כי נפלתי, קמתי
מחבר: יהושע רוזנברג
מיכה ז
מתוך שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
הנבואה האחרונה של פרק ז' היא נבואת נחמה. נבואת תקוה לתקומת ציון. הנבואה מתחלקת לארבעה חלקים השונים זה מזה בסגנונם, אך מתאחדים לרעיון אחד. המיוחד בנבואות אלה, שהן מעוצבות כשיחות בין הנביא לעם, ובין כנסת ישראל ואוייבתה. ומשלבות דברי התבוננות ומחשבה בתוך הדברים.
בקטע הראשון, פסוקים ח-י, מדבר הנביא בשמה של ציון. היא אומרת לאויבתה לבל תשמח במפלתה, שהרי עתיד ה' להקימה. ציון מעודדת את עצמה ובטוחה כי תקום מנפילתה בזכות התקוה שה' יאיר את חשכת המצוקה.
"כי אשב בחושך - ה' אור לי".
ציון מכירה בחטאיה ומבינה שהצרות שבאו לה הן עונש על החטא:
"זעף ה' אשא, כי חטאתי לו".
ומבאר רד"ק:
"...אני נושא וסובל זעף ה' ומצדיק עלי את הדין".
כנסת ישראל מצפה לישועת ה' אשר תביא כלימה וכניעה לאויבת.
"עד אשר יריב ריבי ועשה משפטי, יוציאני לאור אראה בצדקתו. ותרא אויבתי ותכסה בושה."
הנביא פונה אמנם אל האויבת אך דבריו מכוונים אל אנשי יהודה. הוא מנסה בדבריו לעודדם ולחזק את לבם. כנראה נאמרים הדברים בשעה קשה, שעה שביטחון העם בישועת ה' קטן. הנביא מעודד את העם כדי שיחדש את אמונתו ואת תקוותו לישועה.
בספרו על מיכה אומר פרופ' שמואל וורגון:
"קטע זה מתאים היה להיאמר בשעת הפורענות, שבאה על יהודה בעת מסע סנחריב מלך אשור. מסתבר, שלצד הפורענות הפיזית, שהמיטה אשור על יהודה, נפגע גם הביטחון בישועת ה'. האוייבת שהנביא פונה אליה היא ממלכת אשור, הנתפשת אצל הנביא כמחרפת ומגדפת את ה'. על יהירותה של אשור ועל חירוף אלוהים שבהתנהגותה מצביע גם נאום רבשקה, המלגלג על בטחונו של העם באלוהיו, בהעריכו כי אין זה אלא ביטחון שווא. לפי הערכת רבשקה, כוחו של אלוהי ישראל אינו עולה על כוחם של אלוהי שאר העמים, ולכן כופר נציג ממלכת אשור ביכולתו להציל את ארצו ואת עמו. לקראת סוף מסע סנחריב משנה מיכה את גישתו, ומנביא מוכיח בשער הוא הופך להיות נביא מעודד, הנוסך בעמו המיואש תקווה לישועה."
בקטע השני מעודד הנביא את ציון. הנביא מנבא את בואו של יום ישועת ה'. "יום לבנות גדריך" הגולים ישובו ממרחקים, מכל ארבע קצוות הארץ:
"יום הוא ועדיך יבוא, למני אשור וערי מצור, ולמני מצור ועד נהר וים מים והר ההר".
הנביא מנבא כי הבטחת ה' בתורה, בספר דברים תקויים:
"ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך...".
יש המבארים כי הנביא מדבר כאן על הרחבת גבולות הארץ לגבולות שהובטחו לאבות. מיכה אינו מתכוון לקבוע במדוייק את גבולות הארץ. הוא מנסח את דבריו כך, שיעוררו אצל שומעיו זכרונות של ההבטחות בתורה על גבולות הארץ. נזכרים כאן המקומות הנזכרים בעת ציון גבולות הארץ בתורה. בברית בין הבתרים הובטח לאברהם אבינו:
"לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת..."
במלכים ובישעיה מכונה מצרים: "יאורי מצור" ולפי זה ערי מצור כאן מקבילה למצרים. נהר הוא כינוי לממלכת אשור. הצורה בה מבטא הנביא את הדברים רומזת אולי לנאמר בספר שמות:
"ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים, וממדבר עד הנהר..."
בחלק השלישי פונה הנביא לה' בתפילה ומבקש ממנו שישוב וירעה את צאן מרעיתו.
"רעה עמך בשבטך, צאן נחלתך"...
רשעי הגויים ימלאו פחד ויראה מפני ה'.
"אל ה' אלוהנו יפחדו, ויראו ממך."
הנביא מזכיר את הבטחת ה':
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
בחלק האחרון שיר תהילה לה' על ישועתו. ה' יכפר את עוון שארית נחלתו ויקיים להם את ברית אברהם, כאשר נשבע בימי קדם. ישראל עתידים להיגאל ולשוב לארצם, וחטותאיהם יסלחו להם. הגאולה תבוא הן למען שם ה', שלא יתחלל בגויים, האומרים "איו ה' אלוהיך", והן למען ברית אבות. חתימת הנבואה הזאת היא גם החתימה לספר כולו. הנביא חותם בשבועה שנשבע ה' לאבות, שבועה שאינה בטלה לעולם:
"אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם".