ספר יונה

מחבר: שלמה דב גויטיין

קטעים מתוך: אומנות הסיפור במקרא, "עיונים" למדריך ולמורה, הסוכנות היהודית, מח' לעליית ילדים ונוער, תשט"ז

ספר יונה הוא סיפור, אך ברור שלא נכתב לשם הסיפור עצמו, אלא כדי ללמד מוסר השכל. ובכל זאת אינו אלא סיפור. אם כן, מוסר ההשכל שבו לא ניתן במפורש, אלא צריך דרש ולימוד. מכאן הריבוי של תפיסות שונות ומשונות של הספר, ומכאן גם הקסם המיוחד אשר לו. עדות לקסם הזה היא הספרות הפרשנית העצומה, שנתגבבה במשך דורי דורות סביב לארבעת הפרקים של ספר יונה. אחרי שנכתב כל כך הרבה על ספר כל כך קטן, אפשר אולי להתייאש מלמצוא את ההבנה הנכונה של הספר בכלל. אך דווקא סקירה על תולדות הפרשנות מימי חכמי התלמוד ועד המחקרים האחרונים מראה מצד אחד כמה קווים קבועים ומגלה מצד אחר הרבה פנים שלא היו ידועים מקודם. על כן מותר לקוות שהמבחן החדש שאני עומד לנסותו כאן במסגרת הדיון על מלאכת הסיפור בתנ"ך בכלל, יוסיף ויסייע להבנה נכונה, מתאימה לדורנו, של ספר זה.

האל והאדם

ספר יונה עוסק בשתי בעיות, הצמודות זו לזו: א) האל והאדם. ב) משרת הנביא.

מה שבעל הספר בא ללמדנו בנוגע לבעיה הראשונה נאמר מפורש: "אתה ה' כאשר חפצת עשית" (א', י"ד). האל כל-יכול, האדם - במקרה שלפנינו: הנביא - סופו לעשות, מוכרח לעשות, על ידי ניסיונות קשים ומשונים מה שהאל מטיל עליו. אך יש צד אחר של יחס האדם לבוראו: "אולי יתעשת האלוהים ולא נאבד" (א,ו). "מי יודע, ישוב ונחם לנו האלוהים ולא נאבד" (ג,ט). תשובה ותפילה גורמות, שהאלוהים ישנה את גזרותיו. אין האל מוכרח לשנותן; יש כאן: אולי. כי הוא, כפי שלמדנו, כל יכול. אך טבעו של האל, אם אפשר לומר כך, הוא "חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד, ונחם על הרעה" (ד,ב). טבעו של האל מתגלה לא בלבד ברחמיו על המלחים ועל אנשי נינוה אלא גם בארך אפיו כלפי נביאו, הנוהג, בייחוד בפרק ד', לכאורה כמו ילד מתחטא.

גם בנוגע לטבע האדם מראה ספרנו השקפה אופטימית מאד, גם אם זו לא בוטאה במלים מפורשות. כשבאים אותות השמים כמו הסערה בפרק א' או בשורת הנביא בפרק ג', מיד מאמינים בני האדם וגומרים בלבם ללכת בדרך הטובה. ספר יונה איננו מתנגד, כפי שחשבו אחדים, לצורות החיצוניות של עבודת האל. המלחים זובחים זבח (א, ט"ז). אנשי נינוה לובשים שק וצמים (ג, ה). העבודה של האברים היא דבר מובן מאליו בעיני המחבר. אבל העבודה שבלב היא עיקר אצלו - השווה מה שנאמר על המצפון הרגיש של המלחים שאינם רוצים במות יונה, אף על פי שהודה שהוא סיבת צרתם, או על התשובה והסרת החמס החברתי של אנשי נינוה. מיוחד לספרנו הוא שמחוץ לנביא עצמו האנשים הנזכרים בו הם כולם שלא מישראל. על דבר זה אנו מוכשרים לעמוד רק אחרי שדנו בבעיה השנייה והעיקרית של הספר: משרת הנביא.

עבד מתפרץ

מפני אדוניו הסיפור פותח בבריחת יונה מלפני ה'. כבר קדמונינו כתבו שיונה ברח לתרשיש מפני שאין שכינה שורה בחו"ל, ועל מקום זה הסתמכו רבים מן החוקרים החדשים כדי להראות על השקפת האלוהים של ישראל. אמנם, יונה עצמו קורא לאלוהיו "אלהי השמים אשר עשה את הים ואת היבשה". בזה רואים אי עקיבות אופינית לרוח הדתית. אך איזה טעם יש בבריחה לתרשיש אם האל מדבר אחר כך עם יונה בנינוה? במה טובה נינוה מתרשיש? שוב נראה לי שיש להגיע להבנה הנכונה, אם נשים לב ללשון של הסיפור. "מלפני ה'" נאמר פעמיים ובהדגשה. הרי כך מציין אליהו הנביא את שליחותו: חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו (מ"א, י"ז, א') וכן אלישע: חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו (מ"ב ג', י"ד). הנביא הוא עבד ה' העומד לפניו, העומד בסודו. יונה נוטש את שליחותו ובורח כעבד המתפרץ מפני אדוניו. אלוהים שלחו מזרחה לנינוה, הוא בורח תרשישה לקצה המערב.

