמו כחלק משאיפת אימו ומשמחתה.

האישה לוקחת אתון ונער, ויוצאת לדרך. כאשרבעלה שואל מדוע היא הולכת, תשובת קצרה וחסרת משמעות: "שלום". כשלושים קילומטר הולכתהאישה ביום קיץ חם - בעונת הקציר - עד בואה אל הר הכרמל, אל איש האלקים. הנביא פונהאליה באותה מילה בה נפרדה מבעלה: "השלום לך, השלום לאישך, השלום לילד", והאישה כמונתפסת במילה המוכרת, חוזרת ומשיבה תשובה חסרת משמעות: "שלום". האישה ניגשת אל הנביאומחזיקה ברגליו, וראה זה פלא: גיחזי, זה שיודע הכל - אינו מבחין מאומה. הנביא, הצריך את "מזכירו" כדי שיסביר לו את מה שמתרחש סביבו - מבין מיד. "הרפה לה" אומרהנביא לגיחזי, "כי נפשה מרה לה, וה' העלים ממני ולא הגיד לי". הנביא מבין כי קרהדבר חמור; כי קרה דבר שחמור ממנו לא יכול היה לקרות. דבריה של האישה צורבים: "השאלתי בן מאת אדוני? הלא אמרתי לא תשלה אותי!" תחילה אמרה "אלתכזב בשפחתך". זעמה ויאושה ניכרים בשינויים הקלים שהיא מכניסה בדבריה: במקום "אל תכזב", היא אומרת עכשיו "לא תשלה"; ובמקום "שפחתך" היא אומרת: "אותי". לא עוד שפחהאני לך. כיזבת.

הנביא שולח את גיחזי, אך האישה אינה מסתפקת בשליח; אינהבוטחת בגיחזי. היא מכירה את הנביא, אבל היא גם מכירה את נערו. המדרש מספר על גיחזידברים אלה:
 
"וגחזי, היה הדבר כשחוק בעיניו,
וכל אדם שהיה פוגע בו היה מדברעמו ואומר לו,
התאמין שהמטה הזה מחיה את המתים"?
 

הנביא הולך אחר האישה, בא הביתה, "והנה הנער מושכב על מטתו".הנביא מתפלל, ומחיה את הנער. מששב לחיים, ירד לתהום הנשייה - אין אנו יודעים אלאשהלך הוא ומשפחתו לגור שבע שנים בארץ פלישתים, וכי כמעט נושלה המשפחה מנחלתה, כדבריהכתוב בפרק ח.
 

* * *

שלוש דמויות בפרק. כל אחת וסיפורה.

אנו פוגשים את האישה הגדולה, המבחינהבקדושתו של הנביא עוד לפני שהמון העם הכירוהו; היודעת לצמצם במילים בשעת שמחת פתאוםוגם בשעת אסון נורא. היודעת לעמוד על שלה ולדרוש מן הנביא לבוא אל הנער, ולבסוף, לקבל את בנה השב אל החיים בדומיית פליאה. ללא מילה. רק מאוחר יותר, בפרק ח', כאשרהיא דורשת את נחלתה, אנו שומעים אותהצועקת.

והנביא, המנותק מן העולם ומרכילות על הנעשה בו, מהלך בלויית "מזכיר אישי" - המביא לו אינפורמציה. אבל לעת משבר, כאשר יש לקרוא את מבע העינייםורחש הלב - הנביא הוא הרואה והיודע, והמזכיר אטום למתרחש סביבו.

ואת נער הנביא, גיחזי, שידיו בכל ופיו בכל, יודע מה בסתר ביתה שלהאישה, "מגן" על אדוני, ושוכח לרגע את מעמדו ואת תפקידו.

למדנו על הילד שהחיה אלישע. אך שמענו גם על אישה גדולה - שהצילה בן קטן.