עמק סוכות במערכות דוד ואחאב

 מלחמתו של דוד ברבת-עמון

 

בתיאור פרשת אוריה החתי, השלובה בסיפור המלחמה של דוד נגד בני-עמון, נזכרת המלה "סכות"; וזאת בדבריו של אוריה לדוד:

 

 

דרך כלל ביארו את המלה "סוכות" בכתוב זה במשמעות של שם העצם הכללי, שמשמעותו דירות ארעי[1]. ולפיכך, הייתה העילה להשתמטות אוריה מלהשמע למצוות המלך דוד, שאין זה יאה לאיש-צבא כמותו להתענג בביתו, בעוד שהמלחמה קשה וארון-הברית וכל הצבא שרויים בתנאי-שדה: הארון וצבא-המילואים של יהודה וישראל יושבים בסוכות, ואילו הצבא-הסדיר חונה על פני השדה הפתוח. ואם כי הסבר זה מכוון לעיקר משמעות דברי אוריה, הרי ההסבר של המלה "סוכות" כשם עצם כללי, ושל הביטוי "על פני השדה חונים" כמכוון להדגשת חנייתו של הצבא בשדה הפתוח, מעלים כמה וכמה קשיים:

 

א. מדוע יש להניח את הארון בסוכה, בעוד שמקומו הרגיל היה (עד לבנין המקדש) באוהל דווקא (השוה שמ"ב ו, טז; דה"א א, טז)?

 

ב. כלום מסתבר הדבר, שהמפקד של הצבא כולו ואנשי הצבא-הסדיר יחנו על פני השדה הפתוח, ללא מחסה, וזאת בעת מצור ממושך וארוך; בעוד שצבא-המילואים, אנשי יהודה וישראל, התגוררו בסוכות?

 

לפי ההסבר המקובל, חנו הן ארון-הברית, הן צבא-המילואים והן יואב והצבא הסדיר סמוך לרבת-עמון. ביאור זה מעלה שני קשיים נוספים:

 

ג. כלום יעז דוד לסכן את ארון-הברית שהובא רק זמן קצר קודם לכן לירושלים, ושכבר נשבה פעם בידי הפלשתים, ולשלוח את הארון עד לרבת-עמון הרחוקה (בעוד הוא עצמו שרוי בירושלים), מקום שצבאו של יואב נמלט בקושי במערכה הקודמת ממפלה כבדה[2].

 

ד. אם חנה באמת כל צבא-המילואים סמוך לרבת-עמון, כיצד ניתן ליישב עובדה זו עם עצת יואב לדוד: "ואתה אסוף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה" (שמ"ב יב, כח) ועם המסופר לאחר מכן: "ויאסף דוד את כל העם וילך רבתה וילחם בה וילכדה" (שם שם, כט)?

 

כנגד זאת, ניתן ליישב את הקשיים שמניתי לעיל אם נבין כאן את המלה "סוכות" לא במשמעות של שם עצם כללי, אלא כשמה של אותה עיר ידועה, שמקומה בין הירדן והיבוק. ואילו את הביטוי: "על פני השדה חונים" במשמעות של: לוחמים (או חונים) בשדה-המערכה - ביטוי הבא במשמעות זו כמה וכמה פעמים במקרא[3]. לפי הסבר זה מוכיח אוריה בדרך עקיפין את המלך על שהוא מבלה את זמנו בנעימים בירושלים בעוד שכל העם במלחמה, ויחד עם הארון הם חונים בסוכות הרחוקה. באותה עת הוא מסרב לשמוע למצותו של המלך, בתואנה שרעיו שלו, אנשי הצבא- הסדיר נלחמים בקו הקדמי של המערכה, בסביבות רבת-עמון.

 

הסבר זה מעלה מיד שאלה נוספת: אם יואב והצבא-הסדיר צרו על רבת-עמון, מדוע שרויים היו ארון-הברית וצבא-המילואים בעיר סוכות? כדי לענות על שאלה זו עלינו לברר בקצרה כמה וכמה עניינים: א. סדר מלחמות דוד קודם למצור רבת-עמון; ב. הנתונים האסטרטגיים, המדיניים והכלכליים של עמק-סוכות בימי דוד; ג. הדרכים הצבאיות שהובילו בימי המלוכה מירושלים לרבת-עמון.

