השינוי בין תגובתו הראשונה של אחאב לתגובתו השנייה

מחבר: אלחנן סמט

מלכים א כא, כז

השינוי בין תגובתו הראשונה של אחאב לתגובתו השנייה

נותר עתה לבאר את סיבת השינוי בתגובותיו של אחאב: מתגובתו לחלקו הראשון של נאום אליהו - "הַמְצָאתַנִי איְבִי?!" - לתגובת כניעתו מלפני ה' כששמע את חלקו השני של הנאום.

אמנם תשובה חלקית לשאלה זו ניתנה ממילא, על פי מה שביררנו בעיונינו הקודמים, שכן המעבר בין שתי התגובות אינו חריף כל כך כמו שעשוי להיראות במבט ראשון: תגובתו הראשונה של אחאב אינה בגדר התחמקות מאחריות, אלא מהווה הכרה מובלעת בחטאו (ראה עיון ה), ובכך היא מהווה תשתית נאותה לתגובתו השנייה. כמו כן, התגובה השנייה אינה תשובה גמורה, אלא רק כניעה מפני ה' אל מול איום העונש הנורא (ראה עיון ו). המעבר הפסיכולוגי בין שתי התגובות הוא הדרגתי ומתקבל על הדעת, וכך ניטל עוקצה של שאלתנו.

ובכל זאת, ההבדל בין שתי התגובות בעינו עומד, והוא שהופך את אחאב מפושע גמור לבעל תשובה חלקי, הזוכה לחנינה חלקית. מה גרם להתפתחות זו? האם זהו האפקט המצטבר של דברי אליהו, אשר דבריו הראשונים (פסוק יט) לא הספיקו לשבור את לבו של אחאב, ואילו דבריו הבאים (פסוקים כא-כד) השיגו מטרה זו?

ייתכן שזוהי התשובה. אולם נראה לנו, שההבחנה שעליה עמדנו לעיל, בין תוכנו של דבר אליהו הראשון לתוכנו של דברו השני (ראה עיון ד3), עשויה לתת בידינו הסבר מעמיק יותר לשינוי שחל באחאב.

הנבואה הראשונה בפיו של אליהו מתייחסת לעונשו האישי של אחאב, מידה כנגד מידה על רצח נבות. הנבואה השנייה, לעומת זאת, מתייחסת לבית מלכותו של אחאב - למשפחתו ולשושלת שהעמיד. דווקא בחלק זה, לא נידון אחאב באופן אישי (מה שאין כן איזבל). והנה, באופן רגיל משפיעה על האדם דווקא פורענות אישית שתפגע בגופו (וכזה הוא עונשו של אחאב, המתבשר על מוות לא טבעי, וביזוי שיבוא אחריו), ופחות משפיעה עליו פורענות הפוגעת בסביבתו, ואף במשפחתו. הלוא זאת היא טענת השטן באיוב ב', ד-ה, לאחר עמידתו של איוב בניסיון הראשון שבו כלה רכושו ומתו כל בניו:

... עור בְּעַד עור וְכל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁו.
אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמו וְאֶל בְּשָׁרו אִם לא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ.

ואילו תגובותיו של אחאב הפוכות מן הצפוי! הלוא דבר הוא!

כדי לבאר דבר זה, נרחיב לרגע את מבטנו, כדי לסקור את מלכות אחאב על רקע מה שקדם לה. כשאנו בוחנים את תולדות ממלכת ישראל מאז ייסודה על ידי ירבעם בן נבט ועד לעליית בית עמרי, בולטת לפנינו ההידרדרות החמורה ביציבות הפוליטית של הממלכה ושל בתי המלוכה שעמדו בראשה בתקופה זו. בעוד שביהודה נמשכה מלכות בית דוד ללא עוררין, ומספר המלכים שמלכו בתקופה זו היה שלושה בלבד (רחבעם, אבים ואסא), הרי בישראל התחלפו בתי המלוכה בזה אחר זה, לאחר שרשרת של מעשי רצח פוליטיים שבהן סילק כל מלך חדש את קודמו ואת שושלתו. אחאב היה המלך השביעי שמלך על ישראל, והיה בן לשושלת השלישית שעלתה למלוכה, לאחר שאירעו לפניו ארבעה מעשי רצח של מלכים או טוענים למלוכה, וכל זאת בתקופה של קצת יותר משישים שנה![1]

מי שהביא ליציבות פוליטית ולאומית בממלכת ישראל הגועשת, היה בית עמרי, ואחאב במיוחד.[2] מבחינה מדינית, צבאית ויישובית, אין להשוות כלל את בית עמרי ובמיוחד את אחאב, לכל המלכים שקדמו להם. ובעניין זה ניתן ללמוד מפשוטם של המקראות, ממדרשי חז"ל ומן הממצא הארכיאולוגי אותם דברים עצמם.

ודאי הוא, שהחזרת היציבות הלאומית בכל התחומים, תוך העמדת בית מלוכה יציב לדורות רבים, על מנת למנוע זעזועים כמו אלו שהתרחשו קודם לכן, הייתה משאת נפשם של עמרי ואחאב, ולכך מכוונים רבים ממעשיהם.

