שופטים ו-ח: מלחמת גדעון

מחבר: יהודה איזנברג

יהושע א

מתוך: לפני היות מלך, עיונים בספר יהושע

הרקע ההיסטורי

לאחר ניצחונה של דבורה על סיסרא ועל צבא הכנעני הוכרע כוחו של הכנעני. שבירת כוחו של הכנעני הייתה טובה לישראל, שכן היא גרמה לכך שהשטח מן השומרון, נחלת מנשה ואפרים, ועד לגליל - שטח זה היה כולו יהודי. עמק יזרעאל נפתח להתיישבות ישראלית.

בכל זאת גרם הניצחון לקשיים מסוג חדש: הצבא הכנעני עמד נגד פולשים מבחוץ, ומנע את כניסתם לארץ. כאשר הוכרע הצבא הכנעני, ונשבר קו הביצורים שלו - נפתחה הארץ לחדירה של שבטי נודדים שבאו מן המדבר ושדדו את מרכזי יישוב הקבע במערב הירדן.

בימי גדעון היו השבטים שפרצו לארץ ישראל שבטי המדיינים. שבטים אלה נדדו בדרום עבר הירדן המזרחי, ומשם הצפינו לממלכת סיחון האמורי, והגיעו עד לנחל פרת שבבבל - היא עירק של היום, ובמערב הם הגיעו עד מצרים. הם הצליחו לעבור מרחקים גדולים כאלה בזכות הישג טכני שלא היה לאחרים: באותה תקופה גבר השימוש בגמל לרכיבה, למשא וללחימה. שבטים אלה, שבייתו את הגמל, הייתה להם יכולת טובה של תנועה ולחימה.

המדיינים התפרצו לארץ כנען דרך מעברות הירדן, באזור עמק בית שאן, ומשם, דרך עמק יזרעאל, לפנים הארץ. הפסוק מספר כי הם הגיעו עד עזה, שלחוף הים התיכון. כל הארץ הייתה נתונה לשליטתם.

סיפור גדעון הוא המפורט ביותר מכל סיפורי ספר שופטים. לגדעון ולמלחמותיו מוקדשים שלושה פרקים ארוכים.

נקרא את תיאור מצבם של ישראל:

"ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה', ויתנם ה' ביד מדין שבע שנים.

ותעז יד מדין על ישראל. מפני מדין עשו להם בני ישראל

את המנהרות אשר בהרים ואת המערות ואת המצדות.

והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו.

ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה,

ולא ישאירו מחיה בישראל, ושה ושור וחמור.

כי הם ומקניהם יעלו ואהליהם,

ובאו כדי ארבה לרב, ולהם ולגמליהם אין מספר, ויבאו בארץ לשחתה.

וידל ישראל מאד מפני מדין, ויזעקו בני ישראל אל ה'." (שופטים ו: א-ו)

המבנה של חטא, עונש ותשובה מוכר לנו. נשים לב לתיאור של העונש, לתיאורם של שבטי המדיינים: המדיינים שולטים כמעט בכל ארץ ישראל. המקומות שאפשר להסתתר בהם הם מנהרות, מערות ומצדות בהרים - מקומות שגמלים אינם יכולים להיכנס אליהם. שם אפשר להחביא את התבואה ואת תוצרת השדה. המדיינים "באים בארץ לשחתה". בניגוד לשליטים הגובים מס אבל אינם הורסים את הכלכלה - כי הם רוצים מסים גם בשנה הבאה - שבטים אלה משחיתים את הארץ. לא אכפת להם אם היישוב ייחרב. אלה הם בני מדבר השודדים היום, והמחר אינו מטריד אותם. המספר הרב של שבטים אלה מונע אפשרות להתנגד להם, כי הם רבים "כדי ארבה".

גדעון כמושיע

המושיע הוא גדעון. הפסוקים מתארים באופן מלא את דרך "הקדשתו" לשופט, והיא מזכירה את הקדשתם של הנביאים לתפקידם:

"ויבא מלאך ה', וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי,

וגדעון בנו חבט חטים בגת להניס מפני מדין.

וירא אליו מלאך ה', ויאמר אליו: ה' עמך גבור החיל.

ויאמר אליו גדעון: בי אדני, ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת?

ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה'?

ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין." (ו: יא-יג)

פגישתו של גדעון עם המלאך נעשית כאשר גדעון במצב מושפל מאוד: עונת הקציר, והדיש בעקבותיה, היא היפה בעונות השנה ומלאת שמחה מכולן. הקוצרים יוצאים לשדה, העניים הולכים בעקבותיהם ואוספים את הלקט הנושר מן השיבולים, והאווירה היא אווירת חג, כפי שאנו מכירים ממגילת רות.