 

תיאור מלחמות דוד בשמ"ב ובדה"א מאפשר לעמוד, בקווים כלליים, על התפיסה האסטרטגית של מלחמותיו; וזאת הן מן הבחינה הגיאוגרפיות-צבאית, והן מבחינת סדר המלחמות נגד אויביו הרבים[4]. מן הבחינה הגיאוגרפית, ניתן להבחין בקווים כלליים בשני שלבים במערכות דוד. הראשון מכוון היה להבטיח את ממלכת ישראל מפני האויבים המסורתיים שבסביבתה הקרובה, ובכלל זה פלשת (שמ"ב ה; ח ,א; דה"א יד; יח,א) ועמון (שמ"ב ח, יב; דה"א יח, א). המערכה הראשונה נגד עמון לא היה בה כדי הכרע; וזאת משום הסיוע שקיבלו העמונים מן הארמים. השלב השני היה מכוון בעיקרו נגד המלכויות הארמיות שבסוריה (שמ"ב ח, ג ואילך; דה"א יח, ג ואילך), שעמדו בקשר צבאי הדוק עם ממלכת עמון, שהותה את האגף הדרומי החשוף שלהם. הייתה זאת חדירתו של דוד לעמון שעוררה את הארמים למלחמה נגדו.

 

גם מבחינה כרונולוגית ניתן להבחין בשני שלבים במלחמותיו של דוד. בעוד שהשלב הכרונולוגי הראשון מקיף את עיקרם של שני השלבים הגיאוגרפיים שמנינו קודם לכן, הרי השלב השני היה מכוון להכנעת עמון וארם, וזאת באשר העמונים מרדו בדוד בעידודם ובתמיכתם של הארמים. רק לאחר שנחל מפלה כבדה במלחמתו נגד בני-עמון, מפלה שאירעה כיון שלא עמד על העובדה שעניין לו כאן לא רק עם בני-עמון אלא עם ברית של מלכויות הארמים, ערך דוד מסע-מלחמה נוסף כדי למחוץ את צבאות-ארם, לפני שעלה בידו לכבוש את בירת העמונים. על מלחמות אלו, שיש בהן עניין מיוחד לפרשה זו שאנו עוסקים בה, נעמוד להלן.

 

בשנים האחרונות עסקו החוקרים הרבה בחקר עמק-סוכות מבחינותיו השונות, ועמדו על חשיבותו הכלכלית כמרכז למסחר ולחרושת-מתכת[5]. בפרשה שאנו עומדים בה קובע מעמדו המיוחד של עמק-סוכות כבסיס האסטרטגי החשוב ביותר להבטחת שלטונו של דוד, ושל שלמה בנו אחריו, על הממלכה הגדולה שהשתרעה עד לגדות הפרת.

 

בשלב הגיאוגרפי הראשון של מלחמותיו, שהיו מכוונות נגד שכני ישראל הקרובים, היה לדוד היתרון של לחימה "לפי קוים פנימיים" כשהוא חוזר ויוצא למלחמותיו מתוך מרכז ממלכתו. יתרון זה הוא שנתן לו את האפשרות להעתיק את צבאו במהירות לכיוונים שונים, כשירושלים משמשת כבסיס אסטרטגי עיקרי; הן בסיס אופרטיבי והן בסיס לוגיסטי.

 

מעת שנעתק מרכז-פעילותו של דוד כלפי מלכויות הארמים, שוב לא היה בידו היתרון של אורח-פעולה "לפי קוים פנימיים"; קווי-התחבורה הארוכים והבלתי-בטוחים שוב לא אפשרו לו להוסיף ולהשתמש בירושלים כבבסיס האסטרטגי הראשי; והיה עליו לכונן "בסיס אסטרטגי קדמי". כל בסיס אסטרטגי קדמי צריך שתהיינה לו התכונות הבאות: א. קווי-תחבורה מתאימים ובטוחים, הן קדימה, לעבר האויב, והן כלפי העורף, לעבר הבסיס האסטרטגי הראשי; ב. תוואים טופוגרפיים המאפשרים להגן על האזור בכוחות מעטים ביחס; ג. משאבים טבעיים, ובכלל זה מים ומזון שאפשר יהיה לספק לצבא בשלב המכריע של המערכה, מבלי להזדקק לבסיס העורפי; וכן צריך שהבסיס האסטרטגי הקדמי יוכל לספק את הצרכים הטכניים של המלחמה, כגון בדק כלי- נשק; ד. ממשל מקומי יציב מבחינה מדינית.

