פרק של חזרות והשלמות
עיונים בספר עמוס
מחבר: יהושע רוזנברג
עמוס ח
שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
פסוקים ד-יד בפרק ח', הבאים לאחר מראה כלוב הקיץ, הם דברי תוכחה למרמים במסחר, המשעבדים את הדלים, משפילים ורומסים אותם. הנביא מתאר את הפורענות שתבוא עליהם הן מן השמים ממעל, והן מן הארץ מתחת. בדבריו בפרקנו משלים הנביא ומסכם נבואות שהחל בהן בפרקים הקודמים.
בפרק ב' פסוקים ו-ז דבר הנביא על השפלתם של הדלים, על עשיקתם וחמיסתם:
"כה אמר ה' על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו: על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. השואפים על עפר ארץ בראש דלים, ודרך ענווים יטו" וגו'
כאן, בפסוקים ד-ו באה השלמה לנבואה ההיא:
"שמעו זאת השואפים אביון, ולשבית עניי ארץ. לאמר מתי יעבר החדש ונשבירה שבר, והשבת ונפתחה בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה. לקנות בכסף דלים, ואביון בעבור נעלים, ומפל בר נשביר."
את המעשים האלה מכנה התורה בספר דברים בכינויים "תועבה" ו"עוול":
"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך. כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה, כל עושה עוול."
שלמה המלך במשלי פרק כ' קובע:
"אבן ואבן, איפה ואיפה, תועבת ה' גם שניהם."
אלה הם מעשים הנוגדים את הצדק הנדרש בפרשת קדושים שבספר ויקרא:
"לא תעשו עול במשפט, במידה במשקל ובמשורה. מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אלוהיכם..."
הסוחרים מוכרים ללקוחות באיפה קטנה, פחות מן השיעור הנכון, אך מגדילים את השקל, האבן בה שוקלים את הכסף הבא תמורת הסחורה. בימים שעדיין לא היו קיימות מטבעות, הייתה השקל יחידת משקל, היו שוקלים את הכסף כדי לדעת את מחירו. שקל הוא לעתים אבן המשקל, ולעתים משקל הכסף שכנגדה. כך מסופר במעשה עפרון החיתי ואברהם:
"וישקול אברהם לעפרון את הכסף, אשר דבר באזני בני חת. ארבע מאות שקל כסף, עובר לסוחר".
את האיפה הגדולה מחזיקים הסוחרים כדי לקנות תבואה בכמות גדולה מזו שעבורה ישלמו.
בפרק ו' הזכיר הנביא את שבועת ה':
"נשבע ה' אלוהים בנפשו, נאום ה' אלהי צבאות, מתאב אנכי את גאון יעקב, וארמנותיו שנאתי, והסגרתי עיר ומלואה."
בפרקנו חוזר הנביא על השבועה:
"נשבע ה' בגאון יעקב, אם אשכח לנצח כל מעשיהם."
בפרק ה' הזכיר הנביא את יום ה':
"הוי המתאווים את יום ה'. למה זה לכם יום ה' הוא חושך ולא אור... הלוא חושך יום ה' ולא אור, ואפל ולא נוגה לו."
ושוב, באה בפרקנו השלמה לנבואה ההיא:
"והיה ביום ההוא נאום ה' אלוהים, והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור. והפכתי חגיכם לאבל, וכל שיריכם לקינה, והעליתי על כל מתנים שק, ועל כל ראש קרחה, ושמתיה כאבל יחיד, ואחריתה כיום מר."
בפרק ב' תאר הנביא את החטא כלפי הנביאים:
"ועל הנביאים צויתם לאמר: לא תנבאו."
ישראל מפסיקים את נבואת הנביאים שה' שלח, עתה מתאר הנביא את העונש שיבוא מידה כנגד מידה:
"הנה ימים באים נאום ה' אלוהים, והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי נאם לשמוע את דברי ה'. ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. ה'".
הוא המפסיק את הנבואה וישראל מחפשים אותה. ומבאר רד"ק:
"אפילו הבתולות והבחורים, שדרכם להתעסק בתענוגי העולם, יצמאו על דבר ה' לשומעו לאורך ימים, שיפסק מהם יתאוו אליו מאד".
בפרק ה' נשא הנביא קינה על בית ישראל:
"נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל."
עמוס מסיים את פרקנו באותה קינה:
"ונפלו ולא יקומו עוד".
גם פתיחת הנבואה רומזת לחזרה. פרק ג' נפתח:
"שמעו את הדבר הזה אשר דבר עליכם בני ישראל".
את פרק ד' פתח הנביא בקריאה:
"שמעו הדבר הזה, פרות הבשן אשר בהר שומרון."
גם פרק ה' מתחיל באופן דומה:
"שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל".
גם נבואתנו פותחת בקריאה:
"שמעו זאת השואפים אביון..."
יתכן שהנביא רומז בדבריו אל הרעש שהזכיר בתחילת הספר:
"העל זאת לא תרגז הארץ, ואבל כל יושב בה"
וכך אמר בתחילת הספר, שנתיים לפני הרעש:
"ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו, ואבלו נאות הרועים, ויבש ראש הכרמל".
פרק ח' הוא אפוא, פרק של חזרות והשלמות.