שופטים ג: אהוד בן גרא

מחבר: יהודה איזנברג

מתוך: לפני היות מלך, עיונים בספר יהושע

הסיפור הקצר המסופר על אהוד בן גרא כולל 21 פסוקים בסך הכול, ויש בו כל הסממנים של תיאור חטא, עונש, ישועה, נחישות החלטתו של השופט ואחריותו לעמו, תכסיסי מלחמה וניצחון.

פתיחה: מצבם של ישראל

"ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה',

ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל,

על כי עשו את הרע בעיני ה'." (שופטים ג:יב)

הפתיחה מתאימה לגישה ההיסטוריוסופית של ספר שופטים: הרע לישראל נובע ממעשיהם הרעים. ה' הוא המחזק את המלך המציק להם. ה' הוא המשלח בהם את עגלון מלך מואב. מהלך ההיסטוריה מוכתב מלמעלה, והוא תוצאה של מעשי האדם.

"ויאסף אליו את בני עמון ועמלק,

וילך ויך את ישראל, ויירשו את עיר התמרים.

ויעבדו בני ישראל את עגלון מלך מואב שמונה עשרה שנה." (ג: יג-יד)

שני השלבים מוכרים לנו: החטא והעונש. מואב שוכר חיילים מעמים אחרים: מעמון, ששכן מצפונו, ומעמלק - שבטי שודדים שגרו במדבר סיני, בפארן ובנגב המערבי, ולעתים עברו צפונה עד למדבריות הגובלות עם מואב. שלושה עמים אלה מכים בהדרגה את שבטי ישראל הסמוכים לשטח מואב, ולבסוף אף משתלטים על "עיר התמרים".

עיר התמרים היא יריחו; זאת יודעים אנו מהפסוק בספר דברים "בקעת ירחו עיר התמרים" )דברים לד: ג(. אנו זוכרים את מעמדה של יריחו, שחז"ל כינו אותה "בריחה של ארץ ישראל". יריחו היא עיר המפתח, ומי ששולט ביריחו שולט על הכניסה לארץ. השתלטות האויב על יריחו היא מכה קשה לשבטי ישראל במערב הירדן, ואמנם הלחץ עובר גם לשבטים השוכנים בעבר הירדן המערבי.

השבטים הסובלים מהשתלטות זו הם השבטים השוכנים קרוב לגבול מואב: ראובן וגד, ששכנו בעבר הירדן המזרחי, ובנימין ואפרים, ששכנו מולם, בעבר הירדן המערבי.

לחץ לעיון במפת נחלות השבטים

תקופת השעבוד ארוכה: שמונה עשרה שנה מעלים שבטים אלה מס למלך מואב.ועכשיו אנו מגיעים לשלב השלישי, לשלב התשובה:

"ויזעקו בני ישראל אל ה',

ויקם ה' להם מושיע, את אהוד בן גרא בן הימיני,

איש אטר יד ימינו.

וישלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון מלך מואב." (ג: טו)

לאחר התשובה מתקרבת הישועה, באמצעות אישיותו של אהוד.

אהוד בן גרא

אנו שומעים על אהוד כמה פרטים שרק בהמשך הסיפור יתברר כמה הם חשובים. אהוד הוא איטר יד ימינו, הוא משתמש ביד שמאלו במקום ביד ימינו. מכאן שהוא משתמש בחרב בידו השמאלית, ולא בימנית ככל לוחם.

אהוד הוא המביא מנחה לעגלון מלך מואב. סמל השעבוד של ישראל הוא הבאת המנחה לעגלון, ואת התפקיד הזה ממלא אהוד. אפשר להניח כי עגלון מלך מואב רואה באהוד אדם שהשלים עם שלטון מואב ומסמל את הקשר בין העם השולט לעם הנשלט. אבל אהוד עושה משהו נוסף; הוא לא רק מוביל את המנחה:

"ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות, גמד ארכה,

ויחגר אותה מתחת למדיו על ירך ימינו.

ויקרב את המנחה לעגלון מלך מואב, ועגלון איש בריא מאד.

