וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ
שיחות בספר זכריה
מחבר: יהושע רוזנברג
זכריה י"ג
מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
בפרק י"ג מדבר זכריה על טיהור יהודה וירושלים מכל רוח טומאה, בעת בוא הישועה. ביום ההוא, יכרית ה' מן הארץ את שמות העצבים ויעביר ממנה את הנביאים הנשבעים בשמו לשקר. בעת הגאולה יפתח מקור מים, במי המעיין יטהרו אנשי המלכות, וכל יושבי ירושלים:
"ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים, לחטאת ולנדה".
גם יואל בנבואתו על יום ה': "כי הנה בימים ההמה ובעת ההיא", מתאר מעין אשר יצא מבית ה':
"...וכל אפיקי יהודה ילכו מים,
ומעין מבית ה' יצא, והשקה את נחל השיטים."
יחזקאל, בפרק מ"ז, מדבר על מעין אשר יבקע בירושלים, בהר הבית, ומימיו יזרמו לים המלח:
"והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה".
המים הולכים ונעשים עמוקים. תחילה אומר הנביא:
"ויעבירני במים, מי אפסים."
כלומר מים המגיעים עד הקרסולים. לאחר מכן:
"ויעבירני במים, מים ברכים",
ובהמשך:
"ויעבירני מי מתנים".
ואז הופך הנחל ל:
"נחל אשר לא אוכל לעבור, כי גאו המים מי שחו, נחל אשר לא יעבר."
אפשר לעבור את הנחל רק בשחיה. מי הנחל יורדים אל הערבה, לעבר ים המלח. המים מרפאים, כלומר ממתיקים, את ים המלח. ים המלח - הוא ים המוות, או הים המת, יחיה. ים המלח, כל אפשרות לחיים בתוכו ישרוץ בחיות מים ותהיה בו דגה רבה מאוד. הדייגים ישטחו את שאין רשתותיהם ויעלו דגים רבים וממינים שונים, כדגה שבים התיכון. המים יביאו ברכה לאדמה מסביב לים שסביבו יהיו עצי פרי רבים אשר יבשילו פירות בכל עת. תחיית ים המלח, מחזירה את האזור למצבו הראשון, לפני הפיכת סדום ועמורה. כאשר נפרד לוט מאברם נאמר:
"וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן, כי כולה משקה, לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה, כגן ה' כארץ מצרים, באכה צוער".
הנחל הזה, המשיב לחיים את האזור המלוח והשמם של הערבה, יוצא מן המעיין שבמקדש. המקדש אינו רק מקור הקדושה, אלא גם מקור חיים. באחרית הימים הופכת ירושלים וכל האזור שממזרח לה, למעין גן עדן. הנחל היוצא מן המקדש יגדל לידו עצי פרי נהדרים, כמו בגן האלוהים שבבראשית. בכל חודש יהיו ביכורי פירות. אנשי האזור יתפרנסו מן הנחל ועציו כאדם וחוה בשעתם.
זכריה הנביא מרחיב את תיאור המעיין בפרק הבא:
"והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, חציים אל הים הקדמוני, וחציים אל הים האחרון, בקיץ ובחורף יהיה."
ירושלים היא קו פרשת המים. חציים של המים יורדים מזרחה, אל ים המלח, הנקרא כאן הים הקדמוני. חצי המים יורד אל המערב, אל הים התיכון, הנקרא כאן: הים האחרון.
כיום, אין בהר הבית מעיין. האם הנביאים מדברים על מעיין שלא היה קיים בימיהם, והוא עתיד לנבוע רק לעתיד לבוא, או שהם מדברים על מעיין שהיה קיים, ומשך מים מועטים בלבד והוא עתיד להתגבר לעתיד לבוא? מעדויות על הר הבית והמקדש, מתקופת בית שני, ידוע על מעיין שהיה בהר הבית. במסכת מידות פרק ב' משנה ו' מדברת המשנה על שערים דרומיים סמוכים למערב. אחד מהם הוא שער המים.
"ולמה נקרא שמו שער המים?
שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: ובו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית".
מדבריו של רבי אליעזר בן יעקב, תנא שחי בתקופת הבית, נראה שבימיו היו המים מפכין. מים אלה יצאו מתחת מפתן הבית כפי שניבא יחזקאל. באחת מאיגרות אריסטיאס נמצא תיאור של המקדש ושל הפולחן בו ובו הוא מעיד כי בתוך המקדש שוטף מעיין טבעי שופע. המעיין הזה, שהיה בתקופתם בהר הבית עתיד להתגבר לנחל גדול שישנה את טבעו של המדבר ויהפכו למקום פורח.
לא רק טומאות גוף האדם יש לטהר. גם הארץ תטוהר מעבודה זרה ומנביאי השקר:
"והיה ביום ההוא, נאום ה' צבאות, אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד, וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ."
השנאה לנביאי השקר תהיה כה גדולה עד שאפילו הוריו מולידיו של נביא שקר לא ימתינו להריגתו בבית דין בסקילה, אלא יקיימו מנהג קנאים, כאליהו הנביא בשעתו, וידקרוהו בחרב:
"והיה כי ינבא איש עוד, ואמרו אליו אביו ואמו יולדיו:
לא תחיה כי שקר דברת בשם ה',
ודקרוהו אביהו ואמו יולדיו בהנבאו."
רק שארית קטנה, שארית הנאמנה לה' תוותר בארץ ותהיה לעם ה':
"והבאתי את השלישית באש, וצרפתים כצרוף את הכסף, ובחנתים כבחון את הזהב, הוא יקרא בשמי, ואני אענה אותו, אמרתי עמי הוא, והוא יאמר ה' אלוהי."