והנה גדעון בעיצומה של עונת הדיש. אבל במקום לדוש את החיטים בגורן, בשדה הפתוח, הוא אוסף את החיטים לגת, למקום דריכת הענבים, מקום סגור ומוסתר יותר, והוא דש שם את החיטים מתוך פחד שהמדיינים יגלו את מקומו ויגזלו את פרי עמלו.

המלאך פונה אליו בברכה השגורה: "ה' עמך, גבור החיל." במקום להחזיר לו ברכה, כפי שהיה נוהג כל אחד, משיב לו גדעון תשובה תיאולוגית: "ויש ה' עמנו?... ואיה נפלאותיו?... הלא ממצרים העלנו ה', ועתה נטשנו ה', ויתננו בכף מדין." המלאך מברך את ברכת הקציר, כמו שבירך בועז, שחי גם הוא בתקופ השופטים, את הנערים שקצרו את שדהו. הנערים ענו לבועז במטבע הברכה השגורה, "יברכך ה'" )רות ה: ד(, ואילו גדעון אינו מוכן להשיב למלאך בברכה השגורה. אין הוא מרגיש שה' עמו. והוא מגלה את כאבו לאיש הזר המברכו.

ועל דברי "הכפירה" שלו מקבל גדעון תשובה מפתיעה:

"ויפן אליו ה' ויאמר: לך בכחך זה,

והושעת את ישראל מכף מדין. הלא שלחתיך." (יד)

מהו "כחך זה"? איזה כוח הראה גדעון? הוא פוחד מן המדיינים, והוא מחביא את תבואתו בגת. "כחך זה" הוא כוחו של גדעון שאינו נכנע לשגרה, שמצבם של ישראל אינו מרפה ממנו. שאינו מוכן לקבל את הברכה השגרתית "ה' עמך, גבור החיל", והוא מתווכח על כך שה' עזב את ישראל ביד מדין.

מדרש האגדה מוסיף לפסוק זה פרטים המוסיפים לשיחה מתח ועניין:

ילקוט שמעוני, שופטים ו

אמר ר' יהודה בר שלום: ליל פסח היה אותו הלילה, שאמר לו "ואיה כל נפלאותיו", היכן כל הפלאים שעשה הא-להים לאבותינו בלילה הזה, והכה בכוריהם של מצרים, והוציא משם ישראל שמחים.

התמונה עכשיו שלמה: גדעון חובט חיטים בערב פסח, בוודאי כדי לאפות מצות. הוא עושה את מלאכתו בהיחבא, מפחד מדין. המחשבות העוברות במוחו הן מחשבות על הפער הנורא שבין מצבו של ישראל ביציאת מצרים לבין מצבו עתה, תחת עול מדין. גירוי קטן מצד המלאך גורם לפרץ רגשות להתפרץ החוצה, והוא שואל: "ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת? ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו?"

והמדרש מוסיף ואומר:

וכיוון שלימד סנגוריה על ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא: דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר: "ויפן אליו ה' ויאמר: לך בכחך זה." אמר לו הקב"ה: יש בך כוח ללמד סנגוריה על ישראל; בזכותך הם נגאלים, שנאמר: "והושעת את ישראל."

המדרש מתבסס כאן על הבחנה לשונית דקה: בתחילה נאמר "וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו", ואילו לאחר דבריו של גדעון נאמר "ויפן אליו ה' ויאמר". יש כאן התגלות ישירה, לא על ידי מלאך, והדבר נובע מן העובדה שגדעון מגלה רגישות לגורל עם ישראל.

גדעון מסרב לקבל את התפקיד:

"במה אושיע את ישראל?

הנה אלפי הדל במנשה, ואנכי הצעיר בבית אבי." (ו: טו)

וה' חוזר ואומר לו:

"כי אהיה עמך, והכית את מדין כאיש אחד." (ו: טז)

גדעון מבקש ומקבל אות שאמנם מלאך ה' הוא המדבר אליו. מינויו של גדעון למושיע של ישראל נעשה. אך לא די בכך. עוד שני שלבים עליו לעבור עד שיוביל את ישראל למלחמה במדין.

הריסת מזבח הבעל

כדי להציל את ישראל יש לבטל את הסיבה לכישלונו: להרוס את מזבח הבעל, עבודת האלילים שבעופרה. בלילה זוכה גדעון להתגלות א-להים, התגלות הדומה לזו שזכה לה לבן לפני שבא בדברים עם יעקב. זוהי התגלות ברמה נמוכה. אין זו נבואה ממש, אלא דרך שבה מוסר ה' את דברו לבני אדם באמצעות חלום נבואי.

וכך מספר ספר שופטים על מאורע זה:

"ויהי בלילה ההוא, ויאמר לו ה':

קח את פר השור אשר לאביך, ופר השני שבע שנים,

והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך, ואת האשרה אשר עליו תכרת.

ובנית מזבח לה' א-להיך על ראש המעוז הזה במערכה,

ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרת." (ו: כה-כו)

ההוראה שמקבל גדעון היא להרוס את כל פולחנות עופרה: "הבעל" ו"האשרה" - שני פולחנות כנעניים: הבעל הוא האל הראשי של הפנתיאון הכנעני, והאשרה היא אלת הפריון, אשתו של הבעל (ראה אנציקלופדיה מקראית, הערכים "בעל" ו"אשרה"). גדעון נדרש להרוס את מזבחו של בעל, לכרות את האשרה, שהייתה עץ מוצב ליד המזבח, ולשרוף את הפר המיועד לפולחנו של בעל על העצים הבוערים של האשרה.

מובן שמעשה זה עורר סערה בעופרה, ואנשי העיר אמרו ליואש אבי גדעון:

"הוצא את בנך וימת, כי נתץ את מזבח הבעל וכי כרת האשרה אשר עליו." (ו: ל)

יואש לא יכול היה להתנגד ליושבי עירו הנסערים, והוא השיב להם בערמה:

"האתם תריבון לבעל, אם אתם תושיעון אותו?

אשר יריב לו יומת עד הבקר.

אם אלהים הוא, ירב לו, כי נתץ את מזבחו."

יואש מדבר כמאמין בבעל ובאשרה: אתם מבזים את הבעל, אם אתם רבים ומגנים על כבודו. תנו לבעל לריב את ריב עצמו. אם אלהים הוא, הוא ייפרע ממי שהרס את מזבחו.

מאורע זה מראה כי יואש חדל להאמין בבעל ובאשרה, אף שבביתו היו פולחנות אלה. ייתכן שהוא שמע מפי גדעון על ההתגלות שהייתה לו. יואש אינו מראה את חוסר האמון שלו בפולחנות אלה, אלא מעמיד פנים כאילו הבעל והאשרה ינקמו את נקמת עלבונם בלי עזרה.

ניסיון גיזת הצמר

יום המלחמה קרב ובא. מדין ועמלק ובני קדם עוברים את הירדן באזור בית שאן, וחונים בעמק יזרעאל. גדעון מזעיק את שבטי מנשה, אשר, זבולון ונפתלי, וטרם צאתו לקרב הוא מבקש אות נוסף כי אמנם ה' יושיע את ישראל תחת הנהגתו:

"ויאמר גדעון אל הא-להים:

אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת,

הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגרן;

אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חרב,

וידעתי כי תושיע בידי את ישראל כאשר דברת.

ויהי כן, וישכם ממחרת ויזר את הגזה וימץ טל מן הגזה מלוא הספל מים.

ויאמר גדעון אל הא-להים:

אל יחר אפך בי, ואדברה אך הפעם, אנסה נא רק הפעם בגזה.

יהי נא חרב אל הגזה לבדה, ועל כל הארץ יהיה טל.

ויעש א-להים כן בלילה ההוא, ויהי חרב אל הגזה לבדה,

ועל כל הארץ היה טל." (שופטים ו: לו-מ)

יש כאן שני ניסיונות. הניסיון הראשון היה שהטל ייפול על הגזה, וכל הארץ תישאר יבשה. הניסיון הצליח רק לחצאין: הגזה הייתה מלאה טל, אבל הארץ לא הייתה יבשה. הייתה זו טעות מצד גדעון, עובד האדמה, לבקש כי האדמה תהיה יבשה. על כן מבקש גדעון ניסיון נוסף, הפעם ברוחו של עובד אדמה: תישאר הגיזה יבשה, וכל הארץ סביב תקבל טל. הבקשה מתמלאת, וגדעון בטוח כי הוא השליח להושיע את ישראל.

גדעון עבר את שלושת השלבים של מינויו לשליח ה': הוא גילה רגישות לגורלו של עם ישראל, הרס את פולחנות הבעל והאשרה בעירו, ואימת כי בעזרתו יביא ה' את הישועה לישראל.

עת הקרב הגיעה.

הקרב נגד מדין

בחירת הלוחמים

אזור הקרב מוכר לנו ממלחמת דבורה: זהו הקצה המזרחי של עמק יזרעאל. מלחמת דבורה החלה בהר התבור, ואילו נקודות הריכוז במלחמת גדעון במדין היו קצת יותר דרומה: המדיינים התרכזו מצפון לגבעת המורה, בין הר תבור לגבעת המורה. גדעון וצבאו, שלושים ושניים אלף איש, חנו ליד עין חרוד, מדרום לגבעת המורה, ועליהם לנצח צבא שגודלו "כארבה לרב, ולגמליהם אין מספר, כחול שעל שפת הים לרב" (ז: יב).