ויהי כאשר כלה להקריב את המנחה

וישלח את העם נשאי המנחה." (ג: טז-יח)

עכשיו אנו מבינים מדוע סופר לנו כי אהוד איטר יד ימינו: כל אדם חוגר את חרבו על רגל שמאל, כדי שיוכל לשלוף את החרב ביד ימין. אהוד חוגר את חרבו מתחת לבגדיו, על רגלו הימנית. בכל התבליטים מן התקופה העתיקה המתארים אנשי צבא וחרבות חוגרים את החרב על הרגל השמאלית.

כאשר השומרים בודקים אם יש לאיש חרב, הם מחפשים אותה על רגלו השמאלית. אהוד חגר את החרב על רגלו הימנית, ולכן לא מצאו אותה השומרים. גודלה של החרב מתאים למטרה שהציב אהוד: אורכה גומד, 30-40 ס"מ, ולכן אפשר לקשור אותה לירך בלי שתבלוט מן הבגדים ובלי שתפריע להליכה.

החרב שאהוד מכין לעצמו היא חרב שונה מן הרגיל באותה תקופה. החרבות עד למחצית הראשונה של המאה השתים עשרה לפני הספירה הנוצרית היו עקומות, ודומות במידה מסוימת למגל. הצד החיצוני של הקשת היה חד, והיו מכים בו את האויב. לחרב כזאת יש פה אחד, הצד החיצוני החד של החרב. לכן הביטוי הוא "להכות לפי חרב", כי בחרב כזו מכים בפה האחד שיש לה, כדי להרוג, ואין דוקרים. חרבות מגל כאלה נמצאו בחפירות בגזר, ובשנהב שנמצא במגידו, המראה את המלך המנצח חוזר במרכבתו, מתואר גם נושא כלים ונושא חרב-המגל שהחרב העקומה על כתפו.

אהוד הכין לעצמו חרב שונה, ישרה וחדה משני צדדיה, חרב בעלת שני פיות, אשר אין מכים בה אלא דוקרים בה. חרב זו אינה רגילה באותה תקופה, ולכן הפסוק מדגיש כי חרבו של אהוד - שני פיות לה.

מגיע לארמונו של עגלון - הפסוק אינו מסביר לנו היכן היה ארמון זה - והוא מגיש את המנחה. ושוב, אנו שומעים פרט שאין אנו מבינים עכשיו מה חשיבותו: עגלון מלך מואב איש שמן מאוד. בהמשך הסיפור יהיה לעניין זה חשיבות רבה.

ועוד פרט על אישיותו של אהוד: הוא בא לארמונו של מלך מואב בראש משלחת; סבלים נשאו את המנחה, ובוודאי היו עוד אנשים אתו. כאשר אהוד ניגש לבצע את תכניתו להרוג את המלך, הוא מחזיר את המשלחת לארץ ישראל, וחוזר לבדו לארמון של עגלון מלך מואב כדי להרגו. הגיוני יותר היה שאהוד ישאיר לידו משמר כדי שיוכל להגן עליו במקרה הצורך, אבל הוא אינו נוהג כך. הוא מסכן רק את עצמו, ואינו מכניס אחרים לסכנה. האם ידעו האנשים אשר אתו מדוע הוא חוזר למואב? לפי המשך הסיפור נראה, שהאנשים לא ידעו על תכניותיו והוא עשה את מעשהו לבדו.

"והוא שב מן הפסילים אשר את הגלגל,

ויאמר: דבר סתר לי אליך המלך. ויאמר: הס!

ויצאו מעליו כל העמדים עליו." (ג: יט)

עכשיו הגיעה שעתו הגדולה של אהוד. הוא נמצא לבדו עם המלך, ולרגלו חגורה החרב. אבל הקושי שעל אהוד להתגבר עליו אינו רק כיצד להרוג את המלך, אלא גם כיצד להימלט וכיצד להפוך את מותו של המלך לנקודת מפנה שתהפוך את יחסי הכוחות ותאפשר לישראל להתגבר על צבא מואב. נזכור כי יריחו בשליטת מואב, ואדם אחד אינו יכול לעשות הרבה נגד צבא שלם.

