שופטים ד-ה: דבורה, ברק וסיסרא

מחבר: יהודה איזנברג

יהושע א

מתוך: לפני היות מלך, עיונים בספר יהושע

אהוד הציל את ישראל, והארץ שקטה שמונים שנה. ושוב מחזור מן המחזורים שספר שופטים מתאר לכל אורכו: חטא, עונש, תשובה ובעקבותיה הצלה.

העם המעניש עכשיו הוא הכנעני, המלך הוא יבין מלך כנען, ושר צבאו הוא סיסרא. המושיעים הם דבורה וברק בן אבינועם, ועמם יעל אשת חבר משבט הקיני - שבט לא יהודי, שממנו בא יתרו חותן משה.

אם במלחמתו של אהוד לא יכולנו לקבל פרטים מדויקים על הקרב ועל המקום שבו הרג אהוד את מלך מואב, בקרב זה אנו מקבלים פרטים רבים ומדויקים, ואנו יכולים לבקר במקומות הקרב ולראות בדמיוננו את הניצחון המתואר בשופטים פרקים ד'-ה'. הקרב מתואר פעמיים: פעם אחת בתיאור הפרוזאי של פרק ד' ופעם שנייה בשירת דבורה, החוזרת ומתארת את הקרב בלשון שירית. משני אלה אפשר לבנות את תיאור הקרב.

קרב זה הוא בעל חשיבות עליונה בתולדות התנחלות ישראל על אדמתו: כתוצאה מן הקרב הזה נשבר כוחו של הכנעני, עד שנכרתה שושלת המלוכה של יבין מלך כנען.

תיאור גיאוגרפי של מקום הקרב

כדי להבין את מהלך הקרב עלינו להיזכר במבנה הגיאוגרפי של הגליל ושל עמק יזרעאל. נעיין במפה של החלק הצפוני של ארץ ישראל.

ממזרח ים כינרת, ממערב ממערב מפרץ חיפה של היום, ובין שני אלה הגליל התחתון. קצת דרומה ומערבה לגליל התחתון נמצא עמק יזרעאל.

במרכזו של עמק יזרעאל עובר נחל קישון. נחל זה מנקז את המים היורדים בכל העמק - החל בהרי הגלבוע במזרח העמק ועד להרי הכרמל במערבו. כמות גדולה זו של מים הנשפכים לנחל קישון והקרקע שאינה סופגת מים גורמים לשיטפונות תכופים באזור נחל קישון. בתקופות רבות היה אזור נחל קישון אזור ביצות נגוע בקדחת (כיום יש סכר ליד כפר ברוך, ואפיקי הנחלים הועמקו כדי למנוע הצפת מים).

עמק יזרעאל, ואתו עמק חרוד ובקעת בית שאן, הם מעין "מסדרון" החוצה את ארץ ישראל לשניים:

מהצפון הרי הגליל, ומהדרום הרי יהודה ושומרון. עמקים אלה הם המעבר הנוח ביותר לרוחבה של ארץ ישראל, ובכל הדורות עברה בהם הדרך הראשית ממסופוטמיה או מהרי אנטוליה לכיוון בקעת הנילוס. בימי שלום עוברים בעמק יזרעאל סוחרים, ובימי מלחמה חיילים. כאן התחוללו קרבות מכריעים במרוצה הדורות: במאה ה- 15 לפני הספירה נלחם פרעה תחותמס השלישי במלכי כנען ליד מגידו, בתקופת השופטים היו בעמק שלוש מלחמות: מלחמת דבורה וברק בכנענים, מלחמת גדעון במדין ומלחמת שאול בפלשתים. במאה ה- 13 נערך בעמק הקרב שבו בלמו הממלוכים את המונגולים, בסוף המאה ה- 18 הקרב בין נפוליון לתורכים, ובימי מלחמת העולם הראשונה הקרב בין הבריטים לתורכים. הר תבור שולט על הדרך, ולכן היה ההר בימי קדם מצודה, ונבנו בו מבצרים וחומות. בימים שקדמו לחורבן בית המקדש השני היה ההר מצודה שנכבשה בידי הרומאים שהרגו את כל לוחמיה.

עיון בפסוקים

נעיין בפסוקים המתארים את קרב דבורה וברק ביבין מלך כנען. המסגרת הסיפורית היא המסגרת הקבועה, החטא והעונש:

"ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה', ואהוד מת.

וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור,

ושר צבאו סיסרא, והוא יושב בחרשת הגוים.

ויצעקו בני ישראל אל ה', כי תשע מאות רכב ברזל לו,

והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה." (שופטים ד: א-ג)

יש כאן תיאור מעניין של יבין ומקומו. חצור נחרבה שנים רבות לפני קרב זה: בימי יהושע בן נון. איך יוכל יבין למלוך בחצור, אחרי שעיר זו חרבה? התשובה היא זו: הפסוק מספר כי ה' מכר את ישראל ביד יבין אשר מלך )בעבר( בחצור. עתה יבין ושר צבאו סיסרא יושבים בחרושת הגויים. מקומה של חרושת הגויים אינו ברור, ומשערים שהוא בצד המערבי של עמק יזרעאל, במעבר בין עמק יזרעאל לבין עמק זבולון.

תיאור מצבם של ישראל מובא בקיצור נמרץ בפרק ד', הוא פרק התיאור בפרוזה. בפרק ה', כאשר דבורה מתארת תיאור שירי את המאורע, מופיע תיאור מפורט יותר לגבי אורח החיים תחת שלטון כנען:

"בימי שמגר בן ענת, בימי יעל, חדלו ארחות,

והלכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות.

חדלו פרזון בישראל, חדלו,

עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל." (ה: ו-ז)

השלטון בישראל מתפורר: הולכי דרכים צריכים ללכת בדרכים עקלקלות, כי יש חשש ממעבר בדרכים ראשיות. אנשים חדלו לגור בערי פרזות - שאינן מוקפות חומה - והם מסתגרים בעריהם המוקפות חומה מפחד הכנעני.

נשים לב לתיאור צבאו של יבין: יש לו תשע מאות רכב ברזל - טנקים של אותה תקופה, נשק שאי אפשר לעמוד בפניו, ולכן הוא יכול ללחוץ את ישראל בחזקה עשרים שנה. אך כמו הטנקים של ימינו, כך גם רכב הברזל של סיסרא: הוא יעיל במישור, שם הוא יכול להתקדם במהירות ולהכות את האויב, ואילו בהרים כוחו נופל.

"ודבורה אשה נביאה, אשת לפידות,

היא שפטה את ישראל בעת ההיא.

והיא יושבת תחת תמר דבורה,

בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים.

ויעלו אליה בני ישראל למשפט." (ד: ד-ה)

הפסוק מתאר את דבורה. מקומה הרחק לכיוון דרום: היא יושבת בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים, צפונית לירושלים, בין ירושלים ובין רמאלה של ימינו, בשטחו של שבט בנימין הכלול בהר אפרים.

דבורה הייתה שופטת, ולפתע היא ממלאה תפקיד אחר: היא נביאה. היא שולחת לברק את דבר ה':

"ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם מקדש נפתלי, ותאמר אליו:

הלא צוה ה' א-להי ישראל, לך ומשכת בהר תבור,

ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבלון.

ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא, שר צבא יבין,

ואת רכבו ואת המונו, ונתתיהו בידך." (ד: ו-ז)

נשוב ונעיין במפה. שבטי ישראל שולטים בהרי הגליל והכרמל. ליד ים כינרת שולט שבט נפתלי. מדרום לו - שבט יששכר. מערבה לנפתלי - שבט אשר. באזור הר הכרמל - שבט מנשה. ואילו באמצע נמצא עמק יזרעאל, שאינו בשליטת שבטי ישראל.

דבורה מצווה על ברק לכנס בהר תבור עשרת אלפים איש מבני נפתלי וזבולון - שני השבטים השוכנים ליד הר תבור - ואילו צבא סיסרא - מבטיחה דבורה - יבוא לנחל קישון, לחלקו העליון של הנחל, במרחק של 7 ק"מ מרגלי התבור, ושם יובס במלחמה.

גם כאן אנו מוצאים הרחבה לסיפור המעשה, בפרק ה', בשירת דבורה. דבורה מתארת באופן מלא את השבטים שהשתתפו בקרב, והיא מזכירה לגנות את אלה שלא באו להילחם.

תחילה תיאור השבטים שהשתתפו בקרב:

"מני אפרים שרשם בעמלק, אחריך בנימין בעממיך,

מני מכיר ירדו מחקקים, ומזבולן משכים בשבט ספר.

