שופטים - מבוא כללי

מחבר: יהודה איזנברג

יהושע א

מתוך: לפני היות מלך, עיונים בספר יהושע

התקופה

ספר יהושע מתאר את תקופת כיבוש הארץ ואת ההתנחלות בה. ספר שופטים מתאר תקופה ארוכה    וסוערת יותר. 

בהתאם למסורת חז"ל, יציאת מצרים הייתה בשנת 2448 לבריאת העולם, והכניסה לארץ הייתה בשנת 2488 לבריאה. יהושע הנהיג את ישראל 28 שנים, ומת בשנת 2516. ספר יהושע מתאר אפוא 28 שנים. 

ספר שופטים מתאר תקופה ארוכה יותר, ממות יהושע ועד התחלת המלוכה בישראל. תקופה זו ארכה 316 שנים. החל בשנת 2516, לפני יותר מ-3200 שנה, ועד שנת 2832 לבריאה, לפני קצת יותר מאלפיים ותשע מאות שנה. 

לפי התאריך הנוצרי שאנו רגילים לו, כיבוש הארץ היה במאה ה-13 לפני הספירה הנוצרית, וסוף תקופת השופטים היה במאה ה10- לפני הספירה. 

אופייה של תקופת השופטים

תקופת השופטים היא המשך כרונולוגי לתקופת יהושע, אבל מבחינת התנהגות העם התקופה שונה מכל מה שקדם לה. בתקופת משה ויהושע הייתה לעם הנהגה חזקה, שהייתה מוכרת על ידי העם כולו. המנהיג קבע מה יש לעשות וכיצד יש לנהוג, אסף את העם והוכיחו על מעשיו. לא כן הדבר בתקופת השופטים. בתחילת ספר שופטים מתאר הכתוב את אופייה של התקופה:

"ויעבדו העם את ה'  

כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושוע...

ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה'...

ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה'." (שופטים ב: ז-יא)

עזיבת ה' הייתה כרוכה במערכת חיים קשה, שהשבטים נפגשו בה. במקום לחיות חיים מלוכדים, שבהם כל שבט שותף לצורכי העם כולו, מתנחלים בני ישראל בארץ ישראל, וכל שבט עוסק בבעיותיו ובקשייו. אנו זוכרים את המשלחת ששלחו בני ישראל לשבט ראובן, כאשר שמעו שהקימו מזבח בעבר הירדן. לא לחינם חששו השבטים שגרו בעבר הירדן המערבי כי בני ראובן, שישבו בעבר הירדן המזרחי, עלולים לפרוש מן העם. 

השבטים נאבקו בבעיות שונות ובאויבים רבים: בני יוסף היו צריכים להכשיר את היערות לאדמת יישוב. שבטי הגליל היו צריכים להילחם בשארית הכנעני, שבט אשר ישב בתוך רוב צורי-צידוני במערב הגליל. בני דן נלחמו באמורי, יושבי חוף יפו, שלחצו אותם לכיוון ההר ולא נתנו להם להיאחז בנחלתם. בני גד וראובן וחצי שבט המנשה עסקו במלחמות עם שבטי המדבר שניסו לחדור לתחומם. הירדן, שהבדיל בינם לבין שאר השבטים, הגדיל את המרחק ואת הפער בינם לבין יתר העם. בשעת מלחמה לא ששו שבטים אלה אלי קרב לעזור לאחיהם, ודבורה מזכיר במרירות את התנהגותם בשעת צרה:

"בפלגות ראובן גדולים חקקי לב.

למה ישבת בין המשפתים לשמע שרקות עדרים?

לפלגות ראובן גדולים חקרי לב.

גלעד בעבר הירדן שכן,

ודן למה יגור אניות?

אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון." (שופטים ה: טו-יז)

השבטים ראובן, גד ומנשה, שישבו בגלעד, ודן ואשר, שישבו לחוף הים, לא באו לעזרת דבורה, שנלחמה במרכז הארץ, בהר תבור. ברית האחים של השבטים התפוררה, וכל שבט דאג לעצמו ולגורלו. 

המלחמה בכנענים

בתחילת תקופה השופטים, היה הכנעני האויב. בארץ נשארו מובלעות של כנענים שישראל לא הצליחו לכבוש אותם. ולעתים, מפני שלא עשו את המאמץ הדרוש לכבוש את ארצם. 

היחס אל הכנענים ותוצאות המאבק אתם היו שונים במרכז הארץ ובחוף הים. 

במרכז הארץ החלה התנחלות השבטים בתוך הכנעני. בשופטים א: ל-לג מסופר, כי שבטי הגליל ישבו "בקרב הכנעני ישבי הארץ". הר אפרים היה אזור בלתי מיושב, מכוסה יערות, ושבט אפרים הפך אותו למקום יישוב. המאבק בין שבטי ישראל לכנעני במרכז הארץ גבר והלך, עד שפרצה המלחמה בין דבורה וברק לסיסרא ויבין מלך כנען, מלחמה שנסתיימה בניצחונם של ישראל:

"ויכנע א-להים ביום ההוא

את יבין מלך כנען לפני בני ישראל,

ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה

על יבין מלך כנען,

עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען." (שופטים ד: כג-כד)

ניצחון זה, ששינה את גורל שבטי ישראל במרכז הארץ, לא היה גורלם של שבטי ישראל שהתנחלו על חוף הים. שבטים אלה נאבקו מאבק קשה בכנעני ולא הצליחו להכניעו. וכך אנו קוראים על מאבק השבטים שישבו לחוף הים:

זבולון לא הוריש את יושבי קטרון ואת יושבי נהלל,

וישב הכנעני בקרבו ויהיו למס.

אשר לא הוריש את ישבי עכו ואת יושבי צידון...

וישב האשרי בקרב הכנעני ישבי הארץ, כי לא הורישו...

וילחצו האמרי את בני דן ההרה, כי לא נתנו לרדת לעמק. (שופטים א:ל-לד)

כך היה בתחילת תקופת השופטים. אולם כמה דורות אחר כך אנו מוצאים כי דבורה שואלת "דן למה יגור אניות" ומזכירה כי "אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון" )פרק ה(. משמע כי שבטי אשר ודן הצליחו להתיישב בחוף הים, אף שהם לא הכניעו את הכנעני. כיצד קרה דבר זה? כנראה גם הכנעני וגם שבטי דן ואשר ראו כי לא יוכלו לנצח זה את זה, ועל כן העדיפו להשלים ולחיות זה בצד זה. השלמה זו היא הסיבה ששבטים אלה שכחו את מחויבותם לעזור לשאר שבטי ישראל, ובמלחמת דבורה וברק נגד הכנעני לא באו לעזרת ה' בגיבורים. 

המלחמה בפלשתים

באמצע תקופת השופטים חוזרים ומגיעים לארץ גלים של אומה שהפילה את אימתה על יושבי הארץ שנים רבות מאוד: הפלשתים. עד היום קרויה ארץ ישראל בפי אויביה "פלסטין", כשמו של עם זה. 

מקורם של הפלשתים ב"איי הים" - בכרתים, באיי הים האיגאי ובחופים של צפון הים התיכון שבאותו אזור. 

באותה שעה שישראל כבשו את ארץ כנען, כבשו שבטים פרימיטיביים, אבותיהם של היוונים, את האיים האיגאיים ואת האיים הסמוכים להם מידי הפלשתים. הפלשתים נאלצו לעזוב את ארצם, ובאניות החלו לפלוש לארצות הים התיכון: בתחילה הם החריבו את ממלכת החיתים באנטוליה, ירדו דרומה וכבשו את מלכות האמורי בסוריה, ולבסוף הם ניסו לפלוש למצרים. רעמסס השלישי התייצב מולם וניצח אותם בקרב גדול מאוד. רבים מן הנשארים בחיים מבין הפלשתים גויסו לצבא מצרים, והשאר פנו לחופי ארץ ישראל. כך נוסדה ארץ פלשתים החדשה באמצע תקופת השופטים. 

יסודה של ארץ פלשתים הייתה ברית של חמישה "סרני פלשתים": עזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון. ערי חוף אלה היו מרכזם של הפלשתים, שהמשיכו להשתלט על הכנעני והגיעו עד מגידו שבעמק יזרעאל, ועמק בית שאן שליד הירדן. המפלה של שאול ובניו בידי הפלשתים התרחשה בעמק יזרעאל, וגופותיהם של שאול ובניו נתקעו בחומות בית שאן הכנענית (שמואל א כח: ד ופרק לא). 