"ואהוד בא אליו,

והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו.

ויאמר אהוד: דבר א-להים לי אליך.

ויקם מעל הכסא. וישלח אהוד את יד שמאלו,

ויקח את החרב מעל ירך ימינו, ויתקעה בבטנו.

ויבא גם הנצב אחר הלהב, ויסגר החלב בעד הלהב,

הכי לא שלף החרב מבטנו, ויצא הפרשדנה." (ג: כ-כב)

אהוד הצליח לבצע את משימתו הראשונה. הוא הכה במלך. אבל עניינים שונים טעונים הסבר. אהוד אומר למלך: "דבר א-להים לי אליך." אהוד רוצה שהמלך יקום, ועל כן הוא מודיעו כי דבר נבואה לו אליו. ואולי המונח "דבר א-להים" פירושו "סוד גדול", עניין בעל חשיבות עליונה. המלך רואה באהוד מנהיג של עם נכנע, משתף פעולה, והוא חושב שאהוד רוצה למסור לו ידיעות חשובות כדי לעזור לו. על כן הוא מתייחס באמון לאהוד, וקם מעל כיסאו.

אהוד צריך להכות שעה שהמלך עומד. בדרך זו הוא מצליח לנעוץ את החרב באופן שמפלי השומן מכסים על החרב. החרב הקצרה ננעצת בבטנו של המלך, והלהב וגם הידית נכנסים לגופו של המלך ונשארים שם ללא סימן חיצוני המראה על כך. מה שקרה לעגלון הוא "ויצא הפרשדנה", ביטוי לא ברור כל צורכו, וכנראה שהוא מבטא את עשיית הצרכים, דבר המצוי לעתים אצל אנשים הלוקים בשבץ לב. בדרך זו יש לאהוד כמה שעות להימלט, עד שיתברר בארמון שהמלך נרצח ולא מת משבץ לב.

"ויצא אהוד המסדרונה. ויסגר דלתות העליה בעדו ונעל.

והוא יצא ועבדיו באו, ויראו והנה דלתות העליה נעלות,

ויאמרו: אך מסיך הוא את רגליו בחדר המקרה.

ויחילו עד בוש, והנה איננו פתח דלתות העליה.

ויקחו את המפתח ויפתחו, והנה אדניהם נפל ארצה מת." (ג: כג-כה)

אהוד מצליח לנצל את הזמן הקצר שעבדי המלך מחכים ליד חדרו ואינם נכנסים מטעמי נימוס. הם מניחים שהמלך עושה את צרכיו, והריח של "הפרשדנה" מחזק את הנחתם זו, ובינתיים אהוד מספיק לעזוב את הארמון ואת המשמרות המקיפות אותו.

כאשר העבדים פותחים את הדלת ומגלים את המלך מת, עדיין לא נופל החשד על אהוד, שכן ממבט ראשון נראה כי המלך מת מוות טבעי. גם לשון הפסוק מרמזת על טעותם זו: נאמר כי הם רואים את אדוניהם "נופל ארצה מת" - "מת" ולא "הרוג". הם נערכים עכשיו להלוויה מלכותית, לטקס קבורה שאנו מכירים אותו מן העולם העתיק כטקס ארוך וממושך. הם בוודאי מכינים את המקוננות, ואולי אף מתחילים לחשוב בסתר לבם מי יהיה המלך הבא, ובמשך הזמן הארוך הזה יכול אהוד להמשיך ולהתרחק בלי שצבא מואב ירדוף אחריו.

