מה ה' דורש מעמך?
מחבר: יהודה איזנברג
מיכה ו
שיחות בספר מיכה
בשלשה פסוקים מתאר מיכה את הדרישה מן האדם. שני פסוקים מעמידים שאלה: מה רוצה האל מן האדם. והפסוק השלישי נותן תשובה קצרה.
מיכה פרק ו'
ו. "במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה:"
ז. "הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי:"
ח. "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך:"
הפסוק הקובע מה נדרש מן האדם, מנוסח ניסוח חריף: "ומה ה' דורש ממך? כי אם עשות משפט ואהבת חסד.." לפתע נעלמו והלכו כל המצוות כולן, והדרישה מן האדם היא בשלשה תחומים בלבד: עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. והיכן יתר המצוות? התלמוד הבבלי, במסכת מכות, מתאר סדרה מתקדמת והולכת הממצה את המצות, לשון אחר: את הדרישות של האלקים מן האדם, למספר קטן והולך של עקרונות. וכך מתוארים הדברים:
תלמוד בבלי מסכת מכות דף כ"ג עמוד ב'
דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? (דברים ל"ג) "תורה צוה לנו משה מורשה", "תורה" בגימטריא שית מאה וחד סרי (611) הוי, "אנכי" ו"לא יהיה לך" - מפי הגבורה שמענום.
דברי רבי שמלאי אלה מפורסמים, והם הם המקור הראשון למספר המצוות הידוע לנו: תרי"ג מצוות: שס"ה לאווים, רמ"ח עשין. וכל מוני המצוות מיישרים קו עם דרשה זו, ומארגנים את כל המצוות שבתורה כך שיתאימו למספרים אלה: 613 מצוות, בהם 365 מצות לא תעשה, 248 מצוות עשה.
והגמרא במסכת מכות ממשיכה, ומתארת את התכנסות מספר המצוות בספר תהילים:
בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב: (תהלים ט"ו) מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם.
והגמרא מתארת את אחת עשרה התכונות האלה אצל אנשים שונים, החל מאברהם אבינו, וכלה באבא חלקיה שעבד באמונה אצל מעבידו.
הולך תמים - זה אברהם, דכתיב: (בראשית י"ז) התהלך לפני והיה תמים. פועל צדק - כגון אבא חלקיהו. ודובר אמת בלבבו - כגון רב ספרא. לא רגל על לשונו - זה יעקב אבינו, דכתיב: (בראשית כ"ז) אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. לא עשה לרעהו רעה - שלא ירד לאומנות חבירו. וחרפה לא נשא על קרובו - זה המקרב את קרוביו. נבזה בעיניו נמאס - זה חזקיהו המלך שגירר עצמות אביו במטה של חבלים. ואת יראי ה' יכבד - זה יהושפט מלך יהודה, שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו: (אבי אבי) רבי רבי, מרי מרי. נשבע להרע ולא ימיר - כר' יוחנן, דא"ר יוחנן: אהא בתענית עד שאבא לביתי. כספו לא נתן בנשך - אפילו ברבית עובד כוכבים. ושוחד על נקי לא לקח - כגון ר' ישמעאל בר' יוסי. כתיב: עושה אלה לא ימוט לעולם, כשהיה ר"ג מגיע למקרא הזה היה בוכה, אמר: מאן דעביד להו לכולהו הוא דלא ימוט, הא חדא מינייהו ימוט! אמרו ליה: מי כתיב עושה כל אלה? עושה אלה כתיב, אפילו בחדא מינייהו; דאי לא תימא הכי, כתיב קרא אחרינא: (ויקרא י"ח) אל תטמאו בכל אלה, התם נמי הנוגע בכל אלה הוא דמטמא, בחדא מינייהו לא? אלא לאו באחת מכל אלה, הכא נמי באחת מכל אלו.
מה משותף לרשימה של דוד המלך? כולם בתחום ההתנהגות שבין אדם לחברו. התכונה היחידה הפורצת מתחום זה: יראי ה' יכבד. וגם היא על גבול בין אדם לחברו, ובין אדם למקום. והגמרא ממשיכה לתאר את התכנסות הדרישות מן האדם. לאחר דוד בא ישעיהו, והפעם מספר העקרונות על פיהם חי היהודי הוא ששה:
בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב: (ישעיהו ל"ג) הולך צדקות, ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אזנו משמוע דמים, ועוצם עיניו מראות ברע.
וגם כאן ממשיכה הגמרא לתאר את האנשים שחיו על פי עקרונות אלה.
הולך צדקות - זה אברהם אבינו, דכתיב: (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. ודובר מישרים - זה שאינו מקניט פני חבירו ברבים. מואס בבצע מעשקות - כגון ר' ישמעאל בן אלישע. נוער כפיו מתמוך בשוחד - כגון ר' ישמעאל בר' יוסי. אוטם אזנו משמוע דמים - דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק, כגון ר"א ברבי שמעון. ועוצם עיניו מראות ברע - כדרבי חייא בר אבא, דאמר ר' חייא בר אבא: זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. וכתיב: (ישעיהו ל"ג) הוא מרומים ישכון וגו'.
ושוב ממשיכה הגמרא לתאר את התכנסות העקרונות של חיים יהודיים, והפעם היא מגיעה לפסוקנו, לספר מיכה:
בא מיכה והעמידן על שלוש, דכתיב: (מיכה ו') הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. עשות משפט - זה הדין. אהבת חסד - זה גמילות חסדים. והצנע לכת - זה הוצאת המת והכנסת כלה. והלא דברים קל וחומר: ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא - אמרה תורה: והצנע לכת, דברים שדרכן לעשותן בצנעא - על אחת כמה וכמה. חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר: (ישעיהו נ"ו) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: (חבקוק ב') וצדיק באמונתו יחיה.
בקריאה שטחית, נראה כאילו עסקו חז"ל במציאת רשימה של נביאים המצמצמים את המצוות, עד שהם מגיעים למספר הקטן ביותר האפשרי: לחבקוק המעמידן אל אחת: וצדיק באמונתו יחיה.
מהר"ל מפראג, בספרו תפארת ישראל, פרקים נ"ד-נ"ה, עוסק בדברי הגמרא האלה, ונותן להם משמעות עמוקה יותר.
השאלה היסודית צפה מיד: האם כוונת המדרש לומר שדוד הפחית את תרי"ג מצוות והעמיד אותם על אחת עשרה מצוות בלבד? דבר זה אינו הגיוני, ולו מהסיבה הפשוטה שאחת עשרה ה"מצוות" שהעמיד דוד אינן מצוות כלל!
פירוש המדרש, כותב מהר"ל, הוא זה: אחד עשרה הדברים שאמר דוד, הם תאור של שלמות כללית, והם מקבילים לתרי"ג מצוות בכך שהם מציגים שלמות, פחותה אמנם מן השלמות של האיש השומר תרי"ג מצוות, אבל בכל זאת יש כאן שלמות.
ומהי השלמות המתוארת בדברי דוד? "מי יגור באהליך ומי ישכון בהר קדשיך". כדי להתחבר אל האלהות צריך שני דברים: פרישות מן הגופני, מן החומר, ודבקות באלהות, ברוח. והרשימה כוללת את המרכיבים האלה: "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח". יש כאן הינתקות מאהבת הכסף, ענווה, והתחברות לשלמות: יראי ה' יכבד, הולך תמים ופועל צדק.
ומוסיף מהר"ל רעיון נוסף לגבי המספר ,11 שהוא מספר התכונות שמנה דוד. המספר עשר מציין את העולם החומרי. כאשר חז"ל רוצים לציין כי משה רבנו מעולם לא עזב את הקרקע, ועלייתו למרום היא סמלית ולא מוחשית, אמרו "מעולם לא עלו משה ואליהו למעלה מעשרה". אם המספר עשר מסמל את עולם החומר, עולמנו אנו, הרי שהמספר 11 מסמל את הפריצה מן העולם, יציאה מן החומר אל הרוח. על כן, מסביר מהר"ל, מספר התכונות שמצא דוד באיש שידבק בה', הוא אחד עשר. האיש הזה יצא מעולם החומר, ודבק ברוחני.
ישעיהו אומר "הולך צדקות, ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, [אוטם אזנו משמוע דמים], עוצם עיניו מראות ברע" (ישעיה ל"ג ט"ו). ששה עקרונות כלליים, הכוללים את המצוות כולם, ויכולים לשמש להם מסגרת כוללת. כיצד כוללים אלה את הדרך לשלמות האדם? משיב על כך מהר"ל: ששה אלה מיצגים את אברי האדם הראשיים. הולך צדקות - הרגלים. דובר מישרים - הפה. מואס בבצע מעשקות - הלב, מקום התחושות. נוער כפיו מתמוך בשוחד - הידיים. אוטם אזנו משמוע דמים - האוזניים. עוצם עיניו מראות ברע - העיניים. יש כאן תאור של ארבעת החושים: ראיה ושמיעה, דיבור ומישוש. ועמם התנועה והתחושות. דברי ישעיהו, אומר מהר"ל, מגדירים את האדם השלם: אדם זה שולט בחושיו, שולט בדרכיו, ושולט בנטיות לבו. אדם כזה "הוא מרומים ישכון, מצודות סלעים משגבו, לחמו ניתן מימיו נאמנים". הוא ראוי לדבקות באלוהות, ברוח.
והמדרש ממשיך ומגיע לפסוקנו, לדברי מיכה. "בא מיכה והעמידן על שלוש, שנאמר הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו' ח'). גם שלושת ההתנהגויות האלה מביעות שלמות. יש כאן תיאור של שתי תכונות היסוד של ההתנהגות החברתית: חסד ומשפט. אלו שתי התנהגויות מנוגדות: המשפט סבור כי ייקוב הדין את ההר, והחסד מעגל פינות, מרכך את הקשיים, ומעדן את הלבבות. הגמרא מפרשת את שלשת הדרישות של מיכה כמתייחסות למשפט, חסד, וגם להכנסת כלה וקבורת המת. "הצנע לכת", מפרשת הגמרא, מתייחס לחובה לשמח את הכלה בשמחתה, ולקבור את המת. מהו הקשר של אלה ליסודות המשפט והחסד? משיב מהר"ל ואומר: הכנסת כלה לוויית המת הם תחום הביניים: הם בין המשפט והחסד. חובה לעשות את שני אלה, כי בלעדיהם לא יהיה קיום לאדם ולחברה. אבל העושה זאת, מתנדב לעשות את מעשהו הטוב. אם כך, כותב מהר"ל, יש בדברי מיכה התייחסות לצדק, לחסד, ולתחום הביניים. מיכה מכסה את כל התנהגויות האדם.
והגמרא ממשיכה ומביאה את דברי ישעיהו, הממשיך ומרכז את הדרישות מן האדם. הפעם דורש ישעיהו שתי דרישות בלבד: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה... (ישעיהו נ"ו). ישעיהו מוותר על תחום הביניים, ומציב שתי דרישות, הכוללות את התנהגות האדם באשר הוא: משפט וצדקה.
ולבסוף בא חבקוק, והוא מעמיד את התנהגות האדם המבקש אלהים על עניין אחד, על תכונה אחת: וצדיק באמונתו יחיה. (חבקוק ב'). האדם החי על פי אמונתו, משיג את הכל: את הצדק ואת החסד, את המשפט ואת תחומי הביניים. הוא מסוגל להינתק מן החומר ולדבוק ברוח. האמונה, אומר חבקוק הנביא, היא חזות הכל. צדיק, באמונתו יחיה.