מימי הגבעה חטאת ישראל
מחבר: יהודה איזנברג
הושע י
שיחות בספר הושע
יש מקומות ששמם הופך להיות סמל. תל חי אינה רק שם מקום, היא סמל לאחיזה, לגבורה, לעמידה על הזכות. גם סדום ועמורה אינם רק מקום, אלא סמל להתנהגות, לרשעות, לאטימות.
הושע רואה את גבעה - הלא היא גבעת בנימין, צפונית לירושלים, כסמל לדבקות בחטא, לעזיבת האלקים.
ט. מימי הגבעה חטאת ישראל שם עמדו
לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלוה:
מה פירוש האות מ' במילה "מימי הגבעה"? האם פירושה מאז ימי הגבעה, או שמא: יותר מימי הגבעה - חטאת ישראל. שני הפירושים אפשריים, כי הדרך בה הושע מזכיר את גבעה מעידה על תפיסת העיר כסמל לכל חטא.
מה אירע שם בגבעה? הסיפור הראשון ידוע: מעשה פילגש בגבעה. איש ופילגשו ונערו עוברים ליד גבעה, והם מחפשים מקום ללון. רק זקן אחד, שגם הוא אינו מקומי בגבעה, מוכן להלין אותם. ומיד מתגלגל המעשה כמו רפליקה של סיפור לוט והאורחים בסדום:
שופטים פרק יט
כא. ויביאהו לביתו ויבל לחמורים וירחצו רגליהם ויאכלו וישתו:
כב. המה מיטיבים את לבם
והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל
נסבו את הבית מתדפקים על הדלת
ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמר
הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו:
כג. ויצא אליהם האיש בעל הבית ויאמר אלהם
אל אחי אל תרעו נא אחרי אשר בא האיש הזה אל ביתי
אל תעשו את הנבלה הזאת:
האיש מוציא את פילגשו לאנשי גבעה, הם מתעללים בה עד שהיא מתה. והתגובה בעם ישראל:
שופטים פרק יט
ל. והיה כל הראה ואמר לא נהיתה ולא נראתה כזאת
למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה
שימו לכם עליה עצו ודברו:
בני ישראל מבקשים לשפוט את הפושעים, אבל בני גבעה מגינים עליהם. התוצאה: בני ישראל יוצאים למלחמה על גבעה
שופטים פרק כ
יב. וישלחו שבטי ישראל אנשים בכל שבטי בנימן לאמר
מה הרעה הזאת אשר נהיתה בכם:
יג. ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם
ונבערה רעה מישראל ולא אבו בני בנימן לשמע בקול אחיהם בני ישראל:
יד. ויאספו בני בנימן מן הערים הגבעתה לצאת למלחמה עם בני ישראל:
ועל קרב זה אומר הנביא הושע:
הושע פרק ט
ט. העמיקו שחתו כימי הגבעה יזכור עונם יפקוד חטאותם:
הושע פרק י
ט. מימי הגבעה חטאת ישראל שם עמדו, לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלוה:
עכשיו, שאנו יודעים את הדימוי ברקע דבריו של הנביא, אנו יכולים להבין את רמזיו ואת דבריו לעמו.
הנביא טוען: אתם תקועים באותה מנטאליות של בני בנימין בגבעה. מימי הגבעה... שם עמדו. אתם עדיין עומדים שם בגבעה. ומה היה שם בגבעה? בני בנימין בגאווה חסרת יסוד, בטוחים כי "לא תשיגם בגבעה מלחמה". כי כל ישראל העולה עליהם למלחמה לא יוכל להשיגם. בסתר ליבם הם מבינים כי נעשה עוול, וכי המלחמה היא "מלחמה על בני עלוה" [עלווה - במשמעות עוולה, וכמוהו במקרא רבים: שמלה-שלמה, זועה-זעוה]. אבל מול ההרגשה הפנימית כי הם מגינים על בני עוולה, קיימת ההזדהות החברתית: עם השבט, עם התנועה, עם המפלגה. ומה בכך שנעשה מעשה עוולה - המעשה נעשה על ידי חברי, אחי, ועלי להגן עליהם בכל מחיר.
והנביא מתאר במילים רועמות את התוצאה של אחוות אחים זו, בפסוק ט':
"וקם שאון בעמך, וכל מבצריך יושד,
כשוד שלמן בית ארבאל, ביום מלחמה,
אם על בנים רטשה"
המפלגה, השבט, השכונה, אינם מטהרים את העוול. והמגן על מעשי עוול בשל כך, היא בסופו של דבר שותף למפלה במלחמה.