יש כאן צירוף מקרים משונה, הגורם לכך שאהוד יכול להגיע בבטחה לארץ ישראל ולארגן את השלב השני - העיקרי - של המרד:

"ואהוד נמלט עד התמהמהם, והוא עבר את הפסילים, וימלט השעירתה. (ג: כו)

אהוד ליווה את המשלחת שבאה אתו עד הפסילים - נקודה בלתי ידועה לנו, אולי משמרות צבא מואב, אולי מצבות זיכרון הנמצאות במקום כלשהו ליד הגלגל. הוא מצליח לעבור את כל הדרך הזאת לאחר שהרג את המלך, והוא נמלט "השעירתה" - גם מקום זה אינו ידוע - ומגיע להר אפרים, אל בני עמו.

נזכור כי אהוד לא תכנן את המרד עם שותפים. להפך: הוא אפילו החזיר את המשלחת שבאה אתו, כדי לא לסכן אותם. כאשר הוא מגיע להר אפרים, עליו לבצע פעולות רבות ומורכבות: עליו לשכנע את אחיו כי עגלון מלך מואב מת וכי עליהם להזדרז ולהצטרף למרד. ההיסטוריה מלמדת, כי שעות אלה הן השעות הקריטיות בכל מרד: היסוס וחוסר שיתוף פעולה מצד העם - והמרד נכשל. מרד זה, שלא קדמה לו כל הכנה מצד העם העתיד להשתתף בו, נמצא עכשיו בנקודת הסכנה הגדולה ביותר שבו: אם יצליחו לצאת מיד למלחמה - יצליח המרד, ואם יהססו - ייכשל.

המרד במואב

"ויהי בבואו, ויתקע בשופר בהר אפרים,

וירדו עמו בני ישראל מן ההר, והוא לפניהם.

ויאמר אלהם: רדפו אחרי,

כי נתן ה' את איביכם, את מואב, בידכם.

וירדו אחריו וילכדו את מעברות הירדן למואב,

ולא נתנו איש לעבר." (ג: כז-כח)

אהוד מניח כי ההתרגשות רבה בארמונו של מלך מואב. בוודאי מתכוננים למסע ההלוויה, ואולי כבר גילו כי המלך נרצח, ומתחילות המהומה, החשדות והמתיחות. זו השעה להתגבר על חיל המצב הנמצא בעבר הירדן המערבי. אהוד אינו מתקיף את חיל המצב הזה, אלא חוסם את דרכו למואב: דבר ראשון תופס אהוד את מעברות הירדן, המקומות שבהם גובה המים נמוך ואפשר לעבור את המים. כאשר מעברות הירדן בידו - יכול אהוד להתקיף את חיל המצב המואבי הנמצא במערב הירדן.

ועכשיו אנו מגלים, להפתעתנו, כמה קטן היה צבא זה:

"ויכו את מואב בעת ההיא כעשרת אלפים איש,

כל שמן וכל איש חיל, ולא נמלט איש.

ותכנע מואב ביום ההוא תחת יד ישראל,

ותשקט הארץ שמונים שנה." (ג: כט-ל)

עשרת אלפים איש היה כל הכוח הצבאי ששלט בישראל שמונה עשרה שנה, וישראל לא העזו למרוד, עד שה' הקים להם מושיע - את אהוד בן גרא איש הימיני. הרעיון של הפסוקים האלה ברור: השעבוד אינו שעבוד צבאי בלבד, אלא שעבוד הבא כתוצאה מן החטא, שעבוד מנטאלי. זהו הרעיון שספר שופטים מדגיש וחוזר ומדגיש.

מה גלוי ומה מכוסה בסיפור?

כאשר אנו חוזרים ומעיינים בסיפור, אנו מגלים חוסר התאמה בין ריבוי הפרטים המתארים את פעולתו של אהוד לבין חוסר הפרטים בכל הקשור למואב ולמלך מואב. מן הסיפור אין אנו יודעים היכן מתרחש כל המעשה. בתחילת הסיפור מוזכר כי מואב שלטו בעיר התמרים - הלא היא יריחו. האם עגלון העביר את ארמונו ליריחו? פרט זה לא נאמר. אם עגלון ישב במקומו, בעיר חשבון, המרוחקת עשרים ושמונה קילומטר מן הירדן, הרי שאהוד היה צריך לעבור דרך ארוכה מאוד עד שהגיע לאזור היהודי, שבו יכול היה להתחיל את המרד.

יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון שחי בסוף בית שני, מתאר את המעשה בדרך זו:

בעיר יריחו ישב בחור משבט בנימין ושמו אהוד בן גרא. אמיץ רוח ונועז מאוד ומוכשר להשתמש בכוח גופו לשם ביצוע מעשים, והוא חזק יותר ביד שמאלו, וממנה כל כוחו. והוא נעשה ידיד לעגלון, שכן היה מתרפס לפניו ומחניף לו במתנות, וכך קנה גם את ידידותם של האנשים הסובבים את המלך. ופעם בא בלוויית שני עבדים, והביא מתנות למלך, ונכנס אצלו והוא חגור בסתר חרב קטנה למותנו הימני. הייתה תקופת הקיץ, והשעה שעת הצהריים, והמשמרות מתרשלים מחמת החום ומחמת היותם עסוקים בסעודת הצהריים. והבחור נתן את המתנות לעגלון שישב בחדר נוח לקיץ, והם נכנסו בשיחה. והיו לבדם, שכן ציווה המלך אפילו למשרתיו שנכנסו לצאת, הואיל ושיחה לו עם אהוד. המלך ישב על כיסאו, ואהוד, פחד תקפו שמא יחטיא ולא יכהו מכת מוות, ועל כן ביקשו לקום, ואמר שמוטל עליו במצוות א-להים לספר לו חלום. והלה ירד מכיסאו מתוך שמחה על סיפור החלום, ואהוד הכהו בלבו, והשאיר את החרב הקטנה בתוכו, ויצא והגיף את הדלת אחריו, ואילו המשרתים ישבו בשקט כי סבורים היו שהמלך שרוי בשינה. (קדמוניות היהודים ספר חמישי, ד)

מתיאור זה של יוסף בן מתתיהו אנו רואים שהוא התלבט באותן בעיות שאנו מתלבטים בהן: היכן היה המעשה? כמה אנשים היו עם אהוד? מדוע אמר אהוד למלך לקום? ליוסף בן מתתיהו פתרונות משלו, ומובן שאין אנו חייבים לקבל את השערותיו בשלמותן.

כאשר אנו בודקים את תיאור הקרב, אנו מוצאים אותו קצר בלי כל יחס לשאר חלקי הסיפור. הנה זהו כל תיאור הקרב:

"ויהי בבואו, ויתקע בשופר בהר אפרים,

וירדו עמו בני ישראל מן ההר, והוא לפניהם...

וירדו אחריו וילכדו את מעברות הירדן למואב,

ולא נתנו איש לעבר." (ג: כז-כח)

כמה לוחמים הלכו אחרי אהוד?

אילו מעברות ירדן הם תפסו?

האם היו נפגעים לשבטי ישראל?

כמה?

כל השאלות האלה נשארות ללא תשובה.

מדוע?

האם אין חשיבות לפרטי הקרב?

והרי בקרבות רבים יש תיאור מלא של כל הקשור בקרב, של מספר ההרוגים, של השלל שנלקח, ואילו כאן כאילו יש רק דבר אחד חשוב: הדרך שבה הצליח אהוד להרוג את עגלון מלך מואב. כל השאר חסר חשיבות.

נוכל להבין את המבנה המיוחד של הפרשה, אם נחזור ונקרא את הפסוקים הראשונים, את הכותרת שהמקרא נותן לסיפור לפני שהוא מביא את פרטי הפרשה:

"ויזעקו בני ישראל אל ה',

ויקם ה' להם מושיע, את אהוד בן גרא בן הימיני." (ג: טו)

זוהי המסגרת הפילוסופית שספר שופטים מדגיש לאורך כל הספר, וזה מה שהפרשה רוצה לומר: "ויקם ה' להם מושיע." כיצד פעל המושיע? את זאת מתארת הפרשה. כל השאר אינו בר חשיבות. כל השאר הוא רקע למעשה החשוב האחד: ה' מקים מושיע לישראל.