זובחי אדם עגלים ישקון / יהודה איזנברג
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

זובחי אדם עגלים ישקון

מחבר: יהודה איזנברג

הושע יג

שיחות בספר הושע

זובחי אדם עגלים ישקון

 

בפרק יג מופיעה נבואה קצרה, בסגנון טלגרפי, כסגנונו הרגיל של הושע. שלשה פסוקים בה בנבואה:
 
א) כדבר אפרים - רתת. נשא הוא בישראל
ויאשם בבעל וימת:
ב) ועתה יוספו לחטא ויעשו להם מסכה מכספם
כתבונם עצבים מעשה חרשים כלה להם
הם אמרים זבחי אדם עגלים ישקון
ג) לכן יהיו כענן בקר וכטל משכים הלך
כמץ יסער מגרן וכעשן מארבה:
 
ננסה להבין את הרעיון המרכזי של נבואה זו:

כדבר אפרים - רתת. - כאשר אפריים מדבר - פוחדים כולם, רוטטים כולם.
נשא הוא בישראל - המשפט אינו ברור כל צרכו
ויאשם בבעל וימת: - כאשר הוא אשם בגלל עבודת הבעל - הוא נחשב כמת.
ועתה יוספו לחטא - בני ישראל מוסיפים חטא על פשע: הם ממשיכים חטאי ירבעם
ויעשו להם מסכה מכספם- הרמז כאן ברור: עגלי הזהב של ירבעם, בדן ובבאר שבע
כתבונם עצבים - הם בונים את העצבים, הפסילים בתבונתם
מעשה חרשים כלה - הושע רומז כאן לפעולת החרש עושה הפסילים, כמו ישעיהו
בנבואותיו על עושי האלילים
להם הם אמרים - עליהם אומרים [האומרים]:
זבחי אדם עגלים ישקון: - מי שזובח בני אדם - נושק לעגלים. או להפך: אין הם מרגישים סתירה בין השנים: להרוג בני אדם, ולנשק לעגלים.

לא נכנס לפרטי הדברים של הושע, ונעמוד על העיקר. תהליך ההתדרדרות הוא ברור: אתה מתחיל בעבודות אלילים, שוכח את ההבחנה בין אמת ושקר, בין בורא העולם לבין הנבראים, סופך שאינך מבחין בין אדם לבהמה. רגישותך המוסרית הגדולה מביאה אותך להזדהות עם הטבע, ובקונסטלציה מסויימת תעדיף את העגל על פני האדם.

המדרש מושך לכוון זה, וכך הוא מבאר את הפסוק:
 
תלמוד בבלי סנהדרין דף סג עמוד ב
אמר רבי יצחק: מאי דכתיב הושע י"ג ועתה יוספו לחטא ויעשו להם מסכה מכספם כתבונם עצבים וגו' מאי "כתבונם עצבים"? מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו, ומניחה בכיסו, בשעה שזוכרה מוציאה מתוך חיקו ומחבקה ומנשקה. מאי "זבחי אדם עגלים ישקון"? אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: שהיו כומרים נותנים עיניהם בבעלי ממון, ומרעיבים את העגלים, ועושין דמות עצבים ומעמידין בצד אבוסיהן, ומוציאין אותן לחוץ, כיון שראו אותן - רצין אחריהן וממשמשין בהן. אומרים לו: עבודה זרה חפץ בך, יבא ויזבח עצמו לו.
 
פירוש הדברים לפי רש"י, הוא זה: הם מאמנים את העגלים לרדוף אחרי דמויות של העשירים. וכאשר העגלים, המוקדשים לפולחנות האלילים רודפים אחרי האנשים שאומנו לרדוף אחריהם, מסבירים הכמרים את הרדיפה ואומרים לאיש "עבודה זרה חפץ בך, יבא ויזבח עצמו לו". התרגיל הזה מוכר לנו מאז ומעולם: האינקווזיציה הנוצרית התפרנסה מהחרמת כספם של היהודים שהועלו למוקד, הנאצים מימנו את רצח היהודים מכסף יהודי שהוחרם. ואף הכמרים, במדרש אגדה זה, משכנעים בני אדם לזבוח את עצמם לעבודה זרה, ואינם שוכחים לבדוק מה יהיה גובה הירושה שאיש זה יוריש לכמרים מנהלי הפולחן.

פסוק זה עלה בתקופה חשוכה אחרת לעם ישראל, ואני רוצה לספר עליה כאן. תנועות צער בעלי חיים רווחו בתחילת המאה, ואחת מפעולותיהן הייתה מלחמה נגד השחיטה היהודית. השיטה אינה הומאנית, היא מפחידה את הבהמה, והיא מצערת אותה. אפשר, כמובן, ללכת עם גישה זו עד הסוף ולומר: הבהמה היא יצור כמונו, אין לשחוט אותה בכל דרך. אבל הכרזה כזאת תוריד מן השולחן את השניצל הוינאי ושאר מאכלי הבשר. על כן הטענה הייתה מסוג אחר: יש להמם את הבהמה, כדי לטשטש אותה, ולמנוע ממנה את ייסורי השחיטה. סבלם של היהודים, שנמנע מהם לאכול בשר, לא הובא בחשבון צער בעלי החיים. שהרי יהודים אינם בעלי חיים.

אולי מעניין לדעת שני דברים בהקשר זה: מחקרים הוכיחו כי השחיטה היהודית גורמת לבהמה סבל פחות מכל הדרכים האחרות, כי היא כורתת את עצבי התחושה מיד בתחילת השחיטה. ודבר נוסף: בשוויץ המעטירה, השחיטה היהודית אסורה עד היום, בגלל צער בעלי חיים.


וכאן אנו מגיעים לפסוק שלנו: זובחי אדם, עגלים ישקון. כאשר החלה המלחמה הציבורית נגד השחיטה בתואנה של צער בעלי חיים, אמר הרב חיים עוזר גרודזינסקי, ממנהיגו יהודי ליטא, בשנת 1934: זובחי אדם, עגלים ישקון. אנשי צער בעלי חיים אלה לא יהססו לזבוח בני אדם, ולנשק את העגלים.

שנים מעטות לאחר שכתב דברים אלה, פרצה מלחמת העולם. הגרמנים, כידוע, אוהבים בעלי חיים, והם פעילים מאוד בארגונים אלה. החוקים לאסור את השחיטה ללא הימום הבהמה הוטלו בכל מקום שנכבש על ידי הגרמנים. לחוק זה היה יוצא מן הכלל: חזירים מותר היה לשחוט שחיטה רגילה, כי הימום החזיר גורם לכך שטעמו יהיה פחות טוב.

זובחי אדם - עגלים ישקון. כאשר אין ערכים מוחלטים, נוצר היפוך ערכים: האדם פחות חשוב מבעל החיים.