"כי הנני מקים את הכשדים, הגוי המר והנמהר..."
שיחות בספר חבקוק
מחבר: יהושע רוזנברג
חבקוק א
מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
הזכרנו כי הנושא המרכזי בספר הם הכשדים. חבקוק מתלונןבדברי המבוא לספר על עליית מלכות הרשע של הכשדים ועל הצלחתה. במשא שחזה חבקוק הוא טוען כנגד מעשי העוול של הכשדים, וכנגד הצלחתם. הנביא מתאר את הכשדים ואת מעשיהם. הכשדים הם עם שגר מדרום לבבל, הם כבשו את בבל ושלטו בה עד ששם הכשדים נעשה נרדף לשם בבל. ארץ בבל מכונה ארץ כשדים. הכשדים נלחמו באשור והחריבו את נינוה. אחר כך היכו את מצרים. בשנת 586 לפנה"ס נפלה בידם ירושלים. הנביא מתאר את הכשדים כגוי אכזרי המטיל את אימתו על העמים:
"כי הנני מקים את הכשדים, הגוי המר והנמהר, ההולך למרחבי ארץ, לרשת משכנות לא לו. איום ונורא הוא, ממנו משפטו ושאתו יצא. וקלו מנמרים סוסיו, וחדו מזאבי ערב, ופשו פרשיו, ופרשיו מרחוק יבואו, יעופו כנשר חש לאכול."
כדי לתאר באופן חד את עצמתם ואכזריותם של הכשדים משתמש הנביא בדימויים רבים. הדימוי מבליט את המתואר באמצעות העלאת קווי דמיון של תכונות, התנהגויות או משמעות של דברים המוכרים וברורים לשומע. הדימוי פונה אל דמיונו של האדם או אל הרגש.
"קלו מנמרים סוסיו וחדו מזאבי ערב."
זריזותו של הנמר, היא דבר מפורסם. הסוסים היו עיקר כוחו של הצבא. צבא בעל חיל פרשים גדול אשר סוסיו מהירים, הוא בעל כושר התקפה גדול. כבר ביציאת מצרים אנו שומעים על צבאו המצוייד של פרעה:
"וירדפו מצרים אחריהם, וישיגו אותם חונים על הים, כל סוס רכב פרעה, ופרשיו וחילו."
בפתיחת פרשת החוזרים מערכי המלחמה בספר דברים נאמר:
"כי תצא למלחמה על אוייבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם..."
הנביא הרוצה לתאר את מהירות סוסיו של צבא הכשדים מדמה אותם לנמרים. בתקבולת מדמה אותם הנביא ל"זאבי ערב", שגם הם ידועים בזריזותם. הזאב היה חיה שכיחה מאוד בארץ בתקופות המקרא. המשנה במסכת בבא קמא פ"א מ"ד מונה את הזאב בין החיות המועדות:
"הזאב והארי והדוב והנמר הברדלס והנחש - הרי אלו מועדין".
הכל היו מודעים לתכונותיהם של בעלי חיים אלה. כדי להגביר את התיאור לא משתמש הנביא בכ' הדימוי או במילה "כמו" הרגילה בדימויים, אלא משתמש ב'מם' של הפלגה. סוסיו קלים יותר מנמרים, ומהירים יותר מזאבי ערב.
בהמשך מדמה הנביא את הפרשים לנשרים:
"ופרשיו מרחוק יבואו, יעופו כנשר חש לאכול."
הנשר אינו העוף הדורס הנקרא בגרמנית "אדלר" או "איגל" באנגלית, זה הוא העיט. הנשר הוא עוף אוכל נבלות הצולל במהירות ממרום לקראת טרפו. הנפילה היא מהירה. הנשר, הגדול בעופות ארץ ישראל, נקרא כך כנראה על שם צוארו הארוך, נטול הנוצות, המאפשר לו להכניס את ראשו לנבלה מבלי להתפש. הצואר נראה כאילו נשרו הנוצות ממנו. הנשר נחשב כעוף קל. וכך אומרת המשנה במסכת אבות פ"ה מ"כ:
"הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים."
וכך מקונן דוד על שאול ועל יהונתן בנו:
"שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם, לא נפרדו, מנשרים קלו מאריות גברו".
על הצירוף: "הגוי המר והנמהר..." מעיר פרופ' טור-סיני שהוא מצרף שתי תכונות, שאינן עולות כל כך יפה ביחד. והוא משער: ואולי המכוון, המהיר והנמהר.
בפירוש דעת מקרא מצטט מנחם בולה ז"ל את עמוס חכם המפרש בשם אביו, נח חכם:
'המר' העובר ממקום למקום, וכן אחת ההוראות של השורש 'מרר' בערבית. ואם כן 'מר ונמהר' הן שתי מילים שוות בהוראתן וקרובות בצלילן.
ירמיה המתאר את הרעה שתבוא מן הצפון משתמש אף הוא בדימויים דומים:
"עלה אריה מסובוכו, ומשחית גויים, נסע, יצא ממקומו, לשום ארצך לשמה... הנה כעננים יעלה, וכסופה מרכבותיו, קלו מנשרים סוסיו, אוי לנו כי שודדנו."
אך לא רק מהירים היו הכשדים אלא מפורסמים באכזריותם. כל מטרתם היא השוד והחמס:
"כולו לחמס יבוא, מגמת פניהם קדימה ויאסף כחול שבי".
לא רק שהם מקבצים שבויים רבים כחול, הם מבזים אותם ולועגים להם:
"והוא במלכים יתקלס, ורוזנים משחק לו..."
הנביא פונה אל הקב"ה שנתן כח לכשדים ומדמה את מעשיהם למעשה הדייג הלוכד דגים בחרמו או צד אותם בחכתו:
"כולו בחכה העלה, יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו, על כן ישמח ויגיל."
והנביא מסיים בשאלה:
"העל כן יריק חרמו, ותמיד להרוג גוים לא יחמול?"
האם יוכל עם הכשדים להמשיך במעשיו ?