 

די במבט חטוף על מפה, וסקירה כלשהי של הנתונים הארכיאולוגיים וההיסטוריים של המקום[6], כדי להיווכח שעמק-סוכות - ולאמתו של דבר עמק זה בלבד - היה הבסיס האסטרטגי הקדמי האידיאלי למטרותיו של דוד, כיון שחבל-ארץ זה ענה על כל הצרכים שנמנו לעיל:

 

א. עמק-סוכות מצוי על קו הדרך הקצרה ביותר שבין דמשק לירושלים. כמו כן הובילה מכאן הדרך הבטוחה ביותר לעבר שומרון. עובדה אחרונה זו נודעה לה חשיבות מרובה שעה שלא רק הצבא המקצועי הסדיר, זה שבסיסו בירושלים, נטל חלק במערכה, אלא לקח בה חלק אף צבא המילואים שהיה מגויס מחבלי-הארץ שהיו מרובים באוכלוסים, וחלק גדול ממנו מתושבי הר-אפרים.

 

ב. הנתונים הטופוגרפיים של עמק-סוכות מאפשרים להגן עליו בכוחות מעטים ביחס, ואפילו בפני חיל-רכב, שכן תוחמים אותו הירדן ממערב, היבוק מדרום ודרום-מזרח, רכס ההרים הגבוה ממזרח וצפון-מזרח וערוצי הנחלים של ואדי רג'יב וואדי כפרינג'י מצפון.

 

ג. העמק עשיר במשאבים טבעיים. יש בו שפע של מים, מרעה לצאן ולבקר ותנובה חקלאית. נ. גליק העלה בסקר הארכיאולוגי שערך, כי באזור שבין תל א-דמיה בדרום לתל א-סעידיה בצפון מצויים היו תשעה עשרה מקומות ישוב בתקופות- הברזל הראשונה והשניה[7]. ואחרון למניין - אך לא אחרון לחשיבות - העמק שימש באותם זמנים מרכז לתעשיות מתכת, דבר העולה בבירור הן מן הסקר הארכיאולוגי[8], והן מן הסיפור המקראי על יציקת כלי-הנחושת לבית-המקדש, כשהוקם על ידי שלמה (מל"א ז, מו). חבל-ארץ זה היה כה עשיר עד שפרעה שישק במסעו לארץ-ישראל ראה לנכון לנטות הרחק מקו הדרך הראשית בדרכו מדרום הארץ לעבר עמק-יזרעאל ולהתקדם בדרך עקיפין שעברה בעמק-סוכות, וזאת כדי לשלול שלל בחבל-ארץ עשיר זה[9].

 

ד. שלטונם של דוד ושל שלמה בחבל-ארץ זה היה יציב ואיתן. זאת למדים אנו בבירור מן הידיעות מתקופה זו הבאות במקרא על העיר מחניים הסמוכה לסוכות. משנכונה המלוכה בידו, לקח דוד את מחניים מידי איש-בשת, וחבל-ארץ זה היה לאחר מכן מן הנאמנים ביותר לדוד. לכאן נמלט דוד בברחו מפני אבשלום, ואנשי חבל-ארץ זה סיפקו לו ולצבאו "משכב וספות וכלי יוצר וחטים ושעורים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי. ודבש וחמאה וצאן ושפות בקר" (שמ"ב יז, כח-כט). על החשיבות הרבה של אזור זה ועל עשרו למדים אנו אף מן העובדה שבימי שלמה היה ניצב שהיה ממונה על אזור זה בין שנים עשר הניצבים של שלמה: "אחינדב בן עדא מחנימה" (מל"א ד, יד).

 

העיון בשאלת מעמדו של עמק-סוכות במערך האסטרטגי של מלחמות דוד בעבר-הירדן המזרחי לא יהיה שלם אם לא נעסוק בשאלה: מה היו הדרכים השונות שהובילו בימי המלוכה מירושלים לרבת-עמון ומה הם יתרונותיה וחסרונותיה של אותה דרך שעברה בעמק-סוכות.

 

אם נבסס את ניסיון השחזור שלנו על הדרכים אשר עדיין נמצאו בשימוש בתקופה הרומית[10], על כמה נתונים מקראיים, על תכונותיו הטופוגרפיות של השטח ועל מידת התאמתו למעבר חיל-רגלים ורכב-מלחמה קל, נוכל להסיק, במידה מסוימת של ודאות, שבימי דוד קיימות היו שלוש דרכים צבאיות ראשיות שהוליכו מירושלים לרבת-עמון.

