ערי גד וראובן בכיבוש ובהתנחלות
מחבר: זאב ח. ארליך
מתוך הספר: מזרח הירדן במבט יהודי, דפוס מוריה התשנ"ו
תוכן המאמר:
פרק מספרו של ז.ח. ארליך "מזרח הירדן במבט יהודי". הפרק מסביר את מעמדם המיוחד של בני גד מול בני ראובן ומסביר את פשט הכתובים בהסתייע בממצאים הגאוגרפיים והארכיאולוגיים בנחלת גד בעבר הירדן המזרחי. מתאים להוראת פרק ל"ב בבמדבר.
תוכן:
ראובן וגד בעת הכיבוש
נחלות ראובן וגד
נחלות ראובן וגד בתקופת השופטים והמלוכה
ראובן וגד בעת הכיבוש
כפי שצויין (בפרק אודות "ארץ המישור"), הרי ש"ארץ המישור" ניתנה לנחלה לשבט ראובן, כולל בצר עיר המקלט. אולם מעיון בפרשיות "בני גד וראובן" (במדבר ל"ב) עולה תמונה מעניינת:
"ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות ואת ערוער. ואת עטרות שופן ואת יעזר ויגבהה. ואת בית נמרה ואת בית הרן ערי מבצר וגדרות צאן" (במדבר ל"ב, לד-לו).
"ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלא ואת קריתיים. ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם ואת שבמה ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו" (במדבר ל"ב, לז-לח).
בני ראובן בונים את עריהם, ובני גד את עריהם, אך ארבע ערים של ראובן - נבנות, דווקא, ע"י בני גד:
"ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות ואת ערוער ואת עטרות שופן..." (במדבר ל"ב, לד-לה).
כנראה שיש להסביר ענין זה לפי אופי פרק ל"ב כולו.
(א) "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד..."
בני ראובן קודמים לבני גד רק בפסוק הראשון, לאחר מכן, בעקביות:
(ב) "ויבואו בני גד ובני ראובן..."
(ו) "ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן..."
(כה) "ויאמר בני גד ובני ראובן..."
(כט) "אם יעברו בני גד ובני ראובן..."
(לא) "ויענו בני גד ובני ראובן..."
(לג) "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן..."
(לד-לז) "ויבנו בני גד ... ובני ראובן בנו..."
כבר הסביר הנצי"ב, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, בפירושו "העמק דבר" לבמדבר ל"ב, א:
"לבני ראובן היה מקנה רב, אבל לבני גד היה - עצום מאוד, על כן נכנסו בעובי הקורה יותר מבני ראובן".
כלומר, את הפסוק יש להבין כך:
"ומקנה רב היה לבני ראובן, (אבל=) ולבני גד (היה מקנה) עצום מאד..."
אשר על כן, כך יש להבין את בנית הערים לטף ואת הגדרות לצאן:
בני גד, בעלי המקנה העצום מאד, היו בעלי הענין העיקריים. הם בנו את הערים וישבו בגבולות השטח סביב,מוכנים לכל מתקפה מן החוץ ושומרים על כלל השטח ועל המקנה, עד לגמר כיבושה של ארץ ישראל המערבית. בדרום הם בונים את דיבון, עטרות, ערוער ועטרות שופן - כנגד מואב. בצפון-מזרח הם בונים את יעזר ויגבהה - כנגד עמון. בצפון-מערב הם בונים את בית נמרה ובית הרן - כנגד הכנענים אשר ממערב לירדן. בני ראובן, הם אמנם בעלי "מקנה רב", אך לא "עצום מאד", בונים ערים בתוך השטח, מוגנים, ע"י בני גד, מפני מתקפה מן החוץ. יש לציין כי היה מקום לחשוש ממתקפה גם מצדם של "יושבי הארץ" שבתוך השטח עצמו, כמו מואבים ומדיינים, אך נראה שלאחר שלש פעולות תקיפות ביותר: כישלון"מבצע בלעם" (במדבר כ"ב-כ"ד), קנאתו של פינחס (במדבר כ"ה), ונקמת ה' במדיין (במדבר ל"א),לא העזו"יושבי הארץ" הללו, להרים ראש, והחשש היה רק מפני מתקפה מן החוץ.
זאת ועוד, בערים שנבנו ע"י בני גד דווקא, כולל ארבע ערי ראובן אלה, נאמר - "ערי מבצר וגדרות צאן" (במדבר ל"ב, לו) המתקשר יפה עם בקשתם: "וישב טפנו בערי המבצר מפני יושב הארץ" (במדבר ל"ב, יז). בערים שבנו בני ראובן, ללא הארבע המדוברות, לא מצאנו הגדרה כזו...
לכך יתאים יפה מדרשם של חז"ל על הפסוק בברכת משה לגד "ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד" (דברים ל"ג, כ):
"מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח... מלמד שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות" (ילקוט שמעוני דברים תתקסא).
נחלות ראובן וגד
נחלת ראובן כללה את כל השטח מאפיקו המרכזי של הארנון (וואדי מוג'יב) בדרום, ועד אפיק נחל חשבון בצפון. בשטח זה נכללו יחידות גיאוגרפיות שונות: "תוך הנחל" (בין אפיקי הארנון: מוג'יב והידן), "ארץ המישור" (מישור מידבא), "הר העמק" (הכולל, כנראה, "הר" בפני עצמו ו"עמק" בפני עצמו), "הירדן וגבול" (כנראה דרום בקעת הירדן, ערבות מואב). ייתכן, ויש לכלול כאן גם את שטחי המדיינים שבתוך מואב (יהושע י"ג, טו-כג) (ראה בפרק אודות "ארץ המישור", ובפרק אודות "המדיינים במזרח הירדן").
נחלת גד כללה את השטח מאפיק נחל חשבון בדרום ועד אפיק היבוק בצפון, ללא "יד נחל יבוק", כלומר ללא הפיתול הגדול של היבוק, ללא רבת עמון וסביבותיה. עם זאת כללה הנחלה עוד איזור גדול: כל בקעת הירדן עד קצה ים כנרת. לדעתנו בהגדרת שטח זה נכללו גם כל המורדות המערביים של צפון הגלעד, מקו פרשת המים שלו ומערבה (יהושע י"ג, כד-כח) (ראה בפרק אודות "צפון הגלעד").
נחלות ראובן וגד בתקופת השופטים והמלוכה
בימי השופטים מצאנו מספר פעמים, שנחלות ראובן וגד נכבשו בידי זרים:
1. לפני אהוד בן גרא נכבש לפחות חלק מן האיזור בידי עגלון מלך מואב, שאף כבש את עיר התמרים, אל נכון יריחו, ממערב לירדן (שופטים ג'). יחד אתו היו גם בני עמון ועמלק (שופטים ג', יג).
2. יש להניח שידם של בני מדיין "ועמלק ובני קדם" (שופטים ו', ג) לפני גדעון, פגעה בשטחי ראובן וגד.
3. לפני יפתח היו אלה בני עמון, ששלטו 18 שנה בבני ישראל "אשר בעבר הירדן בארץ האמורי אשר בגלעד", והם גם עברו את הירדן "להלחם גם ביהודה ובבנימין ובבית אפרים..." (שופטים י', ח-ט).
סמוך לימי מלכותו הראשונים של שאול, עלה נחש העמוני על יבש גלעד (שמואל א י"א, א), ומותר להניח שלא הזניח גם שטחים נוספים בהם ישבו בני ישראל. בקרב מכמש, מלחמתו של שאול בפלישתים, מספר הכתוב "ועברים עברו את הירדן ארץ גד וגלעד" (שמואל א י"ג, ז), והם נמצאים הן בצבאו של שאול (כנראה כלוחמים), והן במחנה פלישתים (כנראה כשבויים).
"ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלישתים..." (שמואל א י"ד, מז). ככל הנראה החזיר שאול את השלטון הישראלי לאיזורים אלה. לתקופה זו שייכות, ככל הנראה, המלחמות הבלתי מוכרות של בני ראובן וגד עם ההגריאים, במדבר שממזרח לנחלתם המקורית:
"(ראובן)... הוא יושב בערוער ועד נבו ובעל מעון. ולמזרח ישב עד לבוא מדברה למן הנהר פרת כי מקנהם רבו בארץ גלעד. ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגראים ויפלו בידם וישבו באהליהם על כל פני מזרח לגלעד... בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה מן בני חיל אנשים נושאי מגן וחרב ודורכי קשת ומלומדי מלחמה ארבעים וארבע אלף ושבע מאות וששים יוצאי צבא. ויעשו מלחמה עם ההגריאים ויטור ונפיש ונודב. ויעזרו עליהם וינתנו בידם ההגריאים וכל שעמהם כי לא-להים זעקו במלחמה ונעתור להם כי בטחו בו. וישבו מקניהם גמליהם חמישים אלף וצאן מאתים וחמישים אלף וחמורים אלפיים ונפש אדם מאה אלף. כי חללים רבים נפלו כי מהא-להים המלחמה וישבו תחתיהם עד הגלה" (דברי הימים א ה', ח-כב).
מאוחר יותר נמצא במחנים, בגלעד, את בירתו של איש בשת בן שאול (שמואל ב ב', ח), ובימי דוד, גם את מפיבשת בן יהונתן, נכדו (שמואל ב ט', ד-ה).
בראשית ימי דוד, "עוד עצור מפני שאול בן קיש..." (דברי הימים א י"ב), מצטרפים אליו אחד עשר ראשי צבא מבני גד "אלה הם אשר עברו את הירדן בחדש הראשון והוא ממלא על כל גדיתיו (=גדותיו)..." ובין גיבוריו "בני הגדי" (שמואל ב כ"ג, לו).
גם מבני ראובן עוברים על דוד (דברי הימים א י"ב, לח) ובין גיבוריו "עדינא בן שיזא הראובני ראש לראובני ועליו שלושים" (דברי הימים א י"א, מב).
במלחמת דוד בבני עמון מציין (דברי הימים א י"ט, ז) את מידבא כחלק מאיזור הקרבות וייתכן והצבאות הארמיים שסייעו לעמון חדרו לשטח ראובן.
בבריחת דוד מפני אבשלום בנו, הוא מוצא מקלט במחניים שבגבול גד ומנשה, ומסייעים לו תושביו הישראלים של האזור. בשלהי ימי דוד יערוך יואב את המפקד הגדול, וסיורו יכלול את האיזורים בהם מתגוררת אוכלוסיה ישראלית:
"ויעברו את הירדן ויחנו בערוער ימין העיר אשר בתוך הנחל הגד ואל יעזר. ויבואו הגלעדה ואל ארץ תחתים חדשי..." (שמואל ב כ"ד, ה-ו).
"בשנת הארבעים למלכות דוד", אנו מוצאים פקידים בכירים "על הראובני והגדי", "ביעזיר גלעד" (דברי הימים א כ"ו, לא-לב).
שלמה מחלק את ממלכתו לנציבויות "על כל ישראל", שלש מהן ממזרח לירדן, כלומר בשטח בעל אוכלוסיה ישראלית:
"בן גבר ברמות גלעד..." (מלכים א ג', יג) - על נחלת מנשה המזרחית.
"אבינדב בן עידוא מחניימה" (מלכים א ג', יד) - כנראה המורדות המערביים של צפון הגלעד, מקו פרשת המים מערבה, אולי בשל חשיבותה המיוחדת של העיר.
"גבר בן אורי בארץ גלעד ארץ סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן..." (מלכים א ג', יט)
כנראה נציב כללי על מזרח הירדן, או, אולי, על דרומו של האיזור.
גם יציקת כלי הנחושת למקדש, ע"י שלמה, "בככר הירדן... בין סוכות ובין צרתן" (מלכים א ז', מו), מלמדת על ישראליותו של האיזור.
בריחת ירבעם בן נבט לפנואל שבמזרח הירדן, מלמדת אף היא על איזור בטוח מבחינת תושביו.
אליהו הנביא הוא "מתושבי גלעד" (מלכים א י"ז, א), ואף מסתתר הוא בנחל כרית "אשר על פני הירדן", כלומר ממזרחו (מלכים א י"ז, ב-ז), וכבר בימיו, ימי אחאב, אנו שומעים על בן הדד וצבאות ארם, החונים בסוכות שבבקעת הירדן (מלכים א כ', יב, טז).
יש להניח שארם כבש אז את הגלעד, דבר שיובהר אח"כ בדברי אחאב מלך ישראל:
"הידעתם כי לנו רמות גלעד ואנו מחשים מקחת אותה מיד מלך ארם" (מלכים א כ"ב, ג).
באותה מלחמה נהרג אחאב. גם מלחמתו של יורם בנו ברמות גלעד נגד חזאל מלך ארם לא הכריעה את הכף (מלכים ב ח', כח). יתר על כן בימיו של יהוא, שמלך אחר יהורם "החל ה' לקצות בישראל ויכם חזאל בכל גבול ישראל. מן הירדן מזרח השמש את כל ארץ הגלעד הגדי והראובני והמנשי מערוער אשר על נחל ארנון והגלעד..." (מלכים ב י', לב-לג). לאחר מות אחאב, כנראה בימי יהורם בנו, פשעה מואב בישראל (מלכים ב א', א). פשיעת מישע מלך מואב כללה את כיבושה של נחלת ראובן (מצבת מישע). מלחמת שלושת המלכים להכנעת מואב הסתיימה ללא הכרעה, ומואב המשיכה לשלוט על כל ארץ המישור, היא נחלת ראובן. לאחר מותו של אלישע נמצאים גדודי מואב בצפון בקעת הירדן, בסמוך למקום קברו (מלכים ב י"ג, כ-כא).
אמנם ירבעם בן יואש "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה" (מלכים ב י"ד, כה), אך היו אלה כבר ימיה האחרונים של ממלכת ישראל ושל היישוב הישראלי ממזרח לירדן. עמוס הנביא, בימי ירבעם, יודע על "פשעי דמשק... על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד" ועל "פשעי בני עמון... על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם" (עמוס א'). בני ראובן וגד התפקדו בימי ירבעם: "כולם התייחשו בימי יותם מלך יהודה ובימי ירבעם מלך ישראל" (דברי הימים א ה', יז). בימי פקחיה בן מנחם מלך ישראל עוד יימצאו בארמונו "חמישים איש מבני גלעדים" (מלכים ב' ט"ו, כה), אך שנתיים לאחר מכן, בימי פקח בן רמליהו, "בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה" (מלכים ב ט"ו, כט).
"ויער א-להי ישראל את רוח פול מלך אשור ואת רוח תלגת פלנסר מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה ויביאם לחלח וחבור והרא ונהר גוזן עד היום הזה" (דברי הימים א ה', כו). את שמו של נשיא ראובן בגלות זו אנו יודעים: "בני ראובן בכור ישראל... בעל בנו. בארה בנו אשר הגלה תלגת פלנאסר מלך אשור הוא נשיא לראובני" (דברי הימים א ה', ג-ו). כאן חדל קיומו של ישוב ישראלי בנחלות ראובן וגד במזרח הירדן.
בשלהי ממלכת יהודה, בימי יהויקים, הסתובבו ביהודה "גדודי מואב" ו"גדודי בני עמון" (מלכים ב כ"ד, ב), ויש להניח שלפני בואם הציקו גם לנשארים במזרח.
נכון הוא שגם לאחר החורבן נמצאו יהודים במואב ובבני עמון, ואלה באו אל גדליהו בן אחיקם (ירמיהו מ', יא), אולם בעליס מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה למצפה, והוא הרג את גדליה וחיסל את שארית הפליטה ממערב לירדן (מלכים ב).
יש להניח שלמרות זאת עדיין נשארו צאצאים לבני גד ראובן וחצי המנשה במזרח הירדן, אך אין שומעים עליהם כיחידות חיות. מאוחר יותר, בימי הבית השני, ואף לאחר חורבנו, התקיימו ישובים יהודיים בשטחים אלו, ושטחיהם - ה"פיריאה", היו בעלי חשיבות רבה. בכל מקרה, כבר לא היו שטחים אלה מוגדרים כ"נחלות ראובן וגד".