ושרי ביששכר עם דברה, ויששכר כן ברק, בעמק שלח ברגליו." (ה: יד-טו)

יש כאן רשימה רחבה יותר של השבטים שהשתתפו בקרב. בפרק ד' אנו שומעים על נפתלי ועל זבולון, ואילו בשירת דבורה אנו שומעים על שבט אפרים הבא מהר העמלק, הר בנחלת אפרים, ועמו שבט בנימין, היורד עם "עממיו", עם צבאותיו, ובני מכיר - מכיר הוא בן מנשה - השולח לקרב "מחוקקים", מפקדים, ועמם זבולון השולח למלחמה לא רק את החיילים אלא גם את ה"משכים בשבט ספר", את הזקנים, שמלאכתם בכתיבה ובקריאה. ועמם, לבסוף, שבט יששכר ההולך עם דבורה ועם ברק.

יש כאן שישה שבטים הבאים להשתתף בקרב נגד הכנענים, ומול רשימה נכבדה זו מונה דבורה את השבטים שהעדיפו להישאר בנחלתם ולראות את הקרב מרחוק:

"בפלגות ראובן גדלים חקקי לב.

למה ישבת בין המשפתים לשמע שרקות עדרים?

לפלגות ראובן גדולים חקרי לב.

גלעד בעבר הירדן שכן. ודן למה יגור אניות?

אשר ישב לחוף ימים, ועל מפרציו ישכון." (טז-יז)

דבורה מונה את השבטים שלא באו למלחמה: ראשונה - שבט ראובן: "בפלגות ראובן גדלים חקקי לב." במקום להיות שותף למלחמה שבט ראובן עוסק במחשבות ובדיונים רבים, ואנשיו מחליטים החלטות עמוקות, אך אינם באים למלחמה. בני ראובן, ועמם בני גד ומחצית שבט מנשה, שישבו בעבר הירדן, לא באו למלחמה. וכמוהם בני דן ואשר, שישבו לחוף הים התיכון - אלה המשיכו לעסוק בספנות בשלווה, המשיכו לגור לחוף הים עם הכנענים, שכניהם, ולא באו לעזרת ישראל למלחמה.

ולעומתם השבטים שהתנדבו להילחם:

"זבלון עם חרף נפשו למות, ונפתלי על מרומי שדה." (ה: יח)

עד כאן דברי דבורה בשירתה. ואנו שבים לקרוא את תיאור הקרב בפרק ד', את התיאור הפרוזאי. תשובתו של ברק לצוויה של דבורה לצאת למלחמה מראה על היסוס:

"ויאמר אליה ברק: אם תלכי עמי, והלכתי.

ואם לא תלכי עמי, לא אלך. ותאמר: הלך אלך עמך,

אפס, כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך,

כי ביד אשה ימכר ה' את סיסרא." (ד: ח-ט)

ברק רוצה הוכחה כי דבר ה' בפי דבורה, ולכן הוא דורש כי הנביאה תבוא אתו. כך יראו כל הלוחמים כי הם יוצאים בשליחות ה' למלחמה בכנען.

דבורה באה עם ברק. וברק מזעיק עשרת אלפים איש להר תבור.

כאשר שומע סיסרא כי ברק אסף את צבאו בהר תבור, הוא מרכז את צבאו האדיר במבואות עמק יזרעאל בצד מערב. וכך נערכים להם שני הצבאות זה מול זה: ברק בראש עשרת אלפים איש בהר תבור, וממערב להם צבא של תשע מאות רכב ברזל, ועמו בוודאי חיל רגלים וחילות עזר.

נבואתה של דבורה מתקיימת: סיסרא וצבאו מתקדמים מחרושת הגויים לכיוון מזרח, לכיוון הר תבור. בדרכם הם עוברים באפיק נחל קישון. והנה קורה הנס: כוחם של הכנענים ברכב הברזל, וכוחו של רכב כאשר הוא יכול לנוע. אבל אפיק נחל קישון עולה על גדותיו בסוף החורף, האדמה מלאה בוץ, והמרכבות שוקעות ואינן יכולות להתקדם. רכב הברזל הופך להיות מלכודת מוות ליושב בו, שאינו יכול לנוע ואינו יכול להגן על עצמו. כך קרה לפרעה מלך מצרים כאשר ים סוף כיסה את המצרים, וכך קרה לצבאות גרמניה הנאצית כאשר החורף הרוסי עצר את הטנקים והשקיע אותם בבוץ.

"ותאמר דברה אל ברק: קום, כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך.

הלא ה' יצא לפניך. וירד ברק מהר תבור, ועשרת אלפים איש אחריו.

ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק.

וירד סיסרא מעל המרכבה, וינס ברגליו.

וברק רדף אחרי הרכב ואחרי המחנה עד חרשת הגוים.

ויפל כל מחנה סיסרא לפי חרב, לא נשאר עד אחד." (ד: יד-טז)

דבורה נתנה את אות המלחמה. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי שחי בסוף ימי בית המקדש השני, מתאר בתיאור ציורי זה את הקרב:

וכשהגיעו לידי קרב, התחוללה סערה גדולה, עם גשמי עוז וברד, ורוח השיבה להם, לכנענים, את הגשם בפניהם, והאפילה על עיניהם, עד שקשתותיהם ומקלעותיהם לא היו להם לתועלת. וכן לא יכלו החיילים להשתמש בחרבות מחמת הקור. ואילו לישראל הזיקה הסערה פחות, שכן הייתה מאחריהם.

(קדמוניות היהודים ספר חמישי, ה)

בשירת דבורה מופיע תיאור זה על הקרב:

"מן שמים נלחמו, הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא.

נחל קישון גרפם, נחל קדומים, נחל קישון...

אז הלמו עקבי סוס מדהרות דהרות אביריו." (ה: כ-כב)

השירה מתארת את קצב דהרת הצבא הכנעני הנסוג מן המערכה. הסוסים דוהרים, עקבות הסוסים מכים בקרקע כדי להיחלץ ממלכודת הבוץ - אך הצבא הובס במלחמה. הכתוב מוסר לנו כי תבוסה זו הייתה תחילת סופו כצבא לוחם. ועדיין לא שמענו על גורלו של מפקד הצבא, של סיסרא.

"וסיסרא נס ברגליו אל אהל יעל אשת חבר הקיני,

כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני.

ותצא יעל לקראת סיסרא, ותאמר אליו:

סורה, אדני, סורה אלי, אל תירא.

ויסר אליה האהלה, ותכסהו בשמיכה.

ויאמר אליה: השקיני נא מעט מים, כי צמתי.

ותפתח את נאוד החלב, ותשקהו ותכסהו.

ויאמר אליה: עמד פתח האהל,

והיה אם איש יבא ושאלך ואמר: היש פה איש? ואמרת: אין.

ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל ותשם את המקבת בידה,

ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו, ותצנח בארץ,

והוא נרדם ויעף וימת." (ד: יז-כא)

סיסרא פועל בתבונה: במקום לנוס לכיוון חרושת הגויים, המקום שצבא ישראל נע אליו, הוא יורד מן הרכב שאינו יכול לנוע עוד, ובורח לכיוון ההפוך, לכיוון מזרח. אין הוא מעז לבקש מחסה אצל שבטי ישראל, אבל הוא מנסה להתחבא אצל הקינים. הקינים אמנם קשורים לישראל מאז יתרו, אבל הם שמרו על ניטרליות במאבק שבין ישראל לכנעני, וכל עוד הייתה ידם של הכנענים על העליונה, לא הראו את אהדתם לישראל. סיסרא רץ ברגליו דרך של כ- 10-15 קילומטר לכיוון מזרח, ומתקרב לקדש, עירו של ברק. בדרך הוא נכנס לצעננים, מקום חנייתם של שבט הקיני.

יעל יודעת את תוצאות הקרב, ולו רק ממראה פניו של מפקד הצבא הכנעני הבורח ברגליו ומבקש מחסה. והיא ממלאה את נבואתה של דבורה בטרם קרב:

"ביד אשה ימכר ה' את סיסרא" (ד: ט).

בשירת דבורה מופיע ציור דרמאטי עוד יותר להריגתו של סיסרא:

"תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באהל תברך.

מים שאל, חלב נתנה. בספל אדירים הקריבה חמאה.

ידה ליתד תשלחנה, וימינה להלמות עמלים.

והלמה סיסרא, מחקה ראשו, ומחצה וחלפה רקתו.

בין רגליה כרע, נפל, שכב, באשר כרע שם נפל שדוד." (ה: כד-כז)

סיום הפרק הוא הערכת הקרב בקנה מידה היסטורי:

"ויכנע א-להים ביום ההוא את יבין מלך כנען לפני בני ישראל,

ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה על יבין מלך כנען,

עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען." (ד: כג-כד)

שלוש פעמים מוזכר בפסוקים אלה "יבין מלך כנען", והכוונה איננה ליבין האישי, אלא ליבין השושלת, לבית המלוכה. בקרב הקישון הוכרע כוחם של הכנענים, ומאז הם נחלשו, עד שישראל הכריתו אותם.