עבדים נאמנים

אך לאלוהים יש עבדים הרבה. למשל, הרוח. "עושה מלאכיו רוחות" (תהל' ק"ד, ג'). יונה מבין את הרמז, אך מתעקש. ה' הטיל רוח גדולה בים, אך יונה יורד לירכתי הספינה. בשעת סכנה פורצים כל נוסעי האנייה אל הסיפון, ואילו יונה יורד וישן; מות וחיים אחת הם לו. יפה אמר ר' נתן: לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים (ילקוט שמעוני). מובן מאליו, שהוא ביקש לעשות זאת על ידי אחרים כמו שאול או כמו אבימלך. איבוד עצמו בידי עצמו לא שמענו בכל התנ"ך אלא פעם אחת: אצל אחיתופל, שמצבו היה אמנם, כפי שנבין להלן, לא בלי דמיון למצבו של יונה.

הגורל הוא האות השני שניתן ליונה: אך עדיין הוא עומד במרדו. אם הבינונו מקודם ממעשהו של יונה שאינו חושש למות, הרי שומעים אנו זאת עכשיו מפיו בפירוש. זה מראה לנו מצד אחד את גודל סרבנותו של יונה לשליחות האל, ומכין אותנו מצד אחר ליחסו הלא אנושי, לכאורה, כלפי אנשי נינוה. לגבי אדם המוכן ומזומן ואפילו רוצה למות בעצמו אפשר להבין שאינו מעריך ביותר גם את חיי זולתו.

הדג הוא הלקח השלישי. דג, אם הוא בכלל בולע בן אדם, רוצה לכל הפחות להנות ולעכל אותו. אך דג זה אינו אלא עבד נאמן לאלוהיו. הוא נמצא במקום ברגע הנכון ומלין את יונה לשלושת ימים ומקיאו בבוא הזמן לפי מצוות האל.

הרבה עסקו בדג של יונה, אך ענייננו כאן רק תפקידו בסיפור. והנה אנו רואים שהספר בא ללמדנו שהטבע הלא מדבר מקיים את מצוות האל יותר מן האדם ואפילו מן הנביא, מקורבו ובן סודו של האל. אותו רעיון אנו מוצאים למשל בספר ירמיהו:

"גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה ועמי לא ידעו את משפט ה'" (ח', ז').

"האותי לא תיראו... אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנו" (ח', כב-כד).

אך היופי המיוחד של ספרנו הוא שהסערה, הדג, הקיקיון, והתולעת, אינם משלים סתם כמו העופות, החול והיורה והמלקוש בספר ירמיהו, אלא הם האמצעים ממש המביאים את הנביא לידי הירהור בתשובה.

כתיבת ספר יונה היא מעשה וידוי של איש נביא. אם כן, מדוע מרד הנביא בשליחותו ועמד כל כך במרדו? בפרק ד' נתפרש הטעם:

"על כן קדמתי לברוח תרשישה

כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום...

ונחם על הרעה".

אך איזה טעם הוא זה? האם לא צדק יצחק אברבנאל באמרו שאין שבח גדול יותר לנביא מלהשיב בתשובה עיר גדולה לאלוהים כנינוה. דברי אברבנאל נראים, אם חושבים על הספר באופן מופשט. אך אם שמים לב ללשון הסיפור ורואים ששלוש פעמים זו אחר זו נאמר: "מי יודע ישוב ונחם אלהים" (ג', ט'), "וינחם אלהים" (ג', י'), "ונחם על הרעה" (ד', ב'), כי אז יש להודות שלפי כוונת המספר ברח יונה באמת, מפני שידע שהאל סופו לחזור בו ממחשבתו שגילה ע"י נביאו. דבר זה מתברר עוד יותר אם נתרגם את המלים: "כי עלתה רעתם לפני" שבהתחלת הספר לא כנהוג: כי שמעתי שאנשי נינוה רעים, אלא כפי פשוטו לדעתי: כי עלה במחשבה לפני לעשות להם רעה. הנביא יודע כי הרעה שעלתה במחשבה לא תיעשה, כי האל ניחם על הרעה, ועל כן בורח הנביא, כי הוא אינו רוצה לקבל עליו שליחות שעתידה להתבדות. יפה פרשו חכמינו ז"ל שיונה נשלח בראשונה אל בני ישראל בקריאה דומה, הם עשו תשובה ויונה נתבדה, אחר כך נשלח לירושלים, ירושלים עשתה תשובה ושוב נתבדה. אמר: "לא די שישראל קוראים אותי נביא השקר אלא אף אומות העולם קוראים אותי השקר"; קם וברח.

