שמשון: שופט או גיבור?

מחבר: יהודה איזנברג

יהושע א

מתוך: לפני היות מלך, עיונים בספר יהושע

שמשון הוא השופט האחרון. לכל שופט ייחודו ותכונותיו, אבל שמשון היה שונה מכל אלה שקדמו לו. שמשון נלחם בפלשתים שכוחם גבר באותם ימים. בניגוד לכל השופטים שקדמו לו, שמשון נלחם לבדו. הוא לא ארגן צבא, הוא לא שלח שליחים לשבטים לבוא ולהצטרף למלחמה, והוא לא הוכיח את השבטים שלא באו להילחם. איש בודד היה שמשון. איש גיבור באופן לא רגיל, שחי לבדו, לחם לבדו, ומת בבדידותו.

מלא סתירות הוא שמשון: נזיר א-להים הוא מבטן. טרם לידתו מוסר מלאך להוריו הוראות כיצד לגדל את בנם כנזיר וכמופרש לא-להים. ונזיר זה קשור בשלוש נשים פלשתיות. הוא מכה בפלשתים בגלל מריבות הקשורות בנשים שאהב. גם מלחמותיו בפלשתים אינן מביאות לניצחון גמור: נאמר עליו "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" (יג: ה). "יחל" - ולא יסיים את המלאכה. שנים רבות נמשכו הקרבות עם הפלשתים. שמשון היה רק המתחיל בניצחון, אך הוא לא הכניע את הפלשתים כליל.

עם זאת, בניגוד גמור לדמות המצטיירת מעסקי הנשים של שמשון, הוא שופט את ישראל עשרים שנה, הוא זוכה לנס שעה שהוא מתפלל להצלת עצמו.

אין שופט כמו שמשון, שכל כך הרבה פעמים נאמר עליו כי רוח ה' שרתה עליו והפעילה אותו. ועל כך יש דרשה של חז"ל:

"לפעמו במחנה דן" (יג: כה):

אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: מלמד שהייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג (=פעמון)."

ורש"י מסביר:

"מקשקשת לפניו - ללוותו באשר הולך." (סוטה ט)

התקופה

בתקופת השופטים מגיעים לארץ ישראל מחנות נוספים של פלשתים. הם נאחזים בחוף הארץ, מתבססים בה, ומתחילים לפלוש לתוך פנים הארץ.

בתחילת תקופת השופטים המאבק הוא עם האמורי: בני דן, היושבים על חוף הים, נלחמים באמורי, ולא בפלשתים. בתקופת שמשון האויב הוא הפלשתי. הוא יושב לאורך חוף הים, לאורך "שפלת פלשת" הקרויה על שמו, ומגיע עד הרי ירושלים. כוחם של הפלשתים היה רב. רעמסס השלישי התפאר כי הצליח לכבוש אותם, וכתב כי "לא הייתה כל אומה שיכלה לעמוד בפני נשקם". לאחר שרעמסס כבש את הפלשתים, הוא גייס חלקים מהם לצבאו, והפנה חלקים אחרים מהם לחופי הארץ. בני ישראל לא יכלו להתמודד עם הצבא הפלשתי. עם איכרים, ללא שלטון מרכזי, לא היה מסוגל לעמוד נגד צבא חזק ומאורגן שצבא מצרים בקושי יכול לו. וכך הפילו הפלשתים את אימתם על ישראל.

לידתו של שמשון

לידתו של שמשון קשורה בהתגלות נסית. אמו עקרה, ומלאך מתגלה אליה ומבשר כי תלד בן

וכי עליה לשמור חוקים אלה:

"השמרי נא ואל תשתי יין ושכר,

ואל תאכלי כל טמא,

כי הנך הרה וילדת בן,

ומורה לא יעלה על ראשו.

כי נזיר א-להים יהיה הנער מן הבטן,

והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים." (יג: ד-ה)

האישה מוסרת דברים אלה למנוח, בעלה, והוא מבקש:

"בי אדוני, איש הא-להים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו

ויורנו מה נעשה לנער היולד." (יג: ח)

בדברי המלאך לאישה נאמר כי הנער יהיה "נזיר א-להים", אבל מנוח אינו מבין מה מחייב מעמד זה, ועל כן הוא מבקש התגלות נוספת והסבר מה דינו של נזיר א-להים. הוא זוכה להתגלות זו, אך המלאך חוזר על מה שנאמר קודם:

"מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר,

מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל,

ויין ושכר אל תשת,

וכל טמאה אל תאכל,

כל אשר צויתיה תשמר." (יג: יג-יד)

מנוח רוצה להזמין את המלאך לאכול עמו, והמלאך מסרב. על כן שם מנוח את גדי העזים על הצור, לקרבן לה'. לאחר שמנוח ואשתו רואים את המלאך עולה בלהבת אש השמימה, הם מחליפים ביניהם משפטים אלה:

"ויאמר מנוח אל אשתו: מות נמות, כי אלהים ראינו.