הפלשתים היו לוחמים עזי נפש, ולמרות העובדה שישראל היו רבים מהם ושלטו על שטחים גדולים מהם, הם לא יכלו להילחם עמם ולנצחם. מעט מעט השתלטו הפלשתים על שבטי ישראל: תחילה הם השתלטו על שבט דן )יד: ד(, ולאחר זמן אנו מוצאים שבני יהודה אומרים לשמשון: 

"הלא ידעת כי משלים בנו פלשתים." (טו: יא) 

בסוף תקופת השופטים יושבים נציבי פלשתים בערי בנימין ומושלים ברוב שבטי ישראל שממערב לירדן (ש"ב י-יג). 

מה מלמד ספר שופטים?

ספר שופטים מרבה להטעים כי גורל ישראל אינו חלק בשרשרת של מקרים, אלא תוצאה של רצון הא-להים. תולדות ישראל אינם מחרוזת של סיבה ותוצאה ביחסי מלכים ומדינות, אלא פועל יוצא של התנהגות ישראל ומידת הליכתו בדרכי ה'. 

כל פרשת שעבוד מתחילה בהכרזה:

"ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה'... וימכרם ביד..."

או:

"ויסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה', ויתנם ה' ביד..."

ולהפך בתיאור הצלה וישועה:

"ויזעקו בני ישראל אל ה',

ויקם ה' מושיע לבני ישראל ויושיעם, את עתניאל בן קנז...

ותהי עליו רוח ה'."

(שופטים ג: ט-י, וכמוהו רבים)

השופטים והמושיעים הם שלוחי ההשגחה. ה' מקים אותם, ושולח אותם, ורוח ה' מפעמת בהם: מוזכר שרוח ה' הייתה על עתניאל, על גדעון, על יפתח הגלעדי ועל שמשון הגיבור. 

מבנה הספר

ניתן להבחין בספר שופטים בשלושה חלקים: 

החלק הראשון מתפרס על פרק וחצי: פרק א' ופרק ב' עד פסוק ה'. חלק זה מסכם את אזורי ההתנחלות שנכבשו אחרי תקופת יהושע ומכיל רשימת אזורים שלא נכבשו ונשארו בידי יושבי הארץ. חלק זה מגיע מבחינת זמנו עד לתקופת דבורה וברק, שכן בסוף הפרק מוזכר כי ישראל שם את הכנעני למס (א:כח)- דבר שקרה בימי דבורה וברק. מוסר ההשכל של חלק זה הוא כי בני ישראל לא קיימו את המוטל עליהם בכיבוש הארץ: לא הורישו את הכנעני. 

החלק השני של ספר שופטים מתחיל בפרק ב', פסוק ו', ומסתיים בסוף פרק ט"ז. חלק זה הוא לבו של ספר שופטים, והוא מתאר את מאורעות הדור ממות יהושע ועד מות שמשון. בחלק זה מתוארת שרשרת של מאורעות שהלקח ההיסטורי הסופי שלהם הוא כי ישראל נפלו לפני אויביהם כאשר עשו הרע בעיני ה' וכי השופט המושיע נשלח כאשר ישראל חזרו וזעקו אל ה' בצרתם. 

אם החלק הראשון מתאר את כישלונם של ישראל שלא הורישו את הכנעני, החלק השני של הספר מתאר את התוצאות של כישלון זה: בני ישראל למדו מעמי הארץ את פולחניהם, ועבדו עבודה זרה. 

החלק השלישי של ספר שופטים הוא מעין "נספח": סיפורם של שני מאורעות שקרו בתחילת תקופת השופטים ומוקמו בסוף הספר כדי לסיים בסיפורים המתארים את כישלונם של ישראל: הראשון - סיפור פסל מיכה, על שבט דן היוצא לכבוש לו מקום נחלה ונוטל עמו פסל וכוהן כדי שיהיה להם את מי לעבוד. והסיפור השני - פרשת פילגש בגבעה, מאורע המתאר את הידרדרותם של בני בנימין ואת מלחמת האחים שנבעה ממעשה זה. 

גם חלק זה מתאר את כשלונם של ישראל בעבדם אלילים ובהידרדרותם המוסרית ואת הסיבות לכך:

שלא הכריתו את הכנעני, כרתו אתו ברית ולמדו מדרכיו. 

