על הרועים חרה אפי ועל העתודים אפקוד
שיחות בספר זכריה
מחבר: יהושע רוזנברג
זכריה י'-י"א
מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
במרכז הנבואות שבפרק י' מפסוק ג' ועד פרק י"א פסוק י"ז, עומדים הרועים. הנבואה הראשונה פותחת:
"על הרועים חרה אפי ועל העתודים אפקוד, כי פקד ה' צבאות את עדרו את בית יהודה.".
השליטים הזרים, השליטים הרעים, מדומים לרועים והעם מדומה לצאן. ה' יפקוד על הרועים הרעים של עמו ויקבץ נדחי ישראל אל אדמתם, והוא בעצמו ימלוך עליהם.
דימוי המנהיגים לרועי הצאן, הוא דימוי שכיח במקרא. כאשר מתבשר משה על מותו הקרב הוא פונה אל ה' ומבקש מנהיג ראוי לעם:
"וידבר משה אל ה' לאמר: יפקוד ה' אלוקי הרוחות איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".
העם הפונה אל דוד בקריאה שימלוך עליהם אומר לו:
"ויאמר ה' לך אתה תרעה את עמי את ישראל, ואתה תהיה לנגיד על ישראל".
בפרק כ"ג בתהילים מתאר דוד את הקב"ה כרועה האידאלי:
"ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב..."
משה ודוד, המדמים את המנהיג לרועה, היו רועי צאן בטרם מונו לתפקידם. על משה נאמר:
"ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין, וינהג את הצאן אחר המדבר."
כאשר בא שמואל למשפחת ישי לחפש מלך, מעבירים לפניו את כל בני ישי וה' אומר:
"לא בחר ה' באלה. ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים? ויאמר עוד שאר הקטן, והנה רועה בצאן...ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא."
תכונות המצויות ברועה הצאן, הן תכונות המתאימות למנהיג. על הפסוק: "ומשה היה רועה", נאמר במדרש שמות רבה:
"בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (בתהילים ע"ח, ע) 'ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן'. מהו ממכלאות צאן? כמו 'ויכלא הגשם' - היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו יבוא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב: 'מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו'. ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן - אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (גדר קטנה), כיוון שהגיע לחסית נזדמנה לו ברכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל, הוי ו'משה היה רועה'."
הנביא יחזקאל בפרק ל"ד מדבר על רועי ישראל, שלהם חסרו תכונות מרכזיות של רועה טוב. הדבר התבטא בהתייחסותם אל הצאן:
"את הנחלות לא חיזקתם, ואת החולה לא ריפאתם, ולנשברת לא חבשתם, ואת הנדחת לא השבותם, ואת האובדת לא בקשתם, ובחוזקה רדיתם אותם ובפרך, ותפוצינה מבלי רועה, ותהיינה לאוכלה לכל חיית השדה, ותפוצינה."
רועים כאלה אינם ראויים להנהיג את העם ולפיכך יועברו מתפקידם:
"הנני אל הרועים, ודרשתי את צאני מידם, והשבתים מרעות הצאן...".
הקב"ה בכבודו ובעצמו, אומר יחזקאל, יהיה הרועה:
"אני ארעה צאני ואני ארביצם, נאום ה' אלוהים. את האובדת אבקש ואת הנידחת אשיב ולנשברת אחבוש ואת החולה אחזק ואת השמנה ואת החזקה אשמיד, ארענה במשפט."
פסוקים דומים אומר זכריה:
"כי הנה אנכי מקים רועה בארץ, הנכחדות לא יפקוד, הנער לא יבקש, והנשברת לא ירפא, הניצבה לא יכלכל, ובשר הבריאה יאכל, ופרסיהן יפרק. הוי רועי האליל, עוזבי הצאן, חרב על זרועו, ועל עין ימינו, זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה."
הנביא ירמיה, בפרק כ"ג, משתמש בדימוי הרועים בנבואה על יהויקים ויכניה אשר התעו את צאן מרעיתם:
"הוי רועים מאבדים ומפיצים את צאן מרעיתי נאום ה'. לכן כה אמר ה' אלוהי ישראל על הרועים הרועים את עמי, אתם הפיצותם את צאני ותדיחום, ולא פקדתם אותם, הנני פוקד עליכם את רוע מעלליכם נאום ה'. ואני אקבץ את שארית צאני מכל הארצות אשר הדחתי אותם שם" וגו'
כאמור, זכריה משתמש בדימוייו במוטיבים הדומים לאלה של ירמיה ויחזקאל ואפשר לראות שאף הושפע מהם:
"ואשרקה להם ואקבצם כי פדיתים", "ואכחיד את שלושת הרועים בירח אחד, ותקצר נפשי בהם, וגם נפשם בחלה בי".
ומבטיח הקב"ה:
"וארעה את צאן ההרגה, לכן עניי הצאן ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נעם, ולאחד קראתי חובלים, וארעה את הצאן".