ותאמר לו אשתו: לו חפץ ה' להמיתנו, לא לקח מידנו עלה ומנחה,

ולא הראנו את כל אלה, וכעת לא השמיענו כזאת." (יג: כב-כג)

הופעתו של שמשון הופעה פלאית היא. כאילו שליח היה, שנשלח למלא תפקיד מוגדר מראש:

"והוא יחל להושיע את ישראל." הוא נבחר להיות נזיר עוד טרם נולד. תפקידו נקבע לו עוד בטרם הרתה אמו.

כדרכם של התיאורים במקרא, מדלג המקרא על כל תקופת גידולו:

"ויגדל הנער, ויברכהו ה',

ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן,

בין צרעה ובין אשתאול." (יג: כד-כה)

מאורעות חייו של שמשון - האישה הראשונה

המאורע הראשון שהמקרא מספר על שמשון הוא ירידתו לתמנה, ושם:

"וירא אשה בתמנתה מבנות פלשתים."

הוא שב מתמנה, ואומר להוריו:

"אשה ראיתי בתמנתה מבנות פלשתים, ועתה קחו אותה לי לאשה."

כאשר הוריו מנסים להניאו מלקחת אישה פלשתית, עונה שמשון לאביו:

אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני.

בפרשה קטנה זו מופיעים שלוש פעמים ביטויים מתחום הראייה: "וירא אשה בתמנתה" "אשה ראיתי בתמנתה", ולבסוף: "היא ישרה בעיני." המקרא עצמו מצדיק את שמשון הרוצה את בת הפלשתים: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, כי תאנה הוא מבקש מפלשתים." בחירתו של שמשון באישה פלשתית הייתה מאת ה', כדי לסבך את הפלשתים בקרב עם שמשון. ובכל זאת, המדרש מפרש את הפרשה אחרת. המשנה אומרת:

"במידה שאדם מודד, בה מודדים לו...

שמשון הלך אחרי עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו." (סוטה א: ז-ח)

יש כאן מתח בין שני גורמים: ההשגחה מובילה את שמשון לבחור באישה פלשתית כדי לסכסך בינו לבין פלשתים, אבל שמשון בוחר בפלשתית מרצונו ובגלל תאוותו. ובלשון התלמוד (סוטה דף ט, ע"ב, מתורגם מארמית): "כי הלך, אחר ישרות עיניו הלך." שמשון לא חש שהוא שליח ה', הוא הלך אחרי עיניו. הן כה אמר לאביו: "אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני".

שמשון נושא את הפלשתית לאישה, וכפי שצריך לקרות, פורצת מריבה בין שמשון לבין הבחורים הבאים למשתה החתונה. סוף דבר: אשת שמשון ניתנת לאדם אחר בלא ידיעת שמשון. שמשון מבעיר את שדות פלשתים, והפלשתים, בראותם כי הגורם לאסון הוא שמשון, נוקמים במשפחת האישה ושורפים אותה ואת אביה באש.

סיפור האישה הראשונה מסתיים: האישה ואביה נשרפים, שדות התבואה של פלשתים נשרפים, ונוסף לכך מכה שמשון את הפלשתים מכה גדולה.

פרשה זו מסתיימת בפסוק שנראה כאילו אינו במקומו:

"וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה." (טו: כ)

כאילו בא הכתוב לרמוז לנו: לו היה שמשון מסיים כאן את פעולתו, היה שמשון כאחד השופטים, שבסוף תיאור פעולותיו מסכם הכתוב את שנות פעולתו ואת תוצאות מעשיו.

אך לא כך קרה לשמשון. לאחר הפסוק המתאר את סיום פעולתו של השופט, הכתוב ממשיך לתאר מאורעות נוספים בחיי שמשון, והפעם הדגש הוא על כישלונותיו ועל מפלתו.

האישה השנייה

התיאור מתחיל בירידתו לעזה. שם פוגש שמשון את האישה השנייה: אישה זונה מהעיר עזה.

התיאור קצר:

"וילך שמשון עזתה, וירא שם אשה זונה, ויבא אליה.

לעזתים לאמר: בא שמשון הנה.

ויסבו, ויארבו לו כל הלילה בשער העיר,

ויתחרשו כל הלילה לאמר: עד אור הבקר והרגנהו.

