מבוא למלאכי: משא דבר-ה' אל ישראל, ביד מלאכי
שיחות בספר מלאכי
מחבר: יהושע רוזנברג
מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
ספר מלאכי הוא האחרון בסדרת תרי עשר, והוא גם האחרון לספרי הנביאים. בבבלי בבא בתרא י"ד ע"א שנו:
"חגי זכריה ומלאכי סוף נביאים הוו."
ובבבלי יומא ט' ע"ב אנו מוצאים:
"משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה מלאכי, נסתלקה רוח הקדש מישראל."
הכתובת שבראש הספר אינה מוסרת פרטים על זמנו ומקומו של הנביא. היא אינה מוסרת אף את מוצאו. חלוקות הדעות האם מלאכי הוא שמו הפרטי של הנביא, או כינוי. כך למשל מבאר ראב"ע:
"...ולפי דעתי שהוא שמו כאשר הוא כתוב, והוא סוף הנביאים..."
רד"ק מצטט את דברי חז"ל:
"חגי זכריה ומלאכי הם שנבאו בבית שני. ובחגי וזכריה נכתב זמן נבואתם ובמלאכי לא נכתב, ואפשר שהיה האחרון שבהם..."
הפשיטתא והוולגטה מעתיקים את מלאכי ככתבו, ולא מתרגמים אותו, ומכאן שאף הם סברו שזהו שמו של הנביא. לעומת זאת בתרגום השבעים מתורגם: "מלאכו", הם הבינו שזה כינוי לנביא: מלאך, כלומר שליח ה'.
בבבלי מגילה ט"ו ע"א:
"אמר רב נחמן: מלאכי זה מרדכי. ולמה נקרא שמו מלאכי? שהיה משנה למלך. תניא אמר ר' יהושע בן קרחה: מלאכי זה עזרא. וחכמים אומרים: מלאכי שמו."
מנסיונם של ר' יהושע בן קרחה ורב נחמן לזהות את הנביא, ומן העובדה שחכמים הסוברים שזהו שמו חולקים עליהם, נראה, שהם סברו שמלאכי אינו שמו אלא כינוי. גם בתרגום יונתן מתורגם:
"ביד מלאכי דיתקרי שמיה עזרא ספרא."
פתיחת פרק ג' במלאכי:
"הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני",
יכולה אולי לחזק את הדעה שמלאכי אינו שמו של הנביא. גם חגי מכונה מלאך ה' כנאמר בחגי א' יג:
"ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' לעם לאמר"...
אמנם השם "מלאכי" אינו מצוי עוד במקרא, אך אין סיבה שלא לקבלו כשם. שמות במשקל הזה מצויים במקרא. על פי חז"ל במסכת מגילה היה מלאכי מאנשי הכנסת הגדולה. הכנסת הגדולה הייתה גוף מחוקק ומנהיגות במשך כל תקופת הבית השני, מימי חגי ועד שמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה, ולפיכך אין קביעה זו מגדירה במדוייק את זמנו של הנביא. על זמנו של מלאכי אפשר ללמוד מן הרמזים המצויים בנבואותיו.
בפרק א' פסוק ח אומר הנביא: "הקריבהו נא לפחתך". פחה הוא כינוי של המושל ביהודה בתקופת פרס. מדברי הנביא המתלונן בפרק א' פסוק ז: "מגישים על מזבחי לחם מגואל" והקורא בפרק ג': "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי", אפשר להבין שנבואתו היא לאחר השלמת בניינו של הבית השני. כנראה שחי בתקופת נחמיה.
בן סירא מזכיר שנים עשר נביאים ומכאן שהוא כבר כולל את מלאכי ביניהם. בדבריו על אליהו בפרק מ"ח פסוק י' מזכיר בן סירא "להשיב לב אבות על בנים", והדברים מושפעים ממלאכי שנבואתו מסתיימת:
"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא
לפני בוא יום ה' הגדול והנורא.
והשיב לב אבות על בנים
ולב בנים על אבותם."
מכאן שמלאכי נבא קודם זמנו של בן סירא. מלאכי מנבא על אהבת ה' לעמו, על המקדש, על עבודת ה' ועל הכהנים, הוא מגנה נישואי תערובת ומדבר על חורבנה של אדום. כנביאים אחרים שקדמו לו הוא מדבר על יום ה' ואחרית הימים. חלק גדול מנבואותיו הוא אל הכהנים. מדברי מלאכי נראה כי כבוד המקדש ירד בעיני העם, העם שואל 'איה אלוהי המשפט' וחש כאילו נסתלקה שכינה מן הבית, ומזלזל גם בכהנים ובמעמדם. הנביא קובע כי הגורם לכך שאין השכינה שורה בבית הוא חילול ה' על ידי הכהנים ועל ידי העם. הכהנים מזלזלים בשולחן ה', הוא המזבח, ומעלים עליו קרבנות פסולים. גם נישואי התערובת הם תועבה, והבגידה בנשים היהודיות, הן חמס. הטיית המשפט, התועבה והחמס גורמים לכך שתפילתם לא תתקבל וקרבנותיהם לא יהיו לרצון. מלאכי מקווה שהכהונה תטוהר ומעשי הכהנם יתוקנו, הכהן ישוב להיות מלאך ה':
"וטהר את בני לוי וזקק אותם כזהב וככסף,
והיו לה' מגישי מנחה בצדקה."
ואז:
"וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים,
כימי עולם וכשנים קדמוניות".
הנביא משווה לנבואותיו אופי דרמאטי. רוב נבואותיו בנויות במבנה של דו שיח בין הנביא וקהל שומעיו, או בין ה' לעמו. הנביא מרבה להשתמש בסגנון של שאלה באמצעות ה"א השאלה ומילות שאלה כמו: איה, מדוע, מה, במה, מי. הנביא מציג נגודים כדי לחזק את דבריו. כך למשל: "ואהב את יעקב - ואת עשו שנאתי"; "המה יבנו - ואני אהרוס". בכך הוא מתאים את צורת דבריו אל התוכן.