 

 

1. הישירה שבהן הייתה הדרך שעברה מצפון לים המלח, ובסמוך לו, והגיעה אל רבת-עמון מדרום, בעברה על פני חשבון. מעבר בדרך זו בעת מסע-מלחמה כרוך היה בחסרונות בולטים. לא זו בלבד שבקטע של 25 ק"מ בלבד עלתה הדרך כדי 1250 מטרים (מעומק של 400  מטר לערך מתחת לפני הים אל גובה של 870 מטר בקירוב מעל לפני הים), אלא שמהירדן מזרחה עברה הדרך כולה בשטח אויב שניתן היה להגנה מפני תוקף על נקלה. צבאותיו של דוד השתמשו בדרך זו רק שעה שנודע לגורם הזמן ערך מכריע וכאשר הצבא היה מורכב בעיקרו מן היחידות המקצועיות, אלו שחנו בירושלים; ועל כן הייתה דרך זו באמת קצרה יותר עבורן מאשר בשביל צבא המילואים, שעיקרו בא מאזורי הר-אפרים וצפון הארץ.

 

2. הדרך השניה זהה ברובה עם קו הכביש שבימינו. היא חצתה את הירדן צפונה מן הדרך הראשונה, ולאחר עיקוף גדול על פני ואדי נמרין וא-סלט, הגיעה אל רבת- עמון מעבר צפון-מערב. דרך זו, הגם שנוחה הייתה מבחינות רבות מן הדרך הראשונה, יש לה לעומת זאת מגרעת רצינית מנקודת-המבט הצבאית, כיון שכפתה על צבא העובר בה לצעוד בשדרה ארוכה במשך פרק זמן ניכר בתוך ואדי נימרין, המתפתל במקביל לקו הביצורים של בני-עמון ואלכסונית אליו, בהיותו חשוף בפני התקפה מאגפו הימני ומבלי יכולת לתמרן.

 

3. הדרך השלישית הגיעה אף היא אל רבת-עמון מעבר צפון-מערב, אולם תחת שתחצה את הירדן מזרחית ליריחו, חצתה את הנהר במעברות-אדם (א-דמיה כיום) בדרומו של עמק-סוכות. מכאן התפצלה הדרך לשתים: האחת הוליכה לעיר סוכות (ומשם - שוב לרבת-עמון), ואילו השניה הוליכה על פני א-סלט לרבת-עמון. דרך זו התאימה במיוחד לגיס שהיה מורכב הן מן הצבא הסדיר והן מצבא המילואים, שכן מקום חציית הנהר הוא בנקודה, שהגישה אליה נוחה הייתה גם מהר-אפרים וגם מיהודה. לצבא היוצא מיהודה יתרונה של דרך זו הוא בכך, שאף כי המרחק מירושלים לרבת-עמון גדול יותר, הרי המרחק אותו צריך היה לעבור בפועל בתוך ארץ האויב שווה לזה שבנתיבים האחרים, שתנאי השטח שלהם קשים הרבה יותר לצבא המתקדם (המרחק מן הירדן עד לרבת-עמון שבנתיב מס' 2  הוא כ- 55 ק"מ; ואילו ממעברות א-דמיה, שבנתיב מס' 3, בדרך הישירה אל רבת-עמון - כ-50 ק"מ; ודרך סוכות - כ-60 ק"מ).

 

דרך זו עשויה הייתה להעניק לדוד גם מספר יתרונות נוספים:

א. היא נתבססה על עמק-סוכות, שהיה מוגן כהלכה, ומסוגל היה לספק את צרכי הצבא ביד רחבה;

ב. היא אפשרה לצבא התוקף להגיע ב"גישה הבלתי-ישירה" אל רבת-עמון.

 

מסע-מלחמה של דוד אל רבת-עמון בדרך זו מעבר צפון-מערב עשוי היה לנתק את קו-התחבורה העיקרי שבין ארץ-עמון לבין בעלי-בריתה, הארמים. על אף היותה "בלתי-ישירה" מבחינה אסטרטגית, הרי דרך זו חודרת לארץ-עמון בגזרה הטקטית הנוחה ביותר, והיא חשופה פחות לסכנה של התקפות אגפיות. לאמתו של דבר, צבא המתקדם מעבר אדם-העיר לא צריך היה לדאוג הרבה לאגפו הימני, כיון שכל האזור שמדרום לאדם היה באותם הימים כמעט בלתי-מיושב לגמרי[11]. שאכן הייתה דרך זו, בתקופה הקדומה, נתיב-הגישה האסטרטגי הנוח ביותר לרבת-עמון מן הארץ אשר ממערב לירדן, למדים אנו גם מן העובדה שלאחר התפלגות הממלכה הייתה זו הממלכה הצפונית, ישראל (שבידיה היו מאז התפלגות הממלכה מעברות א-דמיה), שעלה בידה, מזמן לזמן, לשלוט על ארץ-עמון, ולא ממלכת יהודה, השוכנת בדרום.

 

בתחילתו של העיון בפרשת מלחמותיו של דוד נגד בני-עמון העמדנו כמה שאלות על שלבי מלחמותיו של דוד ועל מקומה של העיר סוכות באסטרטגיה של מלחמות אלה. בתשובה לאותן שאלות העלינו כי:

 

א. המלחמה שהביאה לכיבושה של רבת-עמון אירעה בשלב הכרונולוגי השני של מלחמות דוד;

ב. עמק-סוכות היה למעשה בסיס אסטרטגי קדמי למלחמות דוד נגד הארמים והעמונים;

ג. הדרך הצבאית הטובה ביותר, שהוליכה מארץ-ישראל שממערב לירדן לארץ-עמון, הייתה זו שחצתה את הירדן במעבר-אדם.

 

מעתה יש אפוא בידינו לעקוב אחר מהלך המאורעות במערכה שהביאה לכיבוש ארץ-עמון בידי דוד.

 

מיד לאחר שעלב חנון מלך עמון בשלוחי דוד (שמ"ב י, א ואילך; דה"א יט, א ואילך), דבר שהיה למעשה בגדר התגרות בדוד, שלח דוד בחיפזון נגד בני-עמון חיל בהנהגתו של יואב, שהיה מורכב בעיקרו מאנשי הצבא הסדיר: "את כל הצבא הגבורים"[12] (שמ"ב י, ז). החלטתו של יואב לעבור בדרך חשבון, וזאת כדי להגיע לרבת-עמון בזמן הקצר ביותר ולפני שיהיה בידי העמונים סיפק לקבל סעד מן הארמים, היה בה משום משגה חמור. צבאו של יואב אותר, אל-נכון, על ידי העמונים כשהיה עדיין במרחק ניכר מרבת-עמון. העמונים נקטו בצעד שהיה בו כדי להכריע את מהלך המלחמה, והעתיקו את חיל-הרכב הארמי שעמד לעזרתם אל המישור שלפני מידבא (דה"א יט, ז), שמדרום לרבת-עמון. ואכן מישור רחב-ידים זה, שמקומו לימין קו-ההתקדמות של יואב כלפי רבת-עמון, הוא זה המתאים ביותר לתמרון רכב. יואב, שלא ידע שאגפו הימני חשוף להתקפת הרכב הארמי המצפה לו, המשיך בדרכו לרבת-עמון רק כדי להוכיח "כי הייתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור" (שמ"ב י, ט). במאמצים רבים הצליח יואב לחלץ את צבאו, ואף הנחיל מפלה טקטית מקומית לארמים (שמ"ב י, יג-יד); אלא שנאלץ לחזור לירושלים מבלי לבצע את המשימה האסטרטגית העיקרית, היינו כיבושה של הבירה העמונית (שמ"ב י, יד).

 

דוד הסיק את המסקנות האסטרטגיות הנאותות, היינו שניתן להכניע את העמונים רק אם אפשר יהיה למחוץ את צבאות ארם לפני שהללו יגיעו לרבת-עמון.

 

הניסיון הבא של הארמים להביא לידי הכרעה, משגייסו את כל צבאותיהם בראשותו של שובך שר-צבא הדדעזר מלך צובה, נסתיים בניצחון מכריע של דוד, שידע הפעם בעוד מועד[13] על תכניותיהם: "ויאסף את כל ישראל ויעבר את הירדן[14] ויבא, חלאמה[15]" (שמ"ב י, יז), וכאן הכה את הארמים מכה גדולה.

 

ניצחון זה של דוד היה בו משום נקודת מפנה במלחמות שבשלב הכרונולוגי השני. התוצאה האסטרטגית החשובה של המערכה הייתה, כפי שמדגיש זאת המקרא: "ויראו ארם להושיע עוד את בני-עמון" (שמ"ב י, י). הדרך הייתה פתוחה עתה לפני צבא דוד להתקפה הסופית על עמון. "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים" (שם יא, א), כשרישומו של כשלון המסע הקודם נגד בני עמון היה עדיין רענן, ערך דוד את המסע. הפעם הוכן המסע באופן מדוקדק ביותר. דוד גייס את כל הצבא, הן את חיל המילואים והן את החיל המקצועי[16], וריכז אותו בבסיס האסטרטגי הקדמי שבעמק-סוכות; לכאן אף הביא את ארון-הברית, כדי שיעמוד לצבא בעת סכנה. יואב התקדם בראש החיל המקצועי אל רבת-עמון ושם עליה מצור. רובו של צבא המילואים (וכן ארון הברית) נשארו מאחור, בבסיס הבטוח של עמק-סוכות, כשהם משמשים כרזרבה אסטרטגית; הן כנגד התקפה ארמית בלתי צפויה, והן כתגבורת לצבאו של יואב.

 

בשלב זה נקרא אוריה החתי לפני דוד, ששהה אותה עת בירושלים, וענה מה שענה למצוותו של המלך: "הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי" (שמ"ב יא, יא).

 

 

פרשת מלחמה אחרת, שאף בה נזכרת המלה "סוכות" ושנקודת המפתח להבנתה היא פרוש המלה "סוכות" (אם במשמעות של שם עצם כללי, ואם כמכוונת לעיר סוכות), היא פרשת מלחמתו של בן-הדד מלך ארם באחאב מלך שומרון[17]. התיאור של פרשה זו במל"א כ, א-כג, הוא אחד מתיאורי הקרבות הבהירים והמפורטים ביותר שבמקרא והננו מביאים אותו כאן כלשונו:

 

 

בכל הנוגע לעצם המלחמה של בן-הדד באחאב, תיאור זה הוא לכאורה בהיר ושוטף, ומשום כך, כנראה, לא בחנו פרשה זו עד עתה בבחינה מדוקדקת וביקורתית מנקודת-מבט אסטרטגית וטקטית. אבל משאנו באים לעקוב בצורה מדוקדקת אחרי מהלך המאורעות לפי התיאור שבמל"א כ, תוך שימת דגש מיוחדת על בעיות טקטיות ואסטרטגיות, עולות וצצות כמה וכמה קושיות חמורות:

 

1. בעוד שמן הדברים שבתחילת התיאור (פס' א) נראה, לכאורה, שהפרשה מתחילה בה בשעה שבן-הדד מצוי כבר בשערי שומרון ואף שם עליה מצור, הרי מן הנתונים שבהמשך ניתן ללמוד שכמה מן השלבים המכריעים של המשא ומתן אירעו כשעיקר צבאו של בן-הדד היה עדיין במרחק מן העיר, ואחאב עדיין לא עמד על חומרת כוונותיו של בן-הדד ועל עצמת הצבא הרב שכינס לשם כך. ואלה הם עיקרי הנתונים:

 

א. בתחילת התיאור של המשא והמתן מסופר: "וישלח (היינו, בן-הדד) מלאכים אל אחאב מלך ישראל העירה" (פס' ב). דרישת שלוחו של בן-הדד היא: "כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך הטובים לי הם". אחאב הרואה בדברים אלה דרישה פורמלית גרידא לכניעה משיב: "כדבריך אדני המלך, לך אני וכל אשר לי".

 

ב. מצב העניינים לאשורו מתברר לאחאב רק כאשר שבים השליחים, שקיבלו עתה הוראות חדשות מבן-הדד עם הודעה ברורה ותקיפה שאין בן-הדד מסתפק בכניעה פורמלית גרידא, אלא בכוונתו לקחת עמו לדמשק את בית-המלך ואת כל רכושו. הדגש בדברי שלוחי בן-הדד הוא על "לי תתן" ועל "ישימו בידם ולקחו". מדבריו של בן-הדד: "אם כי כעת מחר אשלח אליך את עבדי", ניתן ללמוד שהמרחק בין שומרון ובין מחנהו של בן-הדד היה כדי שמונה עד שתים-עשרה שעות הליכה או רכיבה.

 

ג. לאחאב הייתה עדיין השהות והיכולת לקרוא "לכל זקני הארץ" לשם התייעצות, לפני שהשיב בשלילה לשלוחיו של בן-הדד (פס' ז).

 

ד. אחיזה נוספת להנחה, שעיקר צבאו של בן-הדד לא היה בסביבתה הקרובה של שומרון, מצויה, לנו בדברי האיום של בן-הדד שנאמרו ע"י שלוחיו משחזרו לשומרון בפעם השלישית: "כה יעשון לי אלהים וכה יוסיפו אם ישפק עפר שומרון לשעלים לכל העם אשר ברגלי" (פס' י). איום זה, שיש בו דברי התפארות על גודל צבאו של בן-הדד, היה מיותר, אם כבר נמצא צבא ארם בתחום הראיה של הנצורים. תשובתו של אחאב: "אל יתהלל חוגר כמפתח" מלמדת, שלא עמד עדיין על גודל הסכנה; וזאת, אל נכון, כיון שעיקר צבאו של בן-הדד היה עדיין מרוחק משומרון.

 

ה. רק לאחר תשובה זו של אחאב פקד בן-הדד לשים מצור על שומרון (פס' יב).