וישכב שמשון עד חצי הלילה, ויקם בחצי הלילה,

ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזזות,

ויסעם עם הבריח, וישם על כתפיו,

ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון." (טז: א-ג)

אף כאן מאיר מדרש חכמים את התמונה באור חריף מזה שאנו קוראים בפסוק. אנו רואים בפסוק המשך המאורעות הגורמים למתח בין שמשון לבין הפלשתים, ואילו המדרש מתאר זאת כך:

"רבי אומר: תחילת קלקולו בעזה; לפיכך לקה בעזה." (סוטה ט)

ועל מאמר זה נשאלת שאלה: מדוע תחילת קלקולו בעזה? הרי תחילת קלקולו בתמנה, שם נשא לאישה את הפלשתית! והתשובה: תחילת קלקולו בכל זאת הייתה בעזה. המדרש מבחין בין נישואיו עם הפלשתית, שעליהם אומר הכתוב "מה' היא, כי תאנה הוא מבקש מפלשתים", לבין ירידתו לעזה בשליחות תאוותו ולא בשליחות ההשגחה.

תחילת נפילתו של שמשון בעזה. בפעם הזאת הוא מצליח לסיים את ביקורו בעיר כשהוא עוקר את דלתות העיר ואת המזוזות ומעלה אותן עד ראש ההר. מאוחר יותר ישימו אותו בבית הסוהר שבעזה, שם תתרחש פרשת חייו העגומה ביותר.

האישה השלישית

שמשון ממשיך בנדודיו, והפעם הוא מוצא אישה פלשתית בנחל שורק, הוא הנחל היורד מירושלים לים התיכון. מעניין להשוות את המונחים בהם משתמש הפסוק לגבי כל אחת מן הנשים: הראשונה

"ישרה בעיני", אל השנייה לא התייחס כלל, זונה היתה, "ויבוא אליה", והשלישית מוזכרת בשמה, דלילה, ואותה אהב. אך דלילה אהבה את עמה יותר משאהבה את שמשון, ובשליחות אויביו שואלת היא אותו "במה כחך גדול". שמשון אינו מסגיר את סודו כי נזירותו היא כוחו, והוא משיב לה תשובות של הבל:

"אם יאסרני בשבעה יתרים לחים אשר לא חרבו,

וחליתי והייתי כאחד האדם...

אם אסור יאסרוני בעבתים חדשים...

וחליתי והייתי כאחד האדם...

אם תארגי את שבע מחלפות ראשי עם המסכת..."

שלוש תשובות נותן שמשון, ובכל פעם מנסה דלילה לבצע את הדבר שיסיר את כוחו. שמשון רואה כי דלילה מנסה לשבור את מקור כוחו, ובכל זאת אינו יכול לשתוק והוא נופל במלכודת. הוא מתקרב לגילוי סודו. בפעם הראשונה והשנייה השיב תשובות סתמיות. בשלישית כבר קשר את התשובה עם שערות ראשו, מקור כוחו. אך לא גילה לדלילה כי די לגזוז את שערות ראשו.

שמשון שבוי באהבתו, ודלילה מנצלת זאת:

"ותאמר אליו: איך תאמר אהבתיך ולבך אין אתי?

זה שלש פעמים התלת בי, ולא הגדת לי במה כחך גדול.

ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים, ותאלצהו.

ותקצר נפשו למות.

ויגד לה את כל לבו,

ויאמר לה:

מורה לא עלה על ראשי, כי נזיר א-להים אני מבטן אמי.

אם גלחתי, וסר ממני כחי, וחליתי, והייתי ככל האדם." (טז: טו-יז)

במעשהו של שמשון יש גרעין של התאבדות: "ותקצר נפשו למות." אין הוא יכול לעמוד במתח שבין אהבתו לדלילה לשמירת סודו ממנה. הוא יודע כי סודו יוסגר בידי הפלשתים, ובכל זאת הוא מגלה את סודו. שלוש פעמים קראה דלילה "פלשתים עליך שמשון", וניסתה להסגירו ביד אויביו, ובפעם הרביעית הוא סיפר לה את סודו.

אביי, האמורא הבבלי, מסביר מנין ידעה דלילה כי הפעם אמר שמשון את האמת, והוא משיב:

"ידעה בו (דלילה) באותו צדיק, שאינו מוציא שם שמים לבטלה." (סוטה ט)

כיוון שאמר שמשון "נזיר א-להים אני" - הבינה כי אמת דיבר. בפירושו זה מקרב אביי את שמשון לדמותו של השופט שהוא היה בראשית ימיו: שליח הא-להים, שאינו מוציא שם שמים לבטלה.

תיאור נפילתו של שמשון מהיר אף הוא:

"ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו,

ויורידו אותו עזתה, ויאסרוהו בנחשתים,

ויהי טוחן בבית האסורים." (שופטים טז: כא)

בפסוק מצומצם זה כלולה כל הטרגדיה של שמשון: העיניים, שקבעו מה ישר ומה לא, נוקרו. בעזה, העיר אליה ירד לבקר את הזונה ועזבה כשהוא נושא על גבו את שערי העיר - בעיר זו הוא נכלא בבית הסוהר, ועושה את העבודות הבזויות של האסירים: טוחן בבית האסורים.

מותו של שמשון

הניצחון על שמשון היה מאורע חשוב בחיי הפלשתים, והם זבחו זבח גדול לדגון אלוהיהם, ושרו שיר תהילה:

"נתן אלהינו בידנו / את שמשון אויבנו... /

נתן אלהינו בידנו / את אויבנו ואת מחריב ארצנו /

ואשר הרבה את חללנו." (טז: כג-כד)

ובטוב לבם הם הביאו את שמשון כדי להתקלס בו. שמשון הועמד בין עמודי הבית.

"ויאמר שמשון אל הנער המחזיק בידו:

הניחה אותי והמישני את העמדים אשר הבית נכון עליהם,

ואשען עליהם. והבית מלא האנשים והנשים, ושמה כל סרני פלשתים,

ועל הגג כשלשת אלפים איש ואשה הראים בשחוק שמשון.

ויקרא שמשון אל ה' ויאמר:

ה' א-להים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה,

הא-להים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים.

וילפת שמשון את שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם,

ויסמך עליהם, אחד בימינו ואחד בשמאלו.

ויאמר שמשון: תמת נפשי עם פלשתים.

ויט בכח, ויפל הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו,

ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו." (טז: כו-ל)

מדרש חכמים מיטיב עם שמשון במותו:

(מדרש רבה במדבר ט: כד)

"ואנקמה נקם אחת משתי עיני":

אמר לפניו: ריבון העולם, תן לי שכר עיני אחת בעולם הזה,

ושכר עיני אחת תהא מתוקנת לי לעתיד לבוא.

בתפילתו האחרונה מתגלה שמשון כאיש מאמין: הוא מזכיר את שם ה' פעמים הרבה, כאחד הנביאים: "ה' א-להים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, הא-להים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים." שלוש פעמים מזכיר שמשון את שם ה' במשפט אחד, במשפט הדרמטי ביותר שאמר בימי חייו, במשפט שבו מבקש הוא להתאבד, יחד עם אויביו.

נסגר המעגל על שמשון: בחטאו הלך אחרי עיניו, נענש בניקור שתי עיניו, ובמותו נקם נקמת אחת מעיניו, והעין השנייה, שכרה מזומן לו, לשמשון, לעולם הבא. כאילו אמר: נענשתי על חטאי, וכיפרתי עליו. את השכר המגיע לי אני מחלק לשניים: מחציתו רוצה אני כאן, בחדוות הנקמה בפלשתים, ומחציתו שומר אני לעצמי, לעתיד לבוא.

על קבורתו של שמשון מספר הכתוב דברים קצרים:

"וירדו אחיו וכל בית אביהו, וישאו אתו,

ויעלו ויקברו אותו בין צרעה ובין אשתאול, בקבר מנוח אביו.

והוא שפט את ישראל עשרים שנה." (טז: לא)

מקום קבורתו מוכר לנו. זהו המקום שבו החלה רוח ה' לפעמו: "ותחל רוח ה' לפעמו... בין צרעה ובין אשתאול" (יג: כה). מעגל נוסף נסגר סביב שמשון: במותו חזר והגיע למקום שבו החל את פעולתו. הוא נקבר בקבר אביו, במקום שבו החל את נבואתו.

ארוכה הייתה דרכו של שמשון: הוא עזב את בית אביו, הלך אחר עיניו ובחר נשים פלשתיות. אך דרכו במעגלים הייתה: הלך אחר עיניו, נענש בניקור עיניו, ונקם את נקמת עינו האחת. הוא החל את פעילותו בין צרעה ובין אשתאול, יצא לערי פלשתים שלחוף הים, וחזר ונקבר בנחלת הקברים של אביו, בין צרעה ובין אשתאול.

הפסוק האחרון בפרשת שמשון הוא חזרה על פסוק שכבר נאמר: "והוא שפט את ישראל עשרים שנה." כבר קראנו פסוק זה לאחר תיאור המאורעות בתמנה, עם האישה הפלשתית הראשונה. מדוע חוזר הפסוק על משפט זה, שאנו מכירים אותו ויודעים אותו? בדברינו למעלה ראינו בפסוק הזה סיום של תקופת שמשון השופט ומעבר לתיאור שמשון ההולך אחרי עיניו. אולם גם כאן מיטיב המדרש עם שמשון, ומפרש את הכפילות בדרך מעניינת:

"היו הפלשתים יראים ממנו עשרים שנה לאחר מותו, כדרך שהיו יראים ממנו עשרים שנה בחייו." (ירושלמי סוטה א: ח)

יש כאן שתי ספירות: עשרים שנה שפט בחייו, ועוד עשרים שנה, כאילו שפט, לאחר מותו. הרושם של מותו היה עז כל כך, עד כי עשרים שנה לאחר מותו עדיין היה מקור פחדם של פלשתים.