דמותו של השופט

האם ניתן למצוא תכונה משותפת לאישיותם של כל השופטים? מה מייחד את השופטים לעומת מנהיגים שהנהיגו את ישראל בתקופות אחרות? 

ניתן להבחין בין שני סוגי שופטים:

הסוג האחד הוא של שופטים שהתיאור הניתן עליהם הוא קצר ביותר. שתי רשימות של שופטים כאלה נמצאות בספר שופטים: בפרק י' ובפרק י"ב. רשימות אלה כוללות שמות של שופטים שעלו בזכות מעמדם החברתי הגבוה, עושרם וכוחם. על אלה נאמר כי שפטו את ישראל שנים מספר, כי היו מבורכים בבנים ובבנות והיו עשירים בערים ובנחלות. תפקידם של שופטים אלה היה לשפוט את ישראל. הם היו המשכו של אותו מוסד משפטי שייסד אותו משה בעצת יתרו:

"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-להים,

אנשי אמת שנאי בצע.

ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות, שרי חמשים ושרי עשרת,

ושפטו את העם בכל עת." (שמות יח: כא-כב)

ובספר דברים מתואר השופט ככתובת לפנות אליו כאשר יש ספק בענייני הלכה:

"וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו,

ובאת אל הכהנים הלוים

ואל השפט אשר יהיה בימים ההם." (דברים יז: ח)

הסוג האחר של שופטים הם אלה שנקראו גם "מושיעים". שופטים אלה לא עסקו רק במשפט, אלא גם בגבורה במלחמה. שופטים אלה - עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, גדעון, יפתח ושמשון - נחשבו לשליטים ולא לשופטים. 

שופטים אלה אינם מתייחדים בייחוסם או בעושרם, כמו השופטים מן הסוג הראשון. גדעון מעיד על עצמו:

"הנה אלפי הדל במנשה, ואנכי הצעיר בבית אבי." (ו: טו)

שמשון יצא ממשפחה פשוטה, לפי הסיפור המתאר את לידתו ואת משפחת הוריו - מנוח ואשתו.

יפתח היה במצב גרוע עוד יותר: הוא היה בן אישה זונה (יא: א) שגורש מבין אחיו בשל מוצאו הנחות:

"לא תנחל בבית אבינו, כי בן אשה אחרת אתה." (יא: ב)

על עושרם ועל ייחוסם של אהוד בן גרא, שמגר בן ענת ודבורה לא נאמר מאומה, וייתכן כי לא היו עשירים ולא מיוחסים. 

סוד כוחם של שופטים אלה נבע, לא ממעמדם או מעושרם. הם גם לא נשענו על צבא או על אדמיניסטרציה שיכלו לכפות באמצעותם את רצונם על ישראל. כוחם נבע מאישיותם, מאמונתם, מהתגלות ה' ששלחה אותם להושיע את ישראל. על עתניאל, על גדעון, על יפתח ועל שמשון מסופר שרוח א-להים "צלחה עליהם" או "לבשה" אותם. גדעון נקרא על ידי מלאך, וה' נראה לו בחלום הלילה. דבורה ושמואל היו נביאי ה'. מנהיגותם של שופטים אלה נבעה מהתגלות ומן השליחות שקיבלו בהתגלות זו. 

השפעתו של השופט הייתה בדרך כלל בתחום שבטו, ובשעת משבר התלכדו סביבו שניים או שלושה שבטים. רק דבורה הצליחה ללכד סביבה שישה שבטים למלחמה. 

השופטים לא הורישו את תפקידם לבניהם, בניגוד למלכים, שהורישו לבניהם את מלכותם. בין שופט לשופט הייתה הפסקה. השופטים לא ראו את עצמם כשליטים קבועים, אלא כשליחים שתפקידם לבצע תפקיד מסוים ולרדת מן הבימה כאשר התפקיד בוצע. לאחר ניצחונו הגדול אומר העם לגדעון:

"משל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך, כי הושעתנו מיד מדין." (ח: כב)

וגדעון עונה:

"לא אמשל אני בכם, ולא ימשל בני בכם. ה' ימשל בכם." (ח: כג)

השופטים ראו את מלכות ה' כעומדת על שלילת מלכות האדם: לא ימשול אדם בישראל; ה' הוא מלכו.