"ויאמר ה' אל גדעון:

רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם.

פן יתפאר עלי ישראל לאמר: ידי הושיעה לי.

ועתה קרא נא באזני העם לאמר:

מי ירא וחרד, ישב ויצפר מהר הגלעד.

וישב מן העם עשרים ושנים אלף, ועשרת אלפים נשארו.

ויאמר ה' אל גדעון:

עוד העם רב. הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם.

והיה אשר אמר אליך זה ילך אתך - הוא ילך אתך,

וכל אשר אמר אליך זה לא ילך עמך - הוא לא ילך." (ז: ב-ד)

פעמיים מקטין ה' את מספר החיילים. תחילה מפעיל גדעון את החוק המופיע בספר דברים פרק כ', הקובע כי הירא ורך הלבב אינו משתתף בקרב. שני שלישים מן הלוחמים העדיפו שלא להשתתף בקרב. בהמשך הדברים נראה מה יהיה חלקם בניצחון. בשלב זה הם עוזבים את יחידות הצבא, ונסוגים לכיוון הירדן. נותרו עשרת אלפים חיילים, וגם מהם בורר ה' חלק קטן. גדעון מוריד את העם אל המים - אל עין חרוד שהם חונים לידו -

"ויאמר ה' אל גדעון:

כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב -

תציג אותו לבד,

וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות.

ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש,

וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים." (ז: ה-ו)

כל הפרשנים, קדומים וחדשים, תמהים מה היה מבחן המים של גדעון. ניסלתת למבחן פתרון צבאי: גדעון בחר את הלוחמים הזהירים, שזחלו למים ולא התגלו בדרכם. ניסו לתת פתרון ערכי: גדעון דחה את הכורעים על ברכיהם, אלה שהיו רגילים לכרוע לבעל. העניין אינו ברור, אבל התוצאה ברורה: מצבא של שלושים ושניים אלף איש בוחר גדעון שלוש מאות איש.

"ויאמר ה' אל גדעון:

בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם

ונתתי את מדין בידך.

וכל העם ילכו איש למקמו."

תכנון הקרב

"ויהי בלילה ההוא, ויאמר אליו ה':

קום רד במחנה כי נתתיו בידיך.

ואם ירא אתה לרדת, רד אתה ופרה נערך אל המחנה,

ושמעת מה ידברו, ואחר תחזקנה ידיך, וירדת במחנה...

ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום.

ויאמר: הנה חלום חלמתי,

והנה צליל לחם שערים מתהפך במחנה מדין,

ויבא עד האהל,

ויכהו, ויפל, ויהפכהו למעלה ונפל האהל.

ויען רעהו ויאמר:

אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל.

נתן הא-להים בידו את מדין ואת כל המחנה.

ויהי כשמע גדעון את מספר החלום ואת שברו וישתחו.

וישב אל מחנה ישראל ויאמר:

קומו, כי נתן ה' בידכם את מחנה מדין." (ז: ט-טו)

ה' מבטיח לגדעון ניצחון, אבל מציע לו, אם הוא ירא מתוצאות הקרב, לבדוק את מחנה מדין בטרם קרב.

גדעון שומע חלום של אחד מלוחמי מדין. בחלום רואה הלוחם "צליל לחם שערים", לחם עבה, מעין מצה עבה, "מתהפך במחנה מדין" מתגלגל לאורך כל המחנה, ומגיע לאוהל של אותו לוחם. הלחם הופך את האוהל, ולאחר שהאוהל מתהפך, הוא מתפרק לגמרי .

חברו יודע לפתור את החלום: הלחם מסמל את האיכר, את גדעון המגן על אדמתו ועל תבואתו. האוהל מסמל את נודדי המדבר, המעבירים את אוהליהם ממקום למקום. הלחם הופך את האוהל, ומפרק אותו.

נשים לב לעניין נוסף בדברי חברו של החולם: אין הוא מדבר על מחנה מדין בגוף ראשון. אין הוא אומר "נתן הא-להים בידו את מחננו", אלא "את מדין ואת כל המחנה". כאילו יש כאן קבוצות שונות: מדיינים ואחרים. ואמנם, קראנו בפסוק כי מדין אספו עמם את עמלק ואת בני קדם. חוסר אחידות במחנה מדין רמוז כאן, והוא כנראה אחת הסיבות למהומה שהתפתחה במחנה בעת הקרב, כאשר לא ידעו להבחין בין אויב לאוהב.

קרב גדעון במדין

מלחמתו של גדעון התרחשה באמצע הלילה, בזמן חילופי השומרים. זמן זה הוא המתאים ביותר ללוחמה כזאת: השמירה גרועה, כי משמרת אחת סיימה את תפקידה, והאחרת עוד לא החלה. השעה קשה לשומרים העייפים באמצע הלילה.

הקרב של גדעון הצית את דמיונם של אנשי צבא, שראו בו קרב מופת ללוחמת לילה. בריגדיר- גנרל צ'ארלס אורד וינגייט, שהקים את פלוגות הלילה של הפלמ"ח בימים שלפני מלחמת השחרור, ראה במלחמת גדעון מופת ללוחמת לילה יעילה. גם פילד-מרשל ויול הקדיש למלחמת גדעון פרק בספרו "החייל הטוב". וכך מתואר הקרב:

"ויחץ את שלש מאות האיש, שלשה ראשים.

ויתן שופרות ביד כלם וכדים ריקים ולפדים בתוך הכדים.

ויאמר אליהם: ממני תראו וכן תעשו.

והנה אנכי בא בקצה המחנה, והיה כאשר אעשה כן תעשון.

ותקעתי בשופר, אנכי וכל אשר אתי, ותקעתם בשופרות גם אתם

סביבות כל המחנה, ואמרתם "לה' ולגדעון"." (שופטים ז: טז-יח)

גדעון הכין תכנית פעולה מדויקת, העונה על כל העקרונות שגם הצבא החדיש דורש בלוחמת לילה:

1. הכנה מדוקדקת של תכנית הפעולה.

2. שיתוף מספר מצומצם של חיילים בפעולה, שכן ריבוי חיילים מגדיל את הסיכוי לתקלות - . ולחוסר תיאום בין היחידות הלוחמות.

3. בחירת חיילים מובחרים.

4. ריכוז הפיקוד בידי אדם אחד. גדעון חילק את הגדוד לשלושה חלקים: חלק אחד היה תחת - . פיקודו, ושני חלקים תחת פיקוד אחרים. השניים האחרים נדרשו לתאם את פעולותיהם לפי - . פעולות החלק שבפיקוד גדעון: "ממני תראו וכן תעשו."

5. טקטיקה המותאמת לתנאי החשכה: הוא ניצל באופן יעיל את תנאי החשכה, גרם למבוכה - . במחנה מדין, והצליח ליצור בו הפתעה, בכך שגרם לאנשים לחשוב כי צבא אדיר עומד נגדם.

6. ביצוע פעולות פשוטות: החיילים הצטרכו להקיף את מחנה מדין משלושה כיוונים, כאשר הם - . נושאים לפידים )מוסתרים בכדים( ושופרות. באמצעות הלפידים והשופרות הזדהו לוחמי - . גדעון, ואלה היו גם דרכי הקשר בין שלוש קבוצות הלוחמים.

7. גדעון ואנשיו הכירו היטב את השטח. הם לחמו על אדמתם. גדעון עצמו ירד בחשאי למחנה - . מדין, והכיר את דרכי המחנה.

8. תכנון נכון של זמן ההתקפה. תכנון זה תואם את כללי הטקטיקה של היום: מסע הגדוד אל - . מקום הקרב בשעות הלילה הראשונות, הגעה למטרתו עם "ראש האשמרת התיכונה" - קרוב - . לחצות הלילה. וכיוון שעת ההתקפה לרגע החלפת המשמרות.

9. ביצוע הפעולה בהתאם לתוכנית. גדעון הצליח לבצע את תכניתו בדיוק בהתאם לתכנית. (על פי א' מלמט, מלחמת גדעון במדין, בתוך: יעקב ליוור, היסטוריה צבאית של ארץ ישראל, 1968).

נראה עכשיו כיצד מתאר הכתוב את ניצחונו של גדעון:

"ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה, ראש האשמרת התיכונה

אך הקם הקימו את השמרים.

ויתקעו בשופרות ונפוץ הכדים אשר בידם.

ויתקעו שלשת הראשים בשופרות, וישברו הכדים,

ויחזיקו ביד שמאולם בלפדים וביד ימינם השופרות לתקוע.

ויקראו: חרב לה' ולגדעון.

ויעמדו איש תחתיו סביב למחנה, וירץ כל המחנה ויריעו וינוסו.

ויתקעו שלש מאות השופרות,

וישם ה' את חרב איש ברעהו ובכל המחנה.

וינס המחנה עד בית השטה צררתה, עד שפת אבל מחולה על טבת." (ז: יט-כב)

חיילי גדעון מבצעים בדיוק את שהוטל עליהם: הם מתקרבים בחשאי לעבר מחנה מדין, בעת החלפת השומרים הם תוקעים בשופרות, שוברים את הכדים ומגלים את הלפידים. יגאל ידין מסביר, כי בתבליט של אשור ארניבל מצוירים החיילים שנלחמים בערבים כשהם מחזיקים בידיהם לפידים. החיילים שורפים את האוהלים, ויושבי האוהלים יוצאים החוצה ונופלים לתוך מהומה המקשה עליהם לשלו במצב. זה היה, כפי הנראה, תפקיד הלפידים של חיילי גדעון (עיונים בספר שופטים, עמוד 226). חיילי מדין כללו, כפי שכבר ראינו, חיילים מאומות שונות, ולכן הם לא הכירו זה את זה במדויק. במהלך המהומה שהשתררה רץ כל המחנה ואין איש יודע מי אויב ומי בן ברית. התוצאה היתה שכל אחד חשד בכל אחד, כל אחד התקיף את הבא מולו, "וישם ה' את חרב איש ברעהו ובכל המחנה", ואילו חיילי גדעון נשארו "סביב המחנה", מחוץ לו, ומחוץ לקרב. המהומה נגמרה בבריחה המונית של מחנה מדין לכיוון הירדן כדי לשוב אל מזרח הירדן, ארצם.

עכשיו הגיעה שעתם של שלושים ושניים האלף שהחליטו שלא להשתתף במלחמה: הם נשלחו לכיוון מזרח, לעבר נהר הירדן, עכשיו הם מצטרפים לקרב:

"ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים לאמר:

רדו לקראת מדין, ולכדו להם את המים עד בית ברה ואת הירדן." (ז: כד)

צבא מדין, הבורח מצבאו הקטן של גדעון, פוגש מולו צבא גדול הרבה יותר: שלושים ושניים אלף חיילים עומדים עכשיו מול הצבא המנוצח, וסוגרים את דרכו להימלט לעבר הירדן. הם תופסים את מעברות הירדן, אותם מעברים החשובים כל כך לצבא נסוג.

בני אפרים תופסים את מעברות הירדן, ושם הם מצליחים ללכוד את עורב ואת זאב - שני שרי צבא מדין.

צבא מדין, שנכנס לארץ ישראל הובס במלחמה. אולם גדעון אינו מסתפק בכך, הוא רוצה להשמיד את מדין ולחסל את כוחם הצבאי לעולם. על כן הוא יוצא במסע ארוך ונועז, כ- 150 קילומטר לתוך שטח מדין, במזרח הירדן. הוא מגיע לקרקור, שבו מתרכזים חמישה עשר אלף לוחמים, שרידי צבא מדין. הוא מכה מחנה זה, לוכד את שני מלכי מדין, זבח וצלמונע, ובכך מקיץ הקץ על עצמתה הצבאית של מדין לעולם.

בין גדעון לשבטי ישראל

במהלך הקרב של גדעון במדין בא לידי ביטוי קרע בין שבטי ישראל. פעמים מצליח גדעון לפייס את המתמרמרים נגדו, ופעמים הוא מענישם קשות.

מיד לאחר הניצחון הראשון, כאשר מעברות הירדן נתפסים ושני מפקדי מדין נהרגים, באים אנשי שבט אפרים אל גדעון ואומרים לו:

"מה הדבר הזה עשית לנו לבלתי קראות לנו,

כי הלכת להלחם במדין? ויריבון אתו בחזקה." (ח: א)

מריבה זו מצליח גדעון להרגיע בתשובה המראה על חכמה ועל ענווה:

"ויאמר אליהם: מה עשיתי עתה ככם?

הלא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר!

בידכם נתן א-להים את שרי מדין: את ערב ואת זאב.

ומה יכלתי עשות ככם?" (ח: ב-ג)

גדעון משיב לאנשי אפרים, כי חלקם במלחמה גדול מחלקו: הם לכדו והרגו את מפקדי מדין. ואילו אני, אומר גדעון, אני עשיתי הרבה פחות מכם. והוא ממשיך במשל חקלאי: "טוב עללות אפרים": הענבים הנשארים על הגפן של שבט אפרים בסוף הבציר טובים יותר מהבציר עצמו של "אביעזר", הלא הוא גדעון ומשפחתו. והנמשל: פעולתכם במלחמה הייתה חשובה יותר מפעולתי.

את המריבה הראשונה השקיט גדעון. היה זה מאבק על כבוד ועל גדולה, וגדעון היה רחוק מרדיפה אחר הכבוד.

מריבה שנייה נסתיימה בדרך גרועה יותר. גדעון התחיל את הפשיטה הארוכה שלו ללב עבר הירדן, ומיד לאחר מעבר הירדן הוא ביקש מאנשי סוכות:

"תנו נא ככרות לחם לעם אשר ברגלי, כי עיפים הם,

ואנכי רדף אחרי זבח וצלמנע מלכי מדין." (ח: ה)

אנשי סוכות, בפחדם ממדין, לא האמינו כי גדעון יצליח במשימתו, והם ענו:

"הכף זבח וצלמנע עתה בידך, כי נתן לצבאך לחם?" (ח: ו)

יגאל ידין מפנה את תשומת הלב לכך שבכל התבליטים המצריים המתארים מלחמות רואים ערמה של ידיים. מנהג היה אצלם כי המנצח כורת את ידי המנוצח כדי להוכיח שפגע בו. אנשי סוכות אומרים: האם כף ידם של זבח וצלמונע כבר בידך?

ותשובת גדעון הפעם קשה יותר:

"לכן, בתת ה' את זבח ואת צלמנע בידי,

ודשתי את בשרכם את קוצי המדבר ואת הברקנים." (ח: ז)

גדעון מבקש לחם מאנשי פנואל, אך גם הם מסרבים, והוא מבטיח להם כי בשובו בשלום ינתץ את מגדל עירם.

גדעון יוצא לקרב בלי שקיבל מזון מאחיו - אלה שיצא לשחררם. כשהוא חוזר מנצח מן הקרב, הוא מעניש אותם בכל הזעם: הוא מלקה את זקני סוכות, הורס את מגדל העיר פנואל, ואילו את אנשי פנואל, שיצאו להילחם בו כדי להגן על מגדל עירם הוא הורג.

גדעון כמנהיג

גדעון מגלם באישיותו את המנהיג האידיאלי: הוא מגלה רגישות רבה לגורל עם ישראל בתשובתו למלאך: "ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת?" (ו:יג). הוא מגלה ענווה כאשר המלאך ממנה אותו למנהיג, והוא עונה לו: "במה אושיע את ישראל? הנה אלפי הדל במנשה, ואנכי הצעיר בבית אבי" (ו: טו). הוא זהיר, ואינו רץ למלחמה לפני שהוא בטוח שה' ייתן בידו את התשועה לישראל. הוא מאמין בה' והורס את פולחן הבעל בעופרה. הוא מנהיג צבאי בעל יכולת המצאה ובעל אומץ לב. הוא עצמו יורד לרגל את מחנה מדין, והוא יוצא בראש חייליו להתקפה. הוא פותח בהתקפה, ומצווה לחייליו "ממני תראו וכן תעשו" (ז: יז). הוא יודע למחול על כבודו: כאשר אנשי אפרים עסוקים באמצע הקרב בשאלה מי יקבל את תהילת הניצחון, הוא מוכן להגדיר אותם כמנצחים הראשיים, ובלבד שיוכל להמשיך במסע מסוכן כל כך: להיכנס לעומק של 150 ק"מ לתוך שטח האויב כאשר צבאו עייף ורעב וחסר אספקה.

הוא גם יודע להיות תקיף: הוא מעניש בחומרה את יושבי סוכות ופנואל, על שלא הגישו לצבאו את העזרה שהיה זקוק לה כל כך. כאן אין מאבק על תהילה ועל כבוד אלא על הקיום, ובזה אין מוותרים.

לא ייפלא אפוא, שלאחר הניצחון פונים אליו איש ישראל ומבקשים:

"משל בנו, גם אתה גם בנך גם בן בנך, כי הושעתנו מיד מדין." (ח: כב)

תשובת גדעון מתאימה לאישיותו:

"לא אמשל אני בכם, ולא ימשל בני בכם. ה' ימשל בכם." (ח: כג)

גדעון מוותר על השלטון. הוא רואה את שלטון האדם באדם כדבר פסול. ה' הוא השולט, ולא האדם.

גדעון מבקש מאיש ישראל בקשה אחת: את הזהב שלקחו שלל במלחמה. העם מסכים, והוא אוסף זהב במשקל אלף ושבע מאות זהב - שהוא יותר מעשרים קילוגרם זהב. מהזהב הזה הוא עושה "אפוד" - לבוש קודש כמו לבוש הכוהן הגדול. הוא מציג את האפוד בעופרה עירו, ואנו זוכרים שזמן קצר לפני כן הרס שם את פולחנות הבעל והאשרה. במקום פולחן הבעל, רוצה גדעון לחזק את עבודת ה', אך הדבר אינו עולה בידו. בני ישראל מתחילים לעבוד את האפוד. גדעון הרס את פולחן הבעל והאשרה, אבל החל בפולחן חדש: פולחן האפוד.

והכתוב מסיים:

"וילך ירבעל בן יואש וישב בביתו." (ח: כט)

זנח המנהיג הנבחר את ישראל. במקום "ה' ימשל בכם" נוצר פולחן האפוד. גדעון, הוא ירבעל, יכול היה להנהיג את ישראל, אבל מרוב ענווה החמיץ את ההזדמנות לעשות כן. גדעון ישב בביתו, ובני ישראל זנו אחרי האפוד שהקים להם.

הפרשה מסתיימת בטון עצוב:

"ויהי כאשר מת גדעון,

וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים,

וישימו להם בעל ברית לאלהים.

ולא זכרו בני ישראל את ה' א-להיהם

המציל אותם מיד כל איביהם מסביב.

ולא עשו חסד עם בית ירבעל גדעון,

ככל הטובה אשר עשה עם ישראל." (ח: לג-לה)

מנהיג צבאי או שליח ה'?

בתכנון הקרב נגד מדין אומר ה' לגדעון:

"רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם,

פן יתפאר עלי ישראל לאמר: ידי הושיעה לי." (ז: ב)

וכדי שהעם לא יתפאר כי הניצחון הוא ניצחון צבאי, מפחית ה' את מספר הלוחמים, ומצבא של 32,000 נבחרים 300 לוחמים.

אבל הלוחמה הייתה לוחמת לילה. כפי שראינו, הצלחתה של לוחמת לילה נועזת כזאת היא דווקא במספר המועט של המשתתפים. ציינו גם את העובדה כי אנשי צבא ראו במלחמתו של גדעון דוגמה ומופת למלחמת לילה נועזת, המתוכננת כהלכה ומבוצעת כהלכה.

מדוע אפוא הפחתת מספר הלוחמים מעידה כי ה' איש מלחמה? מדוע לא יעיד הדבר כי גדעון הוא מפקד צבאי נועז, היודע לנצח בכוח קטן?

נשווה מלחמה זו למלחמה אחרת, שהתרחשה כמאתיים שנה לאחר מכן: מלחמתם של שאול ויהונתן בנו בפלשתים )שמואל א: יג-יד(. מקום הקרב היה דרומה יותר מקרב גדעון: במכמש, בהרי יהודה. שאר הנתונים דומים למדיי: צבא פלשתי עצום: שלושים אלף רכב, ששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרוב. גם שם אנשי ישראל בורחים מן המערכה, ונשאר מספר קטן של לוחמים, וגם שם מחליט המפקד - והפעם הוא יהונתן בן שאול המלך, לרדת לבד, הוא ונערו, למחנה פלשתים. הם מטפסים בהר, מגיעים למחנה פלשתים, ומצליחים להכות... עשרים איש, עשרים איש מתוך צבא של 30,000 רכב, 6,000 פרשים ולוחמים אין ספור.

ומה קורה שם?

"ותהי חרדה במחנה, בשדה ובכל העם,

המצב והמשחית חרדו גם המה,

ותרגז הארץ ותהי לחרדת א-להים...

והנה היתה חרב איש ברעהו, מהומה גדולה מאד." (ש"א יד: טו-כ)

התוצאה דומה למה שהתרחש במלחמת גדעון: צבא קטן, והפעם זו "יחידה צבאית" של 2 אנשים, גורם לדמורליזציה במחנה האויב, עד שהכול מתנפלים על הכול והאויב הורס את עצמו.

מי ניצח במלחמות אלה? מה ניתן להוכיח מהן: כי ה' איש מלחמה, או כי גדעון ויהונתן הם גאונים צבאיים?

והייתה עוד מלחמה, כ- 350 שנה אחרי מלחמת יהונתן. צבא סנחריב מקיף את ירושלים, והמצב נראה חסר תקווה, והנה פורצת מגפה בצבא סנחריב, ו- 185,000 איש מתים בלילה אחד (מלכים ב יט: לה). שם ברור מי ניצח במלחמה. שם לא הייתה השתתפות של צבא ישראל בקרב. כאשר קם חזקיהו בבוקר וראה את מחנה סנחריב מוטל מת, הייתה שם שמחה, הייתה הודיה, אבל הייתה גם פליאה, היה חוסר הבנה.

במלחמת גדעון ובמלחמת יהונתן הניצחון "כמעט" מובן. זהו ניצחון צבאי מזהיר. אבל אילו היה אחד הכדים מתפוצץ מחום הלפיד, והצבא הקטן של גדעון היה מתגלה בטרם זמן - היו 300 הלוחמים מוצאים את מותם תוך דקות מעטות. אילו היו הפלשתים שומרים על קור רוחם כאשר ראו את יהונתן ונערו מתקרבים, הם היו מחזיקים מעמד למרות עשרים ההרוגים, ויהונתן ונערו לא היו חוזרים חיים למחנה ישראל.

במלחמה כזו התכנון הוא תכנון צבאי מזהיר, הבנוי על עקרונות האסטרטגיה הצבאית ללוחמת לילה וללוחמת הפתעה. אבל הניצחון הוא ניצחונו של האלהים, ניצחונה של האמונה.