וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים
שיחות בספר זכריה
מחבר: יהושע רוזנברג
זכריה ז'
מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
בפרק הקודם הזכרנו שזכריה מדבר רק על הצומות שנקבעו בעקבות אירועי חורבן ירושלים ושריפת בית המקדש. הצום בא, בדרך כלל, להביע צער, ולרוב הוא כרוך בבכי, בלבישת שק ובסימני אבלות אחרים. כך קורא למשל יואל:
"וגם עתה נאום ה' שובו עדי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד.
וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלוהיכם."
בספר יונה אנו קוראים על מלך נינוה המצוה את עמו:
"...האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה,
אל ירעו ומים אל ישתו.
ויתכסו שקים, האדם והבהמה, ויקראו אל אלוהים בחזקה
וישובו איש מדרכו הרעה, ומן החמס אשר בכפיהם".
דניאל, בפרק ט' מספר:
"ואתנה את פני, אל ה' האלוהים, לבקש תפילה ותחנונים, בצום ושק ואפר."
באמצעות הצום רצה העם לרצות את הקב"ה, והם קוו שיענה לתפילתם. וכך אומר עזרא בפרק ח':
"ואקרא שם צום על הנהר אהוה, להתענות לפני אלוהינו,
לבקש ממנו דרך ישרה, לנו ולטפנו ולכל רכושנו...
ונצומה ונבקשה מאלוהינו על זאת, ויעתר לנו".
מתוך דברי תשובתו של זכריה לשאלה: "האבכה בחודש החמישי", נראה שהנביא מסתייג מן הצומות, שנעשו כעין פולחן של קבע, ללא תשובה וללא משמעות אמיתית. הנביא קובע כי ה' אינו דורש צום וכי הנזרות-המנעות ממאכל ומשתה אינם עיקר, אלא קיום מצוותיו, ושמירת דבריו ביד עבדיו הנביאים:
"הלוא את הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשונים בהיות ירושלים יושבת ושלוה ועריה סביבותיה, והנגב והשפלה יושב"
את שאלת הנביא:
"הצום צמתוני אני"?
ואת תשובתו:
"וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים"
אפשר לבאר: האם אתם צמים בשבילי? לא אני צוויתי אתכם לצום. אין זה משנה עבור ה' אם אתם צמים אם לאו. וכך פירש ראב"ע:
"צמתם בעבורי או לכבודי, כי אני לא צויתי אתכם לצום. אתם האוכלים ואתם הצמים מה תתנו לי או מה תפעלו בי והנה אני לא צוויתי אתכם את הדבר הזה."
גם בפי ירמיה הנביא התנגדות לצום:
"ויאמר ה' אלי: אל תתפלל בעד העם הזה לטובה. כי יצומו אינני שומע אל רינתם, וכי יעלו עולה ומנחה אינני רוצם, כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם." (י"ד יא-יב)
כאמור, קורא זכריה הנביא לעם לשמור את מצוות ה' במקום לצום. המצוות שהוא מזכיר הן בעיקר מצוות שבין אדם לחברו:
"משפט אמת שפוטו,
וחסד ורחמים עשו איש את אחיו.
ואלמנה ויתום, גר ועני אל תעשוקו,
ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם."
לקריאה שבפי הנביאים הראשונים, לשמוע בקול ה', לא שמעו האבות:
"וימאנו להקשיב, ויתנו כתף סוררת, ואזניהם הכבידו משמוע. ולבם שמו שמיר משמוע את התורה ואת הדברים אשר שלח ה' צבאות ברוחו, ביד הנביאים הראשונים, ויהי קצף גדול מאת ה' צבאות."
תיאור דומה אנו מוצאים בפי ירמיה בפרק י"א:
"כי העד העידותי באבותיכם ביום העלותי אותם מארץ מצרים ועד היום הזה השכם והעד לאמר, שמעו בקולי. ולא שמעו ולא הטו את אזנם, וילכו איש בשרירות לבם הרע, ואביא עליהם את כל דברי הברית הזאת, אשר צויתי לעשות ולא עשו".
ובפרק כ"ו מזהיר ירמיה:
"ואמרת אליהם:
כה אמר ה',
אם לא תשמעו אלי ללכת בתורתי אשר נתתי לפניכם.
לשמוע על דברי עבדי הנביאים אשר אנכי שולח אליכם,
והשכם ושלוח ולא שמעתם".
אבותיכם לא שמעו אל ה', אומר הנביא, ועונשם יהיה מידה כנגד מידה. ה' לא ישמע אל תפילתם:
"ויהי כאשר קרא ולא שמעו, כן יקראו ולא אשמע,
אמר ה' צבאות."
עוונות אבותיכם גרמו לגלות ולחורבן הארץ:
"ואסערם על כל הגויים אשר לא ידעום.
והארץ נשמה אחריהם מעובר ומשב,
וישימו ארץ-חמדה לשמה".
כך נתקיימו דברי התוכחה שבספר ויקרא בפרשת בחוקותי:
"ואתכם אזרה בגויים, והריקותי אחריכם חרב,
והייתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה".
הנביא ישעיה ייחד נבואה שלמה, בפרק נ"ח, לבקר צום שאינו מלווה בתשובה ובמעשים טובים. לשאלת העם:
"למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע"
משיב הנביא:
"הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע,
לא תצומו כיום, להשמיע במרום קולכם.
הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו,
הלכף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע
הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?
הלוא זה צום אבחרהו:
פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו.
הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית.
כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם...
אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני,
אם תסיר מתוכך מוטה, שלח אצבע ודבר און.
ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע."