כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו
מחבר: יהודה איזנברג
מיכה ד
שיחות בספר מיכה
פרק ד' בספר מיכה כולל נבואה מוכרת מאוד. כל כך היא מוכרת, עד כי שני נביאים נבאו אותה, וההבדלים בין שתי הנבואות קטנים. נבואת אחרית הימים בישעיהו, ונבואת אחרית הימים במיכה דומות הן. וכך אומר ישעיהו:
ישעיהו פרק ב'
ב. "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים:"
ג. "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים:"
ד. "ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה:" פ
נבואת מיכה דומה לנבואת ישעיהו, אבל יש בה תוספת של שני פסוקים:
מיכה פרק ד'
ד. "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ה' צבאות דבר:"
ה. "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד:"
אנו נתרכז בעיוננו בפסוק השני משני הפסוקים: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד". פסוק זה הוא היפוכה של נבואת אחרית הימים. באחרית הימים ילכו עמים רבים ויבואו להר בית ה'. ואילו סיומה של הנבואה - הפוך: כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו, לא כמותם, נלך בשם ה' אלקינו לעולם ועד. אם כך פירושו של הפסוק, מדוע מסיים מיכה את הנבואה בפסוק כל כך לא מתאים? ישעיהו ידע לסיים את הנבואה באופן טבעי, בתיאור העולם כולו העובד את ה', ואילו מיכה הוסיף תוספת המפריעה להרמוניה של הנבואה.
המדרש קובע את הפסוק במקום מאוד מוגדר בתולדות האנושות: בשלב בו הגויים משווים את עצמם לישראל, אבל עדיין אינם מקבלים את מלכות ה'. וכך מתאר המדרש את הפסוק הזה:
מדרש תהלים (בובר) מזמור א' ד"ה [כ] לא כן
רבי אליעזר המודעי [אומר]: לעתיד לבא באין כל שרי אומות העולם ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה, ואומרים לפניו: ריבונו של עולם, מה נשתנו ישראל משאר אומות? אלו עובדי ע"ז, ואלו עובדי ע"ז, אלו שופכי דמים, ואלו שופכי דמים, אלו מגלי עריות, ואלו מגלי עריות, הללו יורדין לגיהנם, והללו אין יורדין. אמר להם הקב"ה אם כן תרד כל אומה ואומה ואלהיה עמה לגיהנם, ותבדוק את עצמה, וגם ישראל ילכו ויבדקו את עצמם. משיבים ישראל ואומרים לפני הקב"ה, אתה הוא סיכויינו, ואתה הוא סברנו, אין לנו מובטח אלא אתה, אם רצונך עבור אתה בראשינו, ואומר להם הקב"ה אל תיראו שכולכם לובשי שני, זה ברית מילה, שנאמר לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי לא כא), ואף על פי כן אני אלך עמכם, שנאמר כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד (מיכה ד' ה').
לפי מדרש זה, כל העמים, וישראל עמם, הולכים איש בשם אלהיו: יורדים לדין איש ואלהיו עמו. וה' יורד יחד עם ישראל, ומצילם. "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע, כי אתה עמדי".
לפני כשלושים שנה ביקר בישראל האפיפיור פאולוס השישי. יחסיה של הכנסייה עם עם ישראל, ועם מדינת ישראל סבוכים ומפותלים. האפיפיור לא הודיע רשמית למדינת ישראל על ביקורו, והדבר נודע רק מן העיתונות העולמית. הוא גם לא נכנס לישראל בדרך המלך, אלא דרך מגידו, שם, לפי האמונה הנוצרית, יהיה יום הדין האחרון לכופרים ולמאמינים בנצרות.
מדינת ישראל לא יכלה לסרב לביקור, ושרי הממשלה התייצבו במגידו לקבל את האפיפיור. היה זה הנשיא שז"ר, שהיה איש ספר ואיש היודע במקורות היהדות, שהציל את כבוד ישראל. הוא קרא באזני האפיפיור את הפסוק במיכה:
ה. "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד:"
הנשיא זכר את דברי המדרש, ספק אם האפיפיור הכיר אותם.