דבר זה אכן נזקף לזכותם של עמרי ואחאב, הן במקרא עצמו במקומות אחדים (עיין להלן) והן בדברי חז"ל, שהסבירו בכך, מדוע זכה בית זה להעמיד ארבעה מלכים שמלכו כחמישים שנה, כפליים מכל אחד מבתי המלוכה שהיו לפניהם.[3]

והנה עתה מופיע אליהו בכרם נבות, ומשתמש בלשונם של שני נביאים קודמים, אחיה השילוני (שניבא על חורבן בית ירבעם) ויהוא בן חנני (שניבא על חורבן בית בעשא). אליהו מצרף כאן את קולו לקולם לשם פסילתו של בית אחאב ולשם בשורת כיליונו, ממש באותן מילים שהללו פסלו את שתי השושלות שקדמו לבית עמרי! ולא עוד, אלא ששני בתי המלוכה הללו, מופיעים בדבריו כתקדים וכהשוואה למה שעתיד להיות חלקו של בית אחאב (פסוק כב).
הבה נשווה את שלושת הנאומים:

נבואת אליהו כנגד בית אחאב (כ"א, כ-כד)	נבואת יהוא בן חנני כנגד בית בעשא (ט"ז, ב-ז, לא כסדר)	נבואת אחיה השלוני כנגד בית ירבעם (י"ד, ז-טז, לא כסדר)
יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה'	יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימתִיךָ... וַתֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם	יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימתִיךָ... וַתָּרַע לַעֲשׂות מִכּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ
הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל	הִנְנִי מַבְעִיר אַחֲרֵי בַעְשָׁא וְאַחֲרֵי בֵיתו	לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל
וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׂא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל	וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט לְהַכְעִיסו בְּמַעֲשֶׂה יָדָיו וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל	אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל
הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יאכְלוּ עוף הַשָּׁמָיִם.[4]	הַמֵּת לְבַעְשָׁא בָּעִיר יאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת לו בַּשָּׂדֶה יאכְלוּ עוף הַשָּׁמָיִם.	הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יאכְלוּ עוף הַשָּׁמָיִם.

דווקא השוואה זו היא שפוגעת באחאב. שכן משתמע ממנה שבית אחאב לא יהיה אלא עוד אפיזודה קצרה וחסרת השפעה, במהלכם הסוער של דברי הימים למלכות ישראל, כבית ירבעם וכבית בעשא. כל המאמצים הגדולים שבהם הצטיינו עמרי ואחאב: בניית עיר הבירה החדשה שומרון (ט"ז, כד); בניית ערים אחרות ובניית ארמון המלוכה (כ"ב, לט); קשירת קשרים מדיניים אמיצים עם ממלכת יהודה האויבת לשעבר (פרק כ"ב) ועם ממלכת צידון בת הברית הישנה מימי דוד ושלמה (ט"ז, לא); חיזוקו של צבא ישראל והנחלתו ניצחונות גדולים על האויבת המרכזית באותו דור, ממלכת ארם (פרק כ') - כל אלו לא יֵחשבו, ובית המלוכה שהשיג כל זאת, ייכרת מן העולם! כל משאת הנפש וכל תכניות הפעולה של אחאב, כל החיובי שבו כמלך ישראל אשר טובת עמו עומדת לנגד עיניו (אף שלעתים היה הדבר על פי מושגיו המעוותים) הוכה מכה קשה בבשורתו של אליהו על כיליון ביתו.[5]

לפיכך, כששמע אחאב על ההתמוטטות הקרבה של כל מפעל חייו, הוא נכנע ומתאבל. ומדויקים הדברים בכתוב (פסוק כז): "וַיְהִי כִשְׁמעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה..." - את הנאום הנבואי הזה המצרף את גורל בית אחאב המפואר לגורלם של בית בעשא ובית ירבעם - "... וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרו וַיָּצום וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט".

יוצא אפוא, שלא רק עצם כניעתו של אחאב נזקפת לזכותו כדבר ה' לאליהו בהמשך. גם הסיבה שהביאה לכניעתו זו, והיא תוכן נאומו השני של אליהו, נשקלת לזכותו, בהעמיקה את משמעות אבלו וכניעתו, ובשוותה לה אופי מרומם יותר מאשר אימת המוות הפרטי.

אף ההקלה בגזר הדין האלוהי, מתאימה לאותו העונש שהשיג את כניעתו של אחאב: הכרתת בית אחאב היא שנדחתה לימי בנו (תקופה של שבע עשרה שנה), אולם העונש האישי לאחאב, על רצח נבות וירושת כרמו, זה העונש שלא הביא את אחאב לידי כניעה, הוא לא הוקל, מאין תשובה אשר תשמש תריס בפני הפורענות.

וכך כתב רש"י על פסוק כט, ד"ה לא אביא הרעה בימיו:

רעת ביתו לא אביא בימיו, אבל גזרת "וַיָּלקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמו", אי אפשר לבוא בימי בנו, אלא עליו.[6]

סיפור כרם נבות, סיפור קשה הוא, אולם אין הוא מסתיים במילים הקשות "אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתו" (כפי החלוקה המאוחרת לפרקים), אלא, כפי שהוא בחלוקת המסורה לפרשיות, במילים:

כ"ב, א

וַיֵּשְׁבוּ שָׁלשׁ שָׁנִים אֵין מִלְחָמָה בֵּין אֲרָם וּבֵין יִשְׂרָאֵל.

שלוש שנות שקט אלו, שבהן נדחה אף גזר דינו האישי של אחאב, מהוות הקלה נוספת על דחיית גזר הדין של בית אחאב לדור הבא, ובאופן זה אכן נתפרש פסוק זה לחז"ל ולכמה מהמפרשים.[7] כך למדו חז"ל פסוק זה (ירושלמי סוטה פ"ג ה"א, יח ע"ד):

יש זכות שתולה (- שדוחה את העונש) לשלש שנים - מאחאב, "וַיֵּשְׁבוּ שָׁלשׁ שָׁנִים אֵין מִלְחָמָה בֵּין אֲרָם וּבֵין יִשְׂרָאֵל".

כך, ברוח של כניעה מפני גזר הדין מחד, ודחיית הפורענות מצד ההשגחה מאידך, מסיימת הנבואה את המפגש החשאי שבין המלך לנביא בהישג חלקי.

[1]אף אופיים של מעשי הרצח הפוליטיים מעיד על ההידרדרות לחוסר אחריות לאומית, כמאפיין של התקופה: נדב נרצח על ידי בעשא, בשעה שנדב ניהל מצור על גבתון הפלשתית. אלה בן בעשא, לעומת זאת, נרצח על ידי זמרי שר צבאו, כשהוא שותה שיכור בתרצה, בעוד העם עסוקים במלחמה באותו מקום עצמו, בגבתון, הרחק מן המלך השיכור. העם מעדיף את עמרי, שר הצבא הנמצא עמם במלחמתם על גבתון הפלשתית, והלה עוזב את שדה הקרב כדי לתפוס את המלוכה בתרצה. ואולם במשך כחמש שנים עומד כנגדו יריב הטוען אף הוא למלוכה - תבני בן גינת, וההכרעה מושגת רק לאחר מותו של הלה, הבא לו אחר התחזקות העם אשר עם עמרי.

[2]ראה על כך במבוא לספר סעיף ב.

[3]סנהדרין קב ע"ב: "אמר ר' יוחנן: מפני מה זכה עמרי למלכות? מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל". עיין במהרש"א שם. והשווה: סדר אליהו רבה פירקא ט (מהדורת איש שלום עמ' 49).

[4]עיקר נבואתו זו של אליהו נשמע שוב, בבוא העת להתגשמות הנבואה נגד בית אחאב, מפי בן הנביאים הנשלח על ידי אלישע למשוח את יהוא (מל"ב ט', ח-ט): "וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב, וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל. וְנָתַתִּי אֶת בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה".

[5]יושם לב לכך, שלמרות רשעתם של עמרי ואחאב בתחום הדתי, נגזרה גזרת הכיליון על ביתם רק בסוף ימי מלכותו של אחאב, בשנה התשע עשרה למלכותו ובשנה השלושים ואחת לייסוד בית המלוכה בידי עמרי, לא כירבעם וכבעשא, שכבר בדור הראשון נגזרה עליהם גזֵרה זו. דבר זה ודאי גרם לאחאב להניח שגורל בית המלוכה שלו לא יהיה כגורלם של בתי המלוכה שלפניו, ולפיכך, ודאי גדולה אכזבתו עתה.

[6]דברי רש"י הללו מוכחים מכמה וכמה כיוונים:
ראשית, מן הפסוק שעליו נסבו דברי רש"י. הרי לא ייתכן לכלול בסיפא של פסוק זה "בִּימֵי בְנו אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתו" את רעת "יָלקּוּ הַכְּלָבִים". מכיוון שאין זה מן הדין שבנו של אחאב ישלם את העונש האישי המיועד לאחאב על רצח נבות. וזו כוונת דברי רש"י: "אי אפשר לבוא בימי בנו אלא עליו".
שנית, הלשון "לא אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנו אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתו" מכוונת עם לשון אליהו בנאומו השני (פסוקים כא-כב): "הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה... וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ...".
שלישית, בפועל, נתקיימה גזרת "יָלקּוּ הַכְּלָבִים" באחאב עצמו, בפרק כ"ב, לאחר המלחמה שבה מצא את מותו, והכתוב מציין שם שבכך התקיימה נבואת אליהו: "וַיָּלקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמו... כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר" (כ"ב, לח).
ורביעית, גזרת "יָלקּוּ הַכְּלָבִים" לא הביאה את אחאב לתשובה וכניעה, ולכן לא הומתקה.

[7]ראה רלב"ג, ר"י אברבנאל ומלבי"ם.