כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלהים מעולות
מחבר: יהודה איזנברג
הושע ו
שיחות בספר הושע
בפרק ו של ספר הושע מצוי דיאלוג בין הנביא לבין העם. הדיאלוג מיוחד במינו: הנביא מדבר בשם העם, ובשם האלקים גם יחד. את העם הוא מצטט כאומר "לכו ונשובה אל ה', כי הוא טרף וירפאנו, יך ויחבשנו..." ותשובת ה': "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלהים מעלות" [ו].
הפסוק מכיל שני זוגות מושגים: "חסד" מקביל ל"זבח", ו"דעת", מקבילה ל"עולה". אנו מכירים את קרבן העולה - זהו קורבן מוגדר, מוכר. קורבנות התמיד שהוקרבו בכל יום, הם קורבנות עולה. אדם יכול גם לנדב קרבן עולה מרצונו. אך מהו זבח? הזבח הוא קרבן השלמים. גם הוא קרבן שאדם מקריב מרצונו, כקרבן נדבה. ההבדל בין קרבן עולה לקרבן שלמים הוא בכך שקרבן עולה קרב כולו על המזבח, ואין הבעלים, אף לא הכוהנים אוכלים ממנו, ואילו קרבן שלמים מתחלק לשלשה: חלק אחד קרב למזבח, חלק אחר אוכלים הכוהנים, וחלק שלישי - הבעלים, המנדב את הקורבן, או כל אדם אחר. לכן קרוי קרבן זה "שלמים" - מלשון שלום, כי הוא מתחלק בין כל השותפים לעבודת האלקים, וכמו עושה שלום ביניהם.
ועכשיו אנחנו צריכים להבין מה הקשר בין עולה לדעת, ובין חסד לקרבן השלמים.
יש פסוק המזכיר את צמד הקורבנות שאנו עוסקים בהם, בסיטואציה רחוקה וזרה. גם שם מוזכרים עולה וזבח. המקום הוא מרגלות הר סיני. והזמן: מיד לאחר יציאת מצרים. יתרו חותן משה שומע את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל, והוא יוצא למדבר, ומביא אתו את צפורה אשת משה, ואת שני בני משה. לאחר הפגישה, הנאומים וההתרגשות, אומר יתרו: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, כי בדבר אשר זדו - עליהם." ולאחר הצהרה זו עושה יתרו מעשה: "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים, ויבוא אהרון וכל זקנה ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים" [שמות יח יב]. יתרו מביא שני קורבנות, בדיוק את שני הקורבנות שמזכיר הושע: עולה וזבחים. מה משמעות קורבנות אלה?
הקורבנות הם משני סוגים ראשיים: קורבנות חובה, וקורבנות נדבה.
קורבנות החובה הם קורבנות שאדם מביא על חטא מוגדר. חטאת מביאים על לא תעשה שיש בה כרת. אשם מביאים על שבועת שקר.
קורבנות נדבה הם קורבנות שאם מביא מרצונו. ומתי אדם רוצה להקריב קרבן? אם קרה לו משהו. והמשהו יכול להיות משהו משמח, ואדם מקריב קרבן להודות לה' על הדבר שקרה לו. והוא יכול גם להיות כביטוי למוסר כליות, לחרטה על מעשה שעשה.
קרבן עולה מכפר על הימנעות מעשיית מצווה, ועל הרהורי עבירה. מתי אדם נמנע מלקיים מצוות עשה? כאשר הוא עסוק בעניינים אחרים, החשובים בעיניו יותר, ואין הוא מתפנה לקיים מצווה. ומתי אדם מהרהר בעבירות? כאשר הקשר שלו עם האלקות חלש יותר מאשר הקשר שלו לעולם התענוגות. כנגד שני אלה בא קרבן עולה. שני אלה מסמלים את הנתק שבין אדם לאלהיו. הוא שוכח את חובותיו לאלקים, והוא מפנה את תשומת לבו לעולם של הנאות הגוף. אין הוא יודע את אלהיו, הוא יודע את עולמו שלו. ועל כך אומר הושע: "ודעת אלהים - מעולות". במקום לעזוב את האל, ולחזור ולהיזכר בו בעזרת קרבן עולה, מוטב כי תדע את האלקים, ואז לא תזדקק לקרבן עולה.
קורבנות השלמים, תפקידם אחר: הם באים להשרות שלום בין בני אדם. שלמים - מלשון שלום. אדם שאינו מסוגל לחיות בשלום עם שכניו, קרבן השלמים מסייע לו להשלים עמם. באופן טכני הקורבן עושה זאת: קרבן שלמים צריך לאכול תוך יומיים: שני ימים והלילה שביניהם - זהו הזמן המוקצב לאכילת שלמים. כאשר אדם מביא קרבן זה, הוא חייב לחלק את בשרו עם חבריו ואוהביו, כי לבדו לא יכול לאכול את הקורבן ביומים. ומסיבת רעים זו, שאדם עושה לחבריו, היא שלב ראשון בכינון יחסי אהבה בין הבריות.
עכשיו אנו מבינים את מעשיו של יתרו. הוא מגיע למשה חתנו. ישראל יצאו ממצרים, והדבר עורר הדים בעולם כולו. יתרו ארח את צפורה ואת בניה בביתו. עכשיו הזמן לאחד את משפחת משה. גם יתרו בא אתם [אם כי לא ברור אם נשאר אם לא]. וכשהוא מגיע אליהם, הוא צריך להצהיר שתי הצהרות: על אמונתו באלוקים, ועל נאמנותו למשפחתו ולישראל. והוא עושה זאת במילים ובמעשים. הוא אומר: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים..." הוא מקריב "עולה וזבחים לאלהים", ואחר כך "ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים". הקורבנות שהביא מתייחסות לקשר של האדם לאלהיו, ולחבריו. הוא מקים קשר זה בקורבנות, והוא מצהיר אל אמונתו בה', והוא יושב לאכול לחם עם משה ואהרן וזקני ישראל.
וכך אומר הושע לשומעיו: "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלהים מעלות" [ו]. במקום לשכוח את האלקים, ולהיזכר בו בעזרת עולות - עדיף דעת אלהים. ובמקום לשכוח לעשות חסדים, ולאחר מכן לתקן זאת בעזרת שלמים - עדיף כי תעשו חסד עם חבריכם, ותמנעו מהביא שלמים כדי לתקן את מה שקלקלתם ביחסיכם עם הסובבים אתכם.