כיבוש הר אפרים וירושתו
מחבר: יהודה קיל
יהושע טז
מתוך: הגיונות במקרא ובחינוך, משרד החינוך, תשנ"ח
"הר אפרים" הינו מונח גיאוגרפי ואדמיניסטרטיבי כאחד. במשמעותו הגיאוגרפית מכוון המונח להר-המרכזי, המשתרע בין יהודה בדרום עד לרצועת העמקים בצפון, כשהכוונה לעמקי זבולון, יזרעאל, חרוד ובית-שאן, ואילו במשמעותו האדמיניסטרטיבית כלל המונח בתקופות שונות כנראה גם את העמקים הנמצאים לרגלי ההר או חלקים מהם.
לדעת רוב הפרשנים ניתן השם להר על שם אפרים, שהתנחל בחלקו הדרומי ובמובלעות שבחלקו הצפוני, המכונות בספר יהושע "ערים המבדלות" (טז, ט) ואשר נפלו בנחלת אחיו הבכור - מנשה.
אחרים סוברים שהשם ניתן להר על שם פוריותו, דבר המודגש גם בברכות יעקב ומשה, והמתפרש גם במדרש השם אפרים על-ידי יוסף.
בעיית כיבושו של ההר וירושתו היא אחת הבעיות שבהן מתלבט מדע המקרא בזמן האחרון.
חודה של הבעיה נעוץ בהעדר ידיעות מפורשות ומפורטות על דבר כיבושו של הר-אפרים, ובייחוד של העיר המרכזית שבתוכו - שכם, מצד אחד, ובהעדר רשימות מפורטות של ערים בתיאור נחלת בני יוסף, כנהוג בתיאור נחלתם של יתר השבטים מצד שני.
כמה מבין חוקרי המקרא הסיקו מסקנה קיצונית שניתן לה בזמן האחרון פרסום מסוים בארץ, והיא שהר-אפרים היה מיושב מקדמת-דנא על-ידי שבטי ישראל או על-ידי שבטים הקרובים להם קירבת גזע, שלא ירדו למצרים, וממילא לא היו צריכים להיגאל ולצאת ממנה. לפי סברה זו החליט יהושע שאין צריך לכבוש את ההר, אלא יש להעדיף כריתת ברית עם תושביו. דבר זה נעשה על ידיו, לדעתם, באסיפה האחרונה בשכם, לאחר ששבטים אלה קיבלו עליהם את עיקרי התורה מסיני.
לדעתנו אין להסיק דעה קיצונית זו מפשוטם של המקראות וממגמתם. ננסה אפוא במסגרת שיחתנו להציע פתרון לבעיה.
בראש ובראשונה ברצוננו להדגיש שמגמת הספרות ההיסטורגראפית המקראית - והיא היא המשמשת למעשה מקור עיקרי לתולדות הכיבוש וההתנחלות - אינה היסטורית-מדעית, כי אם דתית-חינוכית, והעובדות ההיסטוריות הנבררות על-ידיה משמשות לה רק רקע וסיוע למגמה דתית-חינוכית זו.
למשל, המקרא מתאר לנו בספר יהושע בפרוטרוט ארבע מלחמות בלבד, והן: יריחו, העי והמלחמות בקואליציות הדרומית והצפונית, כי בארבע אלה מודגש הרעיון "כי ה' נלחם לישראל" (י, יד) ושכל הבטחות ה' קוימו - "הכל בא", מאחר שדור כובשי כנען היה הדור היחידי שלא נתפרש בוא אלא חטאו של יחיד אחד (עכן).
ברם, אין המספר מעלים ממנו את הידיעה על דבר מלחמות נוספות, אלא, הואיל ואלה שהזכרנו, הספיקו לו להסקת הלקח הלימודי, הוא מסתפק ביחס לאחרות ברמז בלבד, כגון: "ימים רבים עשה יהושע את-כל-המלכים האלה מלחמה" (יא, יח), כלומר יהושע אכן נלחם בשלושים ואחד המלכים שפורטו, אבל אין הוא מוסר לנו כל פרטים על דבר המלחמות בחלק ניכר מהם.
העדר ידיעות מפורטות על דבר כיבושו של הר-אפרים אין פירושו, שהאזור לא נכבש בסערת-הקרב בימי יהושע. זאת ועוד. עבודה היא שברשימת ל"א המלכים נזכרים לפחות שלושה-עשר מלכים, שמלכו בערי האזור ובסביבתו, מהן שלוש בדרומו של האזור והן: העי, בית-אל וגזר; ארבע למערבו - אפק, חפר, לשרון ודור; ארבע לצפונו - תענך, מגדו, יקנעם לכרמל ואולי גם גויים לגלגל, ושתיים במרכז ההר - תפוח ותרצה.
העדר מספר גדול של ערים במרכז ההר, פרט לתפוח ותרצה, שהזכרנון זה עתה, מוסבר בכתוב על-ידי ישובו הדליל של מרכז ההר, שהיה מיוער. על עדות זו אנו שומעים מדברי יהושע לבני יוסף: "כי הר יהיה-לך כי-יער הוא ובראתו והיה לך תוצאותיו" (יז, יח).
"יער" זה אין לפרשו מהשורש "וער", שפירושו "מעין מקום טרשים, נחלים מלאי אבנים ומדרונות הרים המכוסים גריגה ובתה", כלומר, שרידי יערות שהתנוונו בעטיין של שן ורגל בהמה מצד אחד, ויד אדם מצד אחר. פירוש חדיש זה איננו הולם את התנאים הפיטוגיאוגרפיים של האזור, היפים לפיתוחם של יערות ששרידיהם נמצאים עד היום בכרמל, והוא אף אינו הולם את המציאות ההיסטורית.
עובדה היסטורית היא שאזור זה שימש מקום מרעה. בו רעה אברהם את מקנהו ובו נטה אוהליו - מבית-אל והעי עד לשכם. בו רעו יעקב ובניו את מקניהם, בייחוד בחלקו הצפוני של האזור - משכם ועד דותן. ונראה שבתקופות גלות מצרים רכש לעצמו כאן גם שבט הנודדים הטיפוסי - עמלק - זכויות מרעה, ומכאן "ארץ אפרים בהר העמלקי" (שופטים יב, טו) ודברי דבורה בשירתה: "מני אפרים שרשם בעמלק" (שם ה, יד).
יתכן שמטעם זה היו יכולים הפריזי והחיוי - יושבי הארץ - לוותר על ערי-חומה ולשבת בערי פרזות ובחוות, כפי שמנסים כמה חוקרים לפרש את שמם של שבטי כנען אלה. גם אין להתעלם מדברי יהושע בנאומו האחרון בשכם על דבר גירושם של שני מלכי האמורי על ידי הצרעה, הנזכרת פעמיים בהבטחות ה' בתורה (שמות יג, כח; דברים ז, כ).
נראה שדברי יהושע "לא בחרבך ולא בקשתך" (כד, יב), שנאמרו בהקשר זה, מכוונים לדברי יעקב ליוסף: "ואני נתתי לך שכם אחד על-אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב), וייתכן שדברי יהושע מכוונים דווקא להר אפרים, ולא היה אפוא צורך במלחמה מאחר שהתושבים גורשו על-ידי הצרעה. ואלו העדר הידיעה על דבר כיבוש העיר שכם שחלשה על כל האזור, מוסבר על-ידי פרופסור י' קויפמן בעובדה שבראשית הכיבוש הייתה העיר חרבה, ועל כל פנים לא הייתה מבוצרת. ואין בכוחה של הידיעה על דבר מעשי המלחמה של לביה מלך שכם מימי תל-אל-עמרנא לסתור הנחתו זו, כי הרי הגורל של חרבן ויישום לסירוגין היה נחלתן של כמה מערי הארץ.
ואחרון אחרון. אין במקרא כל עדות ישירה או זכר לקיומם של שבטים ישראליים קמאים, ואל קיומם לא ידעו ולא שמעו לא המרגלים ששלח משה, ולא המרגלים ששלח יהושע.
בסיכומו של דבר: מרכז הר-אפרים היה מיוער בתקופת הכיבוש. הוא שימש ארץ מרעה ויישובו היה דל, בעוד אשר מורדותיו וגבולותיו היו מיושבים באופן צפוף. בני יוסף זכו אפוא מצד אחד בערים "אשר לא בנו" ובכרמים וזיתים "אשר לא נטעו", ומצד אחר זכו בשטח מיוער שאותו הכשירו ברבות הימים לחקלאות. עדים לכך הם שפע המקומות הנושאים עליהם שמות משפחה של מנשה ואפרים, הנזכרים בתעודות וחרסים מתקופת המלוכה.