 

2. אין להסביר כיצד יכול היה אחאב להצליח בפשיטה הנועזת שלו נגד צבאות בן-הדד, אם נניח שפשיטה זו נערכה לאחר שהעיר שומרון כבר באה במצור, כשצבא ארם חונה עליה ומקיף אותה מסביב כשהוא ערוך לקרב; ובמיוחד שפשיטה זו בראש מאתים שלושים ושנים לוחמים-נבחרים[18] ו-7,000 חיילי מילואים לא נערכה בחסות החשיכה כי אם בצהרים, עובדה שהסופר המקראי מדגיש אותה. יתר על כן, על אף שהפשיטה נערכה בצהרים, נודע הדבר לבן-הדד רק על ידי שליחים מיוחדים. בן-הדד עצמו, על אף שהיה שיכור, הצליח להימלט, אם כי חיל-הרכב והפרשים הוכו מכה כבדה.

 

גם הידיעה, הנזכרת בכתוב שתי פעמים, על שכרותו ועל מקום הימצאו של בן-הדד מעוררת בעיות:

 

א. הכתוב מודיע לנו שבעת המשא והמתן בין שלוחי בן-הדד לבין אחאב היה בן-הדד עצמו "שותה והוא והמלכים בסכות" (פס' יב).

 

ב. כן מספר הכתוב שבעת הפשיטה של אחאב על חיל-ארם: "ובן-הדד שותה שכור בסכות הוא והמלכים שלושים ושנים מלך עזר אתו" (פס' טז). בעוד שהעובדה, שבן-הדד היה שיכור, חשובה ביותר להבנת מהלך המאורעות; ניתן לשאול מה חשיבות יש לעובדה, הנזכרת פעמים, שהיו בן-הדד והמלכים שותים בסוכות? כלום היה חילוק בדבר אם היו המלכים שותים לשכרה באהלים?[19] מה שבאמת חשוב לדעת, נוסף על עובדת שכרותו של בן-הדד, ומה שהיינו מצפים שהכתוב יספר לנו, הוא המקום המדויק שבו שהה בן-הדד כאשר אירעו אותם מאורעות.

 

ניתן ליישב את כל אותן קושיות שמנינו קודם לכן, אם נניח שגם כאן כמו בשמ"ב יא, א, מכוון במלה "סוכות" לא לסוכות נצרים, כי אם לעיר סוכות שעל היבוק, על קו-הדרך המובילה מדמשק לשומרון. בהקשר זה יש עניין מיוחד להזכיר את הכתוב שבספר בראשית על מעבר היבוק ע"י יעקב, משחזר מארץ-ארם לכנען:

כתוב זה יש בו עניין מיוחד,הן משום שמלמד הוא ששכנה העיר סכות על קו-הדרך מארם לשומרון, והן משום ההסבר האיטיולוגי של שם העיר בסיפור זה.

 

ההנחה, שהמלה "סוכות" בסיפור בן-הדד מכוונת לעיר סוכות, מוצאת חיזוק מהשוואת הכתוב שבו היא נזכרת לכתוב הדומה בתוכנו, על אלה בן-בעשא שנרצח ע"י זמרי כשהוא שותה שיכור בתרצה:

 

יתר על כן, בשעה שדו-משמעיות המלה "סוכות" והכתובת שבראש הסיפור שבמל"א פרק כ, שבן-הדד צר על שומרון, הן שהביאו להבנת המלה "סוכות" ע"י התרגומים והפרשנים במשמעות של סוכות נצרים, הרי יש עניין מיוחד בעובדה שבמל"א כ, טו, הובאה המלה סוכות ע"י תרגום השבעים באותיותיה, היינו שהובנה כשמה של העיר סוכות.

 

מאחר שעמדנו על משמעותם של הכתובים, יש בידינו לעקוב אחרי מהלך המאורעות:

 

א. מלך ארם העמיד חיל גדול, שהיו בו צבאותיהם של שלושים ושנים מלכים וסאלים ורכב ופרשים לרוב. בראש חיל זה ערך בן-הדד מסע לארץ-ישראל ולעבר-הירדן - חבלי-ארץ שמדרום לממלכה הארמית. מטרת מסעו זה של בן-הדד הייתה להשתלט על חבלים אלה. בן-הדד קבע את מטהו ובסיסו בעמק-סוכות, שהוא המקום המתאים ביותר לחנית חיל-רכב גדול, המוגן ע"י הירדן, ע"י היבוק וע"י רכס ההרים, ומצוי בטווח מחץ טקטי הן משומרון, הן מרבת-עמון והן מערי הבירה האחרות של ארץ-ישראל ועבר-הירדן. מכאן הוא שולח את שליחיו לערי הבירה השונות ותובע את כניעתן[20]. ובעודו ממתין לתגובות, הוא והמלכים הוסאלים אשר עמו מבלים את זמנם במשתאות הוללות.

 

ב. השליחים שנשלחו לשומרון חוזרים ובפיהם תשובה שלא הייתה לרצונו של בן-הדד. הם נשלחים שוב לשומרון, עם הוראות לדרוש כניעה מוחלטת. אחאב, שאינו יודע עדיין מהי עצמתו של הכוח הארמי, מסרב לקבל את התנאים המחפירים. לאחר עשרים וארבע שעות נוספות, שהוא הזמן הנדרש לעבור את הדרך שבין שומרון וסוכות וחזרה[21], חזרו שליחי בן-הדד, ובפיהם איום חד-משמעי של בן-הדד להפנות את כל עצמת צבאו נגד העיר. אחאב, שכנראה עדיין לא האמין שבן-הדד וחיל-הרכב שלו יצאו למסע רב-סכנות בדרך ואדי פארעה, עונה לאיום של בן-הדד בלשון של זלזול, ובו בזמן נחפז לגייס את צבא המילואים.

 

ג. בן-הדד השיכור והנזעם מצווה על חיל-הרכב (שמא אף כנגד עצת מצביאיו[22]) להתקדם מיד לעבר שומרון, בעוד הוא עצמו ממשיך לשתות לשכרה בסוכות. אחאב, שהכיר יפה את התנאים הטופוגרפיים של ואדי פארעה ושל האזור שבסביבת שומרון, החליט שלא לחכות עד אשר יגיע כל צבא האויב לשומרון ויקיף אותה במצור, אלא לתקוף קודם לכן. בנסיבות אלה הגורם החשוב ביותר להצלחת ההתקפה הוא תיאום זמן ההתקפה לאותה שעה שבה יהיה טור הרכב המתקדם על שומרון במצב הפגיע ביותר; היינו כאשר עיקר הכוח פרוס עדיין לאורך הואדי ורק הטור הקדמי מתחיל לצאת מן המעברים הצרים. תיאום זמן ההתקפה לצבה ההתפרסות של הרכב הארמי בתוך הואדי היה השיקול העיקרי בתכנון ההתקפה על צבא בן-הדד, גם אם משמעות הדבר הייתה קביעת זמן ההתקפה בצהרי היום. אם נניח שטורי הרכב והפרשים יצאו מסוכות בשעות המוקדמות של הבוקר, הרי שהכוח העיקרי עתיד היה להגיע לסביבות המעבר המסוכן שמדרום-מערב לתל אל-פארעה לערך בצהרים. כאשר יחידות-החלוץ של הטור הארמי הותקפו על ידי חייליו של אחאב, הייתה זו התקפת-פתע, והללו נחפזו להודיע על כך לבן-הדד. בן-הדד שהיה שותה שיכור בסוכות, ואל נכון הייתה רוחו טובה עליו, לא הכיר בחומרת המצב, והגיב על הידיעה בחידוד: "אם לשלום יצאו - תפסום חיים, ואם למלחמה יצאו - חיים תפשום" (מל"א כ, יח).

 

ד. הקרב הביא שואה על חיל-הרכב של בן-הדד. צבא אחאב הכה: "את הסוס ואת הרכב והכה בארם מכה גדולה" (שם, פס' כא); אבל בן-הדד ומטהו שהיו בסוכות, מן העבר השני של הירדן, הצליחו להימלט. סיבת המפלה הגדולה של הרכב הארמי העדיף בכוחו, הייתה חוסר האפשרות של טור הרכב המופתע לתמרן[23] ולהיערך מחדש, וזאת משום האופי ההררי של פני הקרקע. כך גם הסבירו את המפלה שרי בן-הדד: "אלהי הרים אלהיהם על כן חזקו ממנו, ואולם נלחם אתם במישור אם לא נחזק מהם" (שם, פס' כג).

 

במסע הבא של בן-הדד - שבחר כנראה בפעם זאת לעלות על שומרון מן הצפון בדרך עמק-הירדן, עמק-יזרעאל ועמק-דותן - לא הייתה לו הצלחה רבה יותר. גם הפעם עשה אחאב צעד נועז דומה וקידם את טורי הרכב הארמי בסביבות אפק, שלמזרחו של ים-כינרת, וכך עצר בעדם במעבר הצר שבין פיק וכפר-חרב[24] לפני שהרכב של בן-הדד הגיע אל העמקים.