אכן הניסיון שנתנסה בו יונה, כל נביא ואפילו כל אדם הפועל בחיים ציבוריים יוכל להתנסות בו, והוא שההצלחה של רעיון גורמת לכך שנושאו יהיה מיותר.

מעשה הקיקיון

לבסוף עלינו לתרץ את הקושיה הגדולה, שמעשה הקיקיון אינו לכאורה כלל תשובה על תלונותיו של יונה. יונה קובל על שהאל חוזר בו מדבריו לעשות רעה לאנשי נינוה, אחרי שאלו שבו מרעתם (שים לב למובן הכפול של מלת רעה בפרק ג' ו-ד'), ואילו מעשה הקיקיון נותן טעמים אחרים לגמרי לרחמי האל על נינוה. אילו בא המעשה הזה להשיב תשובה ישרה על תלונות הנביא, היה צריך להיות שונה מאד ממה שהוא לפנינו, למשל בערך ככה:

וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה. וימן האלוהים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את הקיקיון וייבש. וירא יונה את הקיקיון כי יבש ויחר לו מאד. ויקח קרדום בידו ויאמר אל הקיקיון: המהתל אתה בי, חי ה' יען אשר עשית הרעה הזאת אעקורך והפכתיך משרשך. ויאמר אלוהים אל יונה: לאט לך לקיקיון. הראית את התולעת אשר עליו? אולי ממנה יצאה הרעה. הסר נא את התולעת מעל הקיקיון וראה מה יהיה באחריותו. וינחם יונה על הרעה אשר אמר לעשות לקיקיון, ויקח את התולעת וישליכנה מנגד, וישכב אצל הקיקיון וירדם. ויהי ממחרת וייקץ יונה משנתו והנה הקיקיון היה לסוכה ולצל על ראשו. וישמח יונה שמחה גדולה. ודבר ה' היה אל יונה לאמור: ההיטב חסת על הקיקיון ונחמת על הרעה אשר אמרת לעשות לו? ויאמר יונה היטב חסתי ונחמתי. ויאמר ה' ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אחרי אשר שבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם?

בכוונה הבאתי בזה את הצורה המדומה הזאת של מעשה הקיקיון, למען ירגיש הקורא את המהפכה המפתיעה שבפרק ד' - מהפכה, שהיא, אמנם, הפתרון האמיתי של כל הספר.

שני טעמים ניתנו בפרק ד' לרחמי האל על נינוה: היא עיר גדולה (עיין לעיל), האל עמל בה הרבה וגידלה ואינו רוצה להשחית את מעשי ידיו. ויש בה "אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו" כלומר תינוקות שלא חטאו ובהמה רבה. בסוף פרק ג' היה כתוב: "וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם אלוהים". אבל כאן במעשה הקיקיון לא ניתן הטעם הזה. כאן למד יונה שהיחס בין התשובה של האדם ובין רחמי האל אינו כל כך פשוט, אלא נבצר ונשגב מהבנת האדם.

ועל יסוד פירוש זה אפשר גם להבין ביתר בירור את התנהגותו המוזרה של הנביא. כל זמן שהיה צריך לחשוב שחרטת אלוהים באה עקב תשובת אנשי נינוה בלבד, יכול היה לטעון כל מיני טענות, למשל שתשובת בני אדם היא בת חלוף ואין לסמוך עליה, כמו שמצינו בירמיהו פרק ל"ד שאנשי ירושלים, כשהיו בצרה גדולה שחררו את עבדיהם, ומיד כשרווח להם שבו ושעבדו אותם. עכשיו שלימדו אותו מן השמים שרחמי ה' אינם תלויים דווקא במעשי בני האדם, אין לו לנביא אלא - להאלם דומיה.

ועוד: ראינו שהאל הוא אדיש לכך שבני האדם, המלחים, אנשי נינוה, ואפילו נביאו, אומרים עליו שהוא ניחם על מחשבתו. הנביא אינו רוצה ללכת בשליחות העתידה להתבדות כי הוא חס על כבוד עצמו. הקב"ה אינו חס על כבודו. בשים לב לזה ובזכרנו מה שהכרנו בראשית דברינו, בקשר עם הפסוק: "ואתה ה' כאשר חפצת עשית", כלקח הראשון של הספר, אנו יכולים במובן ידוע להעמיד את תכנו על מאמר אחד מפורסם של ר' יוחנן:

"כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא, אתה